כשלוקחים ממך כליה זה עניין פנימי לגמרי. כירורגי. אירוע שמתנהל עמוק בתוך הגוף שלך. אבל לפעמים, ברגעים ממש מסוימים, אתה יכול לזהות את זה על הפנים של אותו אדם שבוקר אחד נכנס מרצונו לחדר ניתוח, ומוציא מתוכו איבר לאדם זר. בשביל אחר שצריך יותר.

רגע כזה קורה עכשיו, כשחבורת המילואימניקים מגדוד 967 של החטיבה המרחבית שומרון מתכנסים לצילום משותף. והם שם, עם פינג'אן קטן לקפה, מדי ב' דהויים, באווירת סוף מסלול, או לפני עלייה לשמירה, עומדים וזורחים. "תפסיקו לחייך", הצלם נוזף, כי חייבים צילום רציני. אבל זה חסר סיכוי. או שליטה. הזריחה שלהם היא עמוק מבפנים. ממקום שפעם הייתה בו כליה, והיום יש בו עוד קצת לב. או חומרי גוף שקופים במצב צבירה אהבה. "אנחנו פה כי המג"ד הכריח אותנו לתרום כליה, ועכשיו הוא אמר לנו לבוא לפה", הם מריצים דחקה אחרי דחקה. "רק שלא יעלו אותנו מת"ש (משפט תשלום בצבא) על חוסרים בכליות".

ועוד מעט כשהצחוקים יתפוגגו, ולוחמי 967 יישבו לדבר, אפשר יהיה לשמוע על הרגעים האנושיים שבאו אחרי שנחה סכין המנתחים: על בן השבע שקיבל כליה מהמג"ד, ובפעם הראשונה סיים את הצלחת שאמא מילאה לו, ואפילו ביקש תוספת; על האבא של ההוא שקיבל כליה והבטיח לתורם: מהיום אתה הבן שלי - וקיים, לגמרי קיים; על הבת של האילתי שקיבל כליה, ובספר שנתנה לתורם כתבה מלמעלה עד מלמטה, שוב ושוב מילה אחת, אותה מילה: תודה, תודה, תודה.

תסתכלו עליהם עוד רגע, על חבורת המילואימניקים האלה, שכשהם יחד, מתנהגים כמו ילדים. הפק"ל האישי, הקיטבג הבלתי נראה שלהם, מלא בערכים הנוגדים את כוחות הטבע, הג'ונגל סביבנו, כמו הקרבה מתוך גופם לאיש או לאישה זרים. תסתכלו טוב: על העיניים שעכשיו בורחות הצידה, הפנים המושפלות, קמטי המבוכה. הם לא עשו את זה כדי לקבל כלום. רובם, תכף תבינו, בכלל לא רצה לפגוש את האנשים שלהם תרמו. אפילו לא לשמוע תודה.

"לצערנו כמעט הרוב המוחלט של תורמי הכליה האלטרואיסטים הם דתיים. צריך דרך לפרוץ לתודעה של כלל החברה"

שמונה לוחמים, שמונה כליות

את הסיפור הזה אפשר בקלות לסכם במספרים. גדוד 967. שמונה חיילי מילואים. כולם חובשי כיפות. לכל אחד כליה אחת במקום שתיים. כלומר, שמונה כליות שהצילו שמונה אזרחים אקראיים. רק שהסיפור הזה הוא הרבה יותר ממספרים, הוא אנשים. ואלה שמותיהם:

המג"ד ידידיה צוקרמן, בן 39 מלוד, נשוי פלוס חמישה, מחנך בישיבה תיכונית, תרם לפני שנה וקצת לבן שבע ממודיעין; ידידיה ונגרובר, בן 31 ממטולה, נשוי פלוס ארבעה, עורך לשון, תרם לפני שנתיים וחצי לחיים ג'יבלי, בן 59 מהקריות; איתן לוי, בן 40 מלוד, נשוי פלוס שישה, עובד עיריית לוד, תרם לפני חודשיים לוורד סמית ממעגן, במקרה לגמרי אחותו של חיים ג'יבלי (איתן: "אני גיס של ונגרובר מצד הכליה"); עידן מריליוס, בן 42 מהר ברכה, נשוי פלוס שבעה, מנהל במועצה האזורית שומרון, תרם לפני שלוש וחצי שנים לתושבת פרדס חנה; אביחי טיירי, בן 42 מעלי זהב, נשוי פלוס שלושה, מנהל אחזקה במוסד חינוכי, תרם לפני עשרה חודשים לתושב אילת; עדן יהודה, בן 26 ממצפה נטופה, נשוי פלוס שניים, איש חינוך, תרם לפני שלוש שנים לתושב ראשל"צ; יהודה רבינוביץ', בן 33 משלומית שבעוטף עזה, נשוי פלוס חמישה, בעל עסק לעבודות חשמל, תרם לפני חמש שנים לתושב ירושלים; הרב יהודה ליבמן, בן 48 ממגדלים, נשוי פלוס עשרה ילדים ושני נכדים, איש חינוך, תרם לתושב הקריות. יומיים אחריו גם אשתו רחלי תרמה כליה.

אז מי בעצם התחיל את השרשרת? קחו אוויר, זה מסובך. יהודה רבינוביץ' היה הראשון כמובן, כרונולוגית. את ההשראה קיבל מקרוב משפחתו שהוא במקרה גם גיס של ידידיה ונגרובר. "גם אני באתי בעקבות גיסי", מעיד ונגרובר, "צוקרמן העתיק ממני. התקשרתי לעדכן אותו. אמרתי שאני לא מדווח לגדוד, כי אני לא רוצה שיורידו לי פרופיל, אז שיישאר בינינו. אז לא ידעתי שאין עם זה בעיה".

ונגרובר לא היה היחיד שעשה טלפון חשאי למג"ד צוקרמן. עוד קודם התקשר אליו עדן יהודה. "אני הגעתי לזה דרך אחי בניה, שתרם שנה לפניי", משחזר עדן, "אני זוכר טלפון מפתיע מאבא שלי שבניה הולך לניתוח. הוא ביקש שאהיה לידו בלילה. זה היה עוצמתי, דבר ענק. כשאני עשיתי את זה הייתי בן 23, אולי הצעיר בארץ שתרם כליה. כולם ניסו להוריד אותי. אמרו: 'תתבשל, החיים לפניך'. מתאמת ההשתלות אמרה לי: 'הבן שלי בגילך. אם הוא ירצה לתרום, הוא יקבל סטירה'. שמרתי את זה בסוד, התקשרתי לצוקרמן בשושו, לעדכן וגם לוודא שזה בסדר מבחינת המילואים".

צוקרמן: "הייתי בשוק. לא הבנתי אז מה זה אומר. זה גם לא התחבר לי עם להיות קרבי. עדן ביקש שלא אעביר הלאה. השבתי שאני לא מבין את המשחק: אם זה בעייתי, בוא נשים את זה על השולחן. ואם לא, מה הסיפור? האמת ששמעתי קודם על תרומת כליה, וזה התבשל אצלי. כששניהם התקשרו אליי, זה הדליק אצלי יותר".

"אני באתי בעקבות יהודה ליבמן", אומר עידן מריליוס, "אשתו של ליבמן גם עובדת איתי. אז דיברתי, קראתי וגם קיבלתי מידע מעמותת 'מתנת חיים'".

צוקרמן: "הוא האחרון בהר ברכה שלא תרם".

איתן לוי עם ורד סמית בבית החולים | צילום: מיכל לוי

"אני הראשון ביישוב שתרם!", מריליוס קופץ, "אחריי תרמו עוד שלושה".

בעקבות מריליוס בא אביחי טיירי, שגר בעבר בהר ברכה. טיירי: "זה התחיל ממריליוס כמובן. החלטתי סופית אחרי שליוויתי חבר. הייתי בפגישה שלו עם הנתרם. זה היה חזק מאוד. אתה מציל לא רק אחד, אלא משפחה שלמה".

גם איתן לוי הושפע מליבמן: "באחד הלילות של תרגיל, שנקראנו אליו בצו 8, ישבתי עם ליבמן. הוא סיפר על ההשתלה שלו, וזה חילחל. ואז עוד חבר תרם, ועוד אחד".

ליבמן זוכר את אותה שיחה לילית עם איתן. "נוצר בינינו חיבור מיוחד", הוא מתאר, "הייתי מ"פ של איתן, וגם שנינו אחים לשכול. איבדתי את אחי שלמה בפיגוע באזור יצהר לפני 21 שנים. אני השתכנעתי לתרום אחרי שיחה עם חבר מיצהר שתרם. חזרתי הביתה, שיתפתי את אשתי, עיכלנו את זה, ובאיזשהו שלב החלטנו שהולכים על זה יחד. כשעוברים חוויה עוצמתית כזו כזוג, זה הופך את זה ליותר גדול".

תורמים כליה וחוזרים לשגרה

אני שואל מי פחד. אף מילואימניק לא מרים יד. לא שציפיתי. "כשהתחלתי להיכנס לזה היו לי חששות בשכל", צוקרמן מגלה, "לקראת התרומה התחילו פרפרים, מחשבות אם אני עושה את הצעד הנכון. ביום של הניתוח זה לא היה".

אני מנסה כיוון אחר. מישהו בכה? רבינוביץ', מזוקן גדל גוף עם מבט שאתה לא יודע מה יותר, צנוע או מרגש, מודה באשמה. "הבכי שלי היה לא צפוי, שלושה ימים אחרי התרומה. כמו הורמונים של אישה אחרי לידה. כנראה משהו שישב בפנים".

"אשתי אומרת שבכיתי, אני לא זוכר", אומר אביחי.

איתן: "אני, בתפילות שלפני הניתוח. כי אתה מודע לזה שהצלחת הניתוח לא מובנת מאליה ויש סיכונים. ואתה מבין שזה מצריך תפילה. אז כן, בימים שלפני התפללתי, בכיתי. ובלי קשר יש את הסיפור של אחי נחמיה לביא, שנהרג לפני ארבע שנים בפיגוע בעיר העתיקה בירושלים. הוא שמע את הצעקות ומיהר לעזור, הציל אישה ושני ילדים, אבל נהרג. את החיים שלו הוא מסר כדי להציל אחרים, ואנחנו תורמים כליה וחוזרים לשגרה. זה נותן פרופורציות".

כששוכבים על המיטה לפני, מה חושבים?

ונגרובר: "קר, ממש קר. שכבתי עם איזה סדין דק. עד ששמים לך את ההרדמה ואז הכל בסדר".

ליבמן: "שלמות. אתה שלם עם מה שאתה עושה. ומתפלל בלב, תפילה פנימית, שהקדוש ברוך הוא מלווה את זה מלמעלה, ושזה יצליח".

עדן: "אני הרגשתי ביום הדין. מפשיטים אותך, מכניסים אותך לשמיכה ומובילים אותך במסדרונות. הרגשתי שזה רגע של התעלות מאוד גדולה".

רבינוביץ': "אצלי המרדימה, עולה מרוסיה, לא הבינה מה הסיפור. כשהסברתי היא התחילה לבכות, ואמרה: 'אי־אפשר להסביר דבר כזה, אי־אפשר'. עם זה נכנסתי לניתוח".

אביחי: "אני הרגשתי כמו בבית מטבחיים. לפני שהכניסו אותי כנראה הייתה השתלה לא מתוכננת. הכל מסביב היה דם ושקיות. ולפני הניתוח הרופאה שאלה אם אני רוצה הסבר. אמרתי בכיף, אז היא התחילה לצייר עם טוש: פה חותכים, פה נכנסים. כל המפה על הגוף שלי".

מריליוס: "אצלי התווכחו אם להוציא כליה ימנית או שמאלית. שיחקו עליי איקס עיגול. בדרך כלל מוציאים את השמאלית. זה גם מה שאחת הרופאות סימנה, אבל אז הגיע המנתח ואמר: 'מה פתאום, מי סימן שמאלית?' הוא שאל אם יש לי עדיפות. בסוף הוציאו את הימנית".

צוקרמן: "לי רצו לעשות טשטוש. אמרתי: 'לא, אני נכנס צלול לחדר ניתוח בעיניים פקוחות'. וכששכבתי שם גם אותי הרופאה שאלה: 'בטוח שאתה לא מתחרט?'. ביקשתי שתצלם לי את הכליה".

שתצלם מה?

"תחשוב, עד שיש הזדמנות לראות איך כליה נראית".

עשית מזה שומר מסך?

"לא אבל יש לי עדיין את התמונה".

איתן: "אני לא רציתי. בתור חובש כבר ראיתי כליה, ראיתי ניתוח. ורד המושתלת שלי ביקשה לתעד את הניתוח. אמרו לה עד כאן, אבל את הכליה צילמו לה". (ורד: "לא העליתי לפייסבוק או משהו. סתם סקרנות").

"תגיד", אחד המילואמניקים מתקיל פתאום את צוקרמן, "אתה מבוגר, תרמת לילד, הכניסו את הכליה שלך כמו שהיא?"

"באמת שאלתי את המנתחת איך הכליה שלי תיכנס", צוקרמן נזכר, "היא אמרה: 'ננסה, אם לא יהיה מקום, נוציא משהו'".

מה זאת אומרת נוציא משהו?

"טחול, לבלב, אולי מעי, אתה יודע, מה שיש", ונגרובר מתבדח. צוקרמן: "בסוף לא היה צריך, היה מקום. וזה כליה 400 גרם".

"איך 400? שלי פחות מ־300", אחד החברים כמעט נעלב. "לי אמרו 100 גרם", אחר מתעצבן.

ונגרובר: "זה אקסטרה־לארג', כליה של מג"דים".

סוג של "בליינד דייט"

בלילה שלפני הניתוח ורד סמית שלחה לאיתן לוי סרטון מצולם שלה, אחרי שקודם סימס לה בהצלחה. "אני לא מכירה אותך, ואני מרגישה שאני כל כך מכירה אותך", אמרה לו, על רקע בית החולים בילינסון, "תודה זה מילה קטנה. אתה הולך להציל לי את החיים. זה כל כך לא מובן לי מאליו. אני פשוט גאה בך. הצלת אותי מדיאליזה. נותר לי לברך אותך. שרק ירבו אנשים כמוך, ובעזרת השם ניפגש מחר".

"אתה מבין מה הולך פה?", איתן שואל. הם לא נפגשו לפני. מה שהפך את הניתוח לסוג של בליינד דייט. ורד ניסתה אפילו לתאר איך נראה התורם שלה. "היא דמיינה אותי קצת גבוה, רזה, עם זקן ארוך. כמו ידידיה ונגרובר, שתרם לאחיה. כשנפגשנו היא התפלאה שאין לי זקן" (ורד: "איתן מתבלבל. קלעתי בול. זה בעלי שחשב שיהיה לו זקן").

קשר בין תורם לנתרם הוא עניין מורכב. לא כולם ששים אליו. מפגש המילואימניקים מתקיים ב"מרכז הצעירים" בלוד. מנהל המרכז, ליאור בניסטי, 38, קצין נפגעים במילואים, תרם כליה לתושב קריית־גת. "ביקשתי לא לפגוש את הנתרם והמשפחה שלו לפני", בניסטי מגלה, "לא רציתי שזה ישפיע על ההחלטה אם לתרום. רק אחרי שנקבע תאריך לניתוח נפגשנו. זה היה מרגש ומביך. לא ידעו איך לאכול אותי. היום יש לי משפחה נוספת".

הוא לא היחיד. "אני לא רציתי לדעת למי אני תורם עד התרומה עצמה", מספר רבינוביץ', "חששתי שאם אדע מי זה, אתחיל לחשוב: רגע, הוא כמוני, לא כמוני, עם כיפה, בלי כיפה, גבר, אישה, מתנחל, שמאלני".

עדן: "גם אני ביקשתי לא להיפגש. לא יודע להסביר למה. אתה רוצה לעשות נתינה שלא תלויה...".

צוקרמן: "אני אסביר: בהתחלה לא רציתי להיפגש, כי אתה רוצה לתרום בכיף. בלי ליצור לצד השני תחושת אי־נעימות. אתה רוצה שיהיה לו רק את הצד הטוב, ולא את המחויבות שמגיעה עם זה. בהמשך הסבירו לי שחשוב לתקשר עם הנתרמים".

מריליוס: "אני פגשתי את הנתרמת רק יומיים אחרי הניתוח. לא ביקשתי לפגוש אותה לפניי, וכנראה שגם היא לא יזמה. יש בזה משהו נוח, שמפחית לחץ. נפגשנו כשיצאתי מבית החולים, היא עדיין הייתה בטיפול נמרץ, מחוברת לצינורות".

אחרי שמתגברים על המורכבות, הקשר עם הנתרם ועם המשפחה סביבו היא העניין המרגש באמת. כשאני שואל את חבורת המילואימניקים על זה, הם נמסים לתוך מדי ה־ב'. "קשה להסביר למי שלא היה בסרט הזה", רבינוביץ' אומר.

עדן: "כמה דקות לפני הניתוח אבא של המושתל נכנס אליי לחדר. לא נפגשנו קודם. הוא הסתכל עליי עם דמעות בעיניים ואמר: 'מעכשיו אתה הבן שלי, ואני אבא שלך'. הוא לא אמר את זה סתם, הוא באמת מתייחס אליי כאילו אני הבן שלו".

ונגרובר: "אני קיבלתי מכתב מהבן של הנתרם, שלא פגשתי. הוא כתב: 'תודה רבה שנתת לי את אבא שלי במתנה'. זה הרגע היחיד שהיו לי קצת דמעות בעיניים".

אביחי: "הבת של הנתרם הביאה לי ספר. בהקדשה, על כל הדף הראשון, היא כתבה: תודה, תודה, תודה, תודה. ולמטה, בקצת המקום שנשאר, הוסיפה שאף דף לא יכול להכיל את הנתינה לאבא שלה ואת התודה. הספר היה העץ הנדיב".

"זה כאילו רמז, ניקח ממך גם את הידיים, הרשתית, הכל ניקח", ונגרובר זורק בצחוק, וכולם מתגלגלים.

מריליוס: "אחרי הניתוח הייתה לנו, לשתי המשפחות, פגישה מרגשת במסעדה. אנחנו בקשר רציף. אתה פתאום זוכה למשפחה חדשה. כשנולד לנו בן אחרי שש בנות הנתרמת שלי סיפרה שהתפללה על זה".

"אצלי היו הרבה רגעים מרגשים", מתאר צוקרמן, "יום לפני התקשר אליי האבא, דיברנו. ואז בבוקר הניתוח התחבקנו. אז עוד לא הבנתי. למחרת הילד בא לבקר אותי. בקושי יכולתי לזוז והוא כולו נמרץ. עוברת המנתחת, שואלת אותו: 'נו, אכלת מעדן? ואז התחלתי להבין את המשמעות. החיים של חולי כליות נוראים. יש דברים שאסור לאכול, אסור לשתות מים כמה שרוצים. היה איתי בחדר מושתל. שאלתי 'מה אתה עושה בחיים?', הוא ענה: 'דיאליזה'".

צילום: יואב דודקביץ

רבינוביץ': "אשתו של הנתרם שלי סיפרה שהוא היה כמו סמרטוט מהלך. הדיאליזה הייתה כל החיים שלו. שתו לו את הדם תרתי משמע. שנה אחרי התרומה נולדה להם בת".

עדן: "יום אחד אני מקבל שיחה מפתיעה מהנתרם שלי. הוא אומר: אני באיטליה. אני שואל, 'הכל בסדר?' והוא עונה: 'כן, פשוט זו הפעם הראשונה שטסנו מאז הרבה שנים'. ואז זה הכה בי: ארבע פעמים בשבוע כפול חמש שעות הוא היה בדיאליזה. ופתאום החיים חוזרים למסלול".

ליבמן: "אני פגשתי אדם שבור. מחובר לדיאליזה, סוכרת, ראייה חלקית, נתמך. אני זוכר שנשאלתי אם אני מוכן לתרום לאדם כזה. אמרתי: 'ככל שאני שומע יותר על הצורך, זה מעודד אותי יותר'. ובאמת מאז התרומה חייו השתנו. הוא כבר לא נתמך, אפילו קיבל רישיון נהיגה. כל שיחה איתו עושה טוב. זו לא תחושה רק שניתקת אדם מהדיאליזה, אלא שבזכות המעשה הקטן שלך יש לו חיים חדשים".

צוקרמן: "אני זוכר שבאתי לביקורת שבוע אחרי הניתוח, והאמא אומרת בהתרגשות: 'פעם ראשונה שנתתי לו לאכול, הוא סיים צלחת ורצה עוד'. כל פעם שאני פוגש את הילד, אני מתרגש. בהתחלה ניגשתי לעניין בצורה קצת קרה, אולי כמו ונגרובר. כאילו זה תרומת דם באקסטרה. חבר אמר לי אז: 'אני מציע שאתה ואשתך תלכו לסיבוב במחלקת דיאליזה בשניידר, לא יהיו לכם התלבטויות יותר'. לא הסכמתי אבל אחרי התרומה אתה מבין".

חבר מביא חבר

בסוף 2018 התקיים אימון גדודי גדול. אימון מפרך במיוחד, בתנאי חום קשים, שהסתיים בכפר בשומרון. שני חיילים היו במצב של תשישות. "רציתי להזמין להם אמבולנס", מתאר איתן שמשמש כחובש, "אבל אז התברר שהאמבולנס תפוס, כי מישהו היה צריך עירוי נוזלים. והמישהו הזה", הוא עוצר כדי להטיל פצצה, "יושב פה בחדר".

כל העיניים בחדר מופנות באחת למג"ד. "יש דברים שלא מספרים", צוקרמן קופץ. "ביקשתי עירוי כי לא רציתי לקחת סיכון". וכשהוא אומר סיכון, הוא מתכוון לחשש מהתייבשות, שעלולה לפגוע בכליה. ונגרובר: "אבל אחר כך טיפסת איזה עלייה מפוסטנת ברגל, בזמן שאנחנו באוטובוסים". איתן: "שזה היה שיגעון בלי קשר לכליה".

ואז הם משחזרים איך צוקרמן התרוצץ בין כולם, כדי לוודא ששותים מספיק. ולא רק הוא: כולם שיגעו אחד את השני. "הזכרנו אחד לשני, 'שתה מים, שתה מים'", משחזר ונגרובר. "אין הרבה מקומות בצה"ל שהמג"ד מסתובב לידך ואומר לך לשתות", מוסיף עדן.

הם תרמו בזמן ששירתו בגדוד 967 של החטיבה המרחבית שומרון. שלושה מהם דילגו מאז לגדוד אחר בחטיבה. ליבמן מונה קודם למג"ד ההגנה המרחבית בחטיבה. אבל ההווי, המותג, כמו שמגדיר צוקרמן, הוא לגמרי סביב עניין הכליות. כשמתראיין חייל חדש לגדוד, בקבוצת הווטסאפ של המ"פים מתבדחים אם נקבע לו תור לתרומה. וכשמגייסים רופא, מבקשים בצחוק מתמחה בנפרולוגיה, כלומר בתפקוד כליות. "יש את גדוד נהגי הפרדות, ויש אותנו: תורמי הכליות", קובע איתן, ומוסיף: "אם תשאל את ורד, המושתלת שלי, היא תגיד שגם היא מהגדוד שלנו. יש לה אפילו כובע של 967. הכליה ממשיכה לשרת".

צוקרמן: "לילד שקיבל ממני תרומה היו שתי כליות במצב קריסה והוא היה אמור להתחיל דיאליזה, אז רצו שאתרום מיד. אבל היה אימון גדוד חודשיים אחרי. הייתי בלחץ אם אוכל לחזור לכושר. אבל חודש אחרי התרומה רצתי עשרה קילומטרים".

מלבד העובדה שהגדוד הוכתר כמצטיין נשיא שלוש פעמים, חלקם על מדים למרות ערמת פטורים ממילואים. קחו את איתן, למשל. יש לו שלושה: הוא עבר את הגיל, הוא אח שכול ועכשיו תרם כליה. "שאלו אותי מה הפטור הבא, אמרתי שעל הנפשי אני מוותר", הוא מבהיר.

מסתלבטים אצלכם על מי שלא תורם?

"הוא מתבייש לבד", איתן צוחק. "צריך מאוד להיזהר לא לייצר לחץ", צוקרמן מוסיף בטון ממלכתי, "כל אחד תורם בדרכו".

עדן: "צריך להגיד שאף אחד לא תורם בגלל לחץ חברתי".

ונגרובר: "גם מנסים להקשות עליך בתהליך. מי שלא רוצה באמת, לא יגיע לשלב הסופי".

אתם רואים חיבור בין השירות במילואים לתרומת הכליה?

מריליוס: "הרצון לתת. אבל האמת שתרומת כליה היא אירוע חד־פעמי. יותר קשה להיות מג"ד".

צוקרמן: "אתה רואה את החיבור. מי שיושב כאן זה נבחרת. מילואים תמיד באים בזמן לא טוב. לימודים, עבודה, משפחה. והאנשים פה מגיעים כי יש להם סל ערכים שדוחף אותם. אתה תמצא אותם מצטיינים בכל מקום. תחושת שליחות".

איתן: "תרומת כליה נחשבת לדבר הרואי ברמה מטורפת. כאילו אתה גיבור גדול. אבל כל מי שבמילואים מוכן לסכן את עצמו. אנשים נפצעים, נהרגים בשירות, וזה נחשב נורמלי".

תסבירו את העובדה שכולכם חובשי כיפות?

ונגרובר: "לצערנו כמעט הרוב המוחלט של תורמי הכליה האלטרואיסטים הם דתיים. וזה עצוב, כי צריך דרך לפרוץ לתודעה של החברה הכללית".

ליבמן: "אני חושב שיש משהו שמאיץ את הנושא בציבור הדתי, כיוון שזה מתחבר למצווה. יש גם הסברה בציבור הדתי, ועניין של חבר מביא חבר".

רבינוביץ': "הרבה נרתעים מהמהלך הזה כי הם חוששים מה יהיה בתחיית המתים".

ונגרובר: "אף פעם לא הבנתי את זה. כאילו, כל הגוף נרקב. מה נשאר לתחיית המתים?".

המשימה שלהם עכשיו, אחרי שנתנו את שלהם, היא להפיץ את הבשורה. "היה לי אתמול רגע מרגש", איתן משתף, "מישהו שהתקשר כי רצה לשמוע על התהליך של תרומת כליה. זה התחבר למשפט שאמרת לי", הוא מצביע על המג"ד צוקרמן, "אנחנו תורמים כליה, ומניעים תהליך של תעביר את זה הלאה".

צוקרמן: "הנטייה הטבעית היא להסתיר. יש לי חבר טוב שבמקרה גיליתי שתרם. שאלתי: 'אתה רציני?' הוא אמר: 'חוץ מאשתי, לא סיפרתי לאף אחד'. אפילו ההורים שלו לא יודעים".

ונגרובר: "כשגיסי תרם הוא התלבט אם לספר. הוא התייעץ עם אבא שלו, שאמר: 'אתה יכול לתרום רק כליה אחת, אבל אם תשתף, 20 יבואו אחריך'. גיסי אומר שאבא שלו טעה, הוא מזמן עקף את ה־20. אני אחד מהם".

כל אחד בקצב שלו

בישראל מעל 800 חולי כליות ממתינים להשתלה. זו יכולה להיות מאדם שמת מוות מוחי או מאדם חי. האפשרות השנייה עדיפה בהרבה. התורמים החיים נחלקים לשתי קבוצות: קרובים של הנתרם ותורמים אלטרואיסטים, כמו המילואימניקים שלפנינו. כולם עברו דרך עמותת "מתנת חיים" של הרב ישעיהו הבר, שתיווכה עד היום ביותר מ־730 תרומות כליה בישראל. חלקם חברים בקבוצת הווטסאפ של העמותה, שמעדכנת אונליין בניתוחי השתלות. "העדכונים הם כל רגע, ברמה של בן משפחה", אומר איתן.

מריליוס: "כמו דיווחי פקקים".

רבינוביץ': "איתן מתרגש כי הוא עוד טרי, יעבור לו".

ספרו על תגובות חריגות מהסביבה?

ונגרובר: "אצלי כל מי ששמע היה מופתע. וואו, וכל הכבוד. לא שמעתי: איזה דפוק, למה עשית את זה".

עדן: "אני שמעתי הרבה. יש מקומות שהסתכלו עליי ממש מוזר, כולל דיבורים אם קרה לי משהו נפשי".

צוקרמן: "התרומה היא לא רק שלך - היא משפחתית. אני תרמתי בשם אשתי והילדים, בלי תמיכה, בלי בת זוג שמוכנה לשאת במחירים ובסיכונים - אין תרומה".

עדן: "כמו במילואים".

ואחרי כל זה, איך איתן מסכם, זה לא מהלך שמעניק פטור מספונג'ה. "לפני התרומה אף אחד לא הרגיש את הכליה שלו, ואף אחד לא מרגיש אותה עכשיו", עדן מוסיף.

ונגרובר: "לפעמים מישהו שואל אותי איך אני מרגיש, ואני מנסה להבין על מה הבן אדם מדבר. כי אתה לא זוכר את התרומה ביומיום. זה לא הולך איתי".

איתן: "אל תאמין לו. יש שמחה בלב".

רבינוביץ': "הייתי כמו איתן בחודשים שאחרי. אתה חצי הולך באוויר, באופוריה. אחר כך שוכחים. לפעמים משוויצים בך".

צוקרמן: "זה אחד הדברים המביכים".

איתן: "מציגים אותך: 'הנה, הוא תרם כליה'. זה קורה הרבה. אתה כמו עציץ יפה שמראים. אבל אני מבין, אנשים מתחברים, רוצים לגעת בזה. זה מבטא בעיניי משהו שהוא הרבה יותר מה־700 שתרמו".

מריליוס: "לי הסיפור הזה נתן הרבה פרופורציות. אחרי הניתוח שכבתי ליד אחד שעבר הסרת גידול, ואחד עם סיבוך בקיבה. ובשבילי זה היה אשפוז ראשון, ועוד יזום. אז אתה מודה על מה שיש לך".

תגידו, יש דיבור מי הבא בגדוד שהולך לתרום?

צוקרמן: "אני אגלה בסוד שמדי פעם אני מקבל טלפון ממישהו. אז אני מייעץ, אבל לא לוחץ. כל אחד בקצב שלו". ¿