רויאל שף

בוודאי יצא לכם לתהות מה עושים כשפוגשים נסיך. אמיתי. מה מותר ומה אסור. ואף שהסיכויים שנפגוש אחד הם די לרעתנו, הנה מדריך משתמש קצר: "אתה לא יכול לגשת אליו, ופשוט ללחוץ לו את היד. כשנכנסים לחדר שיש בו בן מלוכה, צריך לקוד בצורה מסוימת, עם הראש למטה, כמו הנהון עמוק, ואז להגיד 'הוד מעלתו - יור רויאל היינס'. את הפנייה הראשונה שמציינת את נוכחות הנסיך אתה עושה. הוא יגיב עם תנועה קטנה של הראש. ומאותו רגע אסור לך לפנות אליו. אתה צריך להמתין שהוא ידבר איתך. כשאתה משיב, אתה מסיים כל משפט ב'סר'. וכשאתם נפרדים ואתה עוזב, אתה לא מפנה את הגב, אלא עושה כמה צעדים אחורה, שוב קידה עם הראש, שוב מברך ב'הוד מעלתו' ורק אז יכול להסתובב וללכת".

התודות על המידע השימושי מגיעות לאיתי בן דב, השף הישראלי ששירת את הנסיך צ'רלס והדוכסית קמילה, עבד במטבח של מעונם הרשמי בקלארנס האוס בלונדון ובבתים נוספים שלהם ברחבי הממלכה. לפני כמה חודשים הוא עזב את הג'וב וזאת הפעם הראשונה שהוא מתראיין, תחת מגבלת סודיות חמורה שחתם עליה במהלך ראיונות הקבלה שלו לתפקיד.

בן דב הוא לא השף הישראלי הטיפוסי – זה שהתאהב בבישול דרך הסירים של סבתא. הוא גדל בפתח־תקווה, סוג של ילד שמנת, קצת חנון לפי עדותו, תלמיד שקדן ומצטיין עם בגרות מלאה. בצבא הוא שירת כמפקד בתותחנים, וגם שם קיבל אות הצטיינות. את כרמל, אשתו, הוא הכיר בפייסבוק שבועיים לפני הגיוס ומאז הם ביחד. אחרי הצבא התלבט קצת מה לעשות. "כרמל הציעה שאלמד בישול. זה תחום שעניין אותי".

אה, אהבת לבשל? מה היית מכין?

"לא. לא ידעתי להכין כלום. אם לא היה אוכל בבית, הייתי מכין מלוואח. זהו. אבל זה כן עניין אותי. סבתא שלי היא מין מארחת־על כזאת. הכל אצלה מדוקדק ואירופי. בניהול המטבח שלה יש משהו מאוד מקצועי ומרשים. לכן רציתי להירשם ללימודים בקורדון בלו בלונדון".

זה סיפור של מעל מאה אלף שקלים לשנה.

"ההורים שלי לא הסכימו לממן את הלימודים בלי שאתנסה קודם בעבודה במטבח. אז גם פגשתי אותך".

נכון. חששת שלא יקבלו אותך כי אין לך שום ניסיון. ואמרתי לך שנוכח המצב החמור של כוח האדם בתחום, יקבלו כל אחד עם דופק.

"בדיוק. פניתי למסעדת 'חדר האוכל' שהייתה אז של עומר מילר. הגעתי לפגישה. אמרתי שאין לי ניסיון. אמרו לי, 'תבוא מחר לעבוד'. לא ידעתי אפילו להחזיק סכין. ואף אחד לא עצר להסביר לי איך להחזיק אותה. אבל יש לי דרייב חזק להצטיין. הלכתי הביתה. קניתי סכין והרבה ירקות. הורדתי מהאינטרנט הוראות איך חותכים והתאמנתי. אחר כך לקחתי את התפריט של המסעדה הביתה ופשוט התאמנתי על המנות. אבל אחרי חצי שנה הרגשתי תקוע. כשהודעתי בעבודה שאני הולך ללמוד הקניטו אותי. אמרו לי, 'אוי, אבא תקנה לי לימודים'".

אחרי שנה של לימודים אינטנסיביים, בן דב שלח קורות חיים לכמה מסעדות בלונדון, והתקבל כעובד מן המניין במסעדת מישלן של הכוכב הבריטי מרקוס וורינג. תנאי העבודה במסעדות מישלן אירופיות הם אכזריים: 18 שעות עבודה ביום, לא כולל נסיעות לכל כיוון. "הייתי מגיע הביתה בשלוש בבוקר ואשתי הייתה קמה להכין לי משהו לאכול, כי גם לא אכלתי כלום במשך היום, ובעוד שעתיים הייתי צריך לקום", הוא מספר. "אבל נתתי את כולי והשף אהב אותי. כשהתפטרתי הוא הסכים לתת לי מכתב המלצה".

בן דב, שהתחתן בינתיים, המשיך למסעדה של השף המהולל הסטון בלומנתל בווינדזור, מרחק שעתיים נסיעה מלונדון. הסטנדרטים שגילה במטבח היו גבוהים במיוחד. "אצל בלומנתל אין סתם עוף בתנור. הוא קודם יהיה יומיים במשרה מלח, ואז ישטפו אותו עוד יום שלם. כל מנה לוקחת שלושה ימי עבודה. התפריט מורכב. המון משחק עם טקסטורות, טעמים וטמפרטורות. מאוד מעניין, אבל נהניתי במיוחד לבשל לצוות. במשך היום הייתי מכין לאורחים קציפת ים וחול מאצות, ולצוות הייתי מכין חלות, פיתות וקבבים והם עפו על זה. אבל אחרי חצי שנה הגוף פשוט מתחיל להישבר. והתחלתי לתהות אם מסעדנות זה בשבילי".

ראיון עבודה

לכוד במטבח מקצועי במשך רוב שעות היום, בן דב לא ממש התפנה לחשוב על הצעד הבא שלו. אז כרמל, אשתו, חשבה במקומו, והיא התחילה לשלוח קורות חיים למודעות דרושים של שפים פרטיים.

"זה לא כל כך פשוט", הוא מסביר, "כי רוב משפחות האצולה בבריטניה מחפשות שף שכבר ניהל מטבח מישלן. ואני לא התאמתי. אבל אז הייתה מודעה אחת שנראתה מעניינת. מחפשים טבח למשפחה מוכרת. שלחנו רזומה וחזרו אליי מחברת ההשמה ואחרי ראיון קצר הזמינו אותי לפגישה בקלארנס האוס. חיפשתי את זה בגוגל כי לא היה לי מושג מה זה ולאן אני מגיע".

איך נערכים לראיון עבודה בקלארנס האוס?

"דבר ראשון הלכתי לקנות חליפה. הראשונה שלי".

את מי פגשת?

"אני לא יכול לפרט את זה. אבל שאלו אותי שאלות מאוד מוזרות בשביל ראיון עבודה, במיוחד עבור מישהו שלא מבין איפה הוא נמצא".

כמו מה?

"כמו למשל 'איך היית מתנהג אם המלכה הייתה נכנסת למטבח ואומרת לך שלום'".

מה ענית?

"אמרתי בחצי שאלה, 'אענה שלום בנימוס ואמשיך במה שאני עושה?' בדיעבד הם אהבו את זה. שאני לא מחפש לעשות מינגלינג עם המלכה. שבועיים אחר כך זימנו אותי שוב למבחן מעשי. אמרו לי, תביא מדי שף ונעלי עבודה. כשהגעתי הכניסו אותי למטבח ושמו מולי עוף, שני דגים, אחד שטוח ואחד עגול, ושלחו אותי לפרק את העוף, לפלט את שני הדגים, להכין רוטב הולנדייז ורוטב אנגלייז".

זה לא מלחיץ מאוד?

"זה מלחיץ. התחושה הייתה שאני חיה חדשה בכלוב וכולם באים לרחרח אותי, לבדוק שאני בסדר. זה היה השלב שאמרתי לעצמי תודה לאל שהלכתי ללמוד. כי לפעמים במסעדות הכי טובות לא לומדים בדיוק את הבסיס הזה. את הקלאסיקה. ואני הייתי טרי אחרי בית הספר וזה היה יתרון. אחרי זה ביקשו ממני להכין מנה עיקרית וקינוח לבחירתי. זה מאוד קשה. כי אתה לא מכיר את המטבח, לא יודע איפה התנור, מה עוצמת הלהבה. אתה אפילו לא יודע למי אתה מבשל ומה הם אוהבים".

מה הכנת?

"בגלל מגבלת הזמן, בחרתי בדג שהיה לי. ולקחתי את העצמות שהוצאתי והעמדתי ציר דגים. מצאתי קצת תירס, ובישלתי אותו עם חלב, מלח ופלפל, ואז טחנתי, סיננתי וצימצמתי, וקיבלתי מין פולנטה עדינה. מציר הדגים הכנתי לדג רוטב עם שמנת, חרדל ועשבי תיבול. ובסוף נתתי נגיעה של פפריקה מעושנת. אהבתי את מה שיצא לי. לקינוח הכנתי טארטלטים עם ריבת תותים מהירה וניצלתי את החלבונים שנשארו מההולנדז להכין מרנג איטלקי שקצת שרפתי מלמעלה ושבבים של קליפת לימון מסוכרת. מישהו מהצוות ניגש להוציא את האוכל, לבוש בחליפה עם כפפות לבנות והכל".

למי זה היה מיועד?

"אסור לי לציין את זה. אבל אני יכול להגיד שכשקראו לי לחדר הטעימות, ראיתי שכל הצלחות ריקות, ואחד הטועמים אמר שהוא לא מצליח להפסיק לאכול את הקינוח".

אז זהו, התקבלת?

"עוד לא. נשאר עוד שלב אחד".

והוא?

"פגישה עם הנסיך עצמו. אני מקבל שיחת טלפון באמצע יום העבודה במטבח אצל הסטון. אל תשכחי שאני עדיין שם 12־13 שעות ביום. ובשיחה אומרים לי שאני צריך להתייצב שוב בקלארנס האוס למחרת בשעה מסוימת. אבל יש לי משמרת ושיבוץ עבודה. אם לא תבוא, זה סימן שאתה מוותר על התפקיד. זה היה התקף החרדה הראשון בחיים שלי. נכנסתי למקרר הגדול וניסיתי להירגע ולחשוב מה לעשות. לא הייתה לי ברירה. הגעתי למחרת לפנות בוקר ופשוט עבדתי כמו משוגע. סיימתי הכל כבר ב־9:30 והודעתי שקרה משהו ואני חייב ללכת. כולם הביטו בי המומים כשיצאתי. לקחתי את הרכב ונסעתי שעתיים ללונדון. וכל הדרך אני חושב שני דברים: אני בא שוב עם אותה החליפה, כי אין לי אחרת, ואיפה לעזאזל אני חושב להחנות את הרכב באמצע היום במרכז העיר. קיבלתי החלטה – אם אין חניה אני פשוט נוטש את האוטו. שיגררו אותו. זאת תהיה חניה ב־500 פאונד, אבל זה שווה את זה".

מה היה בפגישה?

"אסור לי לפרט שיחות עם הנסיך. לפני הפגישה לימדו אותי איך לפנות אליו. בפגישה עצמה אני יכול להגיד שהוא היה מאוד נחמד ואדיב ואכפתי. הוא התגלה ככזה גם לאורך השנים שעבדתי עבורו".

ואז קיבלת את העבודה?

"לקח עוד כמה חודשים, והמון טפסים. בדקו כל סעיף בקורות החיים שלי עד הסוף. התקשרו לכל מעסיק שאי פעם היה לי. גם אם זאת הייתה עבודה זמנית בתיכון. שאלו אותי אם אי פעם נשפטתי. סיפרתי שעמדתי למשפט צבאי כי איבדתי כומתה ואכלתי את עצמי שאולי לא אקבל את התפקיד בגלל הכומתה ההיא. ביקשו ממני גם עד־אופי. הבאתי חבר משפחה של אשתי שמכיר אותי טוב. הכנתי אותו שיצלצלו אליו וישאלו הרבה שאלות. הם התקשרו לטלפון הקווי. הבת שלו ענתה. והם אומרים לה באנגלית בריטית, 'שלום, מדברים מבקינגהאם פאלאס. אפשר בבקשה לדבר עם דקל'. והיא מיד עונה להם, 'נו באמת. מי זה? מי עובד עלינו'. מזל שהוא היה לידה וקלט ולקח ממנה את הטלפון".

סודי ביותר

לבן דב הובהר שחוץ מלהכין אוכל טעים, הדבר הכי חשוב בג'וב החדש שלו הוא שמירה על סודיות. מטעמי ביטחון ושמירה על פרטיות, אסור לו לדווח על מה שקורה בין כותלי הבית, או בעצם הבתים.

"כבר ביום הראשון מבהירים לך שאסור לצלם כלום. זה נותן לך תחושה שאתה משתייך למחנה מאוד אקסקלוסיבי. שרק אתה וקומץ קטן מאוד של אנשים יודע מה קורה בו באמת. אבל זה לא פשוט. מבחינת שעות, עבדתי פחות מאשר במסעדות, אבל בפועל הייתי מחויב לעבודה 24 שעות ביממה. ברור לך שמשפחת המלוכה באה קודם. לפני כל אירוע משפחתי או משהו אחר שיש לך. בכל רגע נתון יכולים לקרוא לך. ומהרגע שאתה מתחיל לצאת לנסיעות, אתה יכול להיעדר מהבית כמעט בהפתעה למשך זמן ממושך. החזקתי מזוודה מוכנה ארוזה עם כל מה שאני צריך – חליפה, מדים נקיים, נעליים, כלי רחצה. אם קוראים לי – אני מוכן".

חליפה?

"כן. זה קוד הלבוש שלנו כשאנחנו מגיעים לעבודה".

לא במכנסי טבחים ובירקנשטוק כמו פה?

"ממש לא. חליפה ועניבה. כשאני נוסע לאחד הבתים שלו, ויש לי חצי מטבח באוטו מאחורה, אני צריך להיות מוקפד, נקי, מסודר, מגולח. כשאני הולך לשוק, אני מחויב להיות מנומס ונחמד לכולם. אני לא אומר לאף אחד איפה אני עובד, אבל אני כל הזמן בתפקיד, גם כשאף אחד מסביב לא יודע מה התפקיד שלי. נחמדות היא חלק מהנימוס הבריטי. זה משהו שלומדים ואתה מציית לו".

צילום: EPA-EFE

וכשיוצאים בערב עם חברים לאיזה פאב, גם אז אתה בתפקיד?

"תמיד. אני יכול לצאת עם חברים. אבל לא יכול להשתכר ולרקוד על השולחנות. אני מחויב להתנהג בצורה מסוימת לא משנה מה אני עושה. זה הפך אותי לבריטי במהירות שיא. פיתחתי שתי זהויות. באחת החזקתי רוב שעות היום. ואת השנייה, הישראלית, לבשתי רק כשנכנסתי הביתה. ולרוב הייתי צריך כמה דקות של שינה על הספה בשביל לעשות את הסוויץ' הזה ולהשתחרר. בהתחלה לא הייתה כמעט זליגה בין הדמויות השונות שלי. לקראת הסוף כבר הייתי יותר בריטי גם בבית, והרשיתי לעצמי להיות קצת ישראלי בעבודה".

מה זה אומר?

"להיות קצת יותר ישיר ופחות מתפתל בניסוחים. בריטים הם יותר פאסיב־אגרסיב, וישראלים הם יותר אגרסיב־אגרסיב. לא בטוח מה עדיף. וגם לשמוע מוזיקה ישראלית במטבח".

ברצינות? מה היית שומע?

"עידן רייכל וכאלה".

חודש וחצי אחרי שעבד במטבח המשפחתי בלונדון, בן דב נשלח לנסיעה ראשונה. "זו גם הייתה הפעם הראשונה שבניתי תפריט שלם של ארוחות. אצל הבריטים בימי ראשון נהוג לאכול 'סאנדיי רוסט'. אני שמעתי על זה בפעם הראשונה יומיים קודם. עשיתי קצת גוגל. ראיתי שיש תפוחי אדמה צלויים בשומן אווז, יורקשייר פודינג – מאפה בצק תפוח מאוד, ורוסט ביף. ארוחה סופר־כבדה. ואני בחור ישראלי, מסתכל על זה וחושב שחייבים פה גם סלטים לרענן".

מה? ואף אחד לא עבר על התפריט שלך?

"לא. סומכים עליך. מגיעה ארוחת הערב וכולם באים לאכול והם יושבים סביב השולחן ומתלחששים. הבחור הישראלי מכין סאנדיי רוסט בפעם הראשונה. ובהתחלה אני מוציא את כל המנות החמות, ופורס את הרוסטביף יפה. ואז ממשיך ומוציא את הסלטים: סלט ירקות, סלט חצילים ומטבוחה. וכל השולחן מביט בי בהלם. אבל הם לא אומרים כלום. רק מין קריאות פליאה כאלה, "וואו".

שהמשמעות שלהן היא "וואט דה פאק".

"בדיוק. שנים אחר כך הזכירו לי את הארוחה הזאת בהומור. זה כמו שיבוא לכאן שף אנגלי, יעבוד אצל אבו חסן ביפו ויגרר צ'דר על החומוס. יכול להיות שזה נפלא יחד, אבל אף ישראלי לא יהיה מסוגל להתמודד עם הרעיון. אחרי האירוע הזה למדתי לקח חשוב על היהירות שלי. כל מנה שהכנתי למדתי אותה, לא רק מבחינת החומרים, אלא מבחינת ההיסטוריה שלה".

בנסיעות הבאות כבר לא חיבלת להם בקלאסיקות?

"כל החודש הראשון היה רצוף טעויות, אבל עובדה שעברתי את תקופת המבחן ומישהי אחרת שהתחילה איתי לא עברה. אחר כך היו עוד הרבה נסיעות ובכל מקום למדתי על האוכל שמגישים בו. בסקוטלנד, לדוגמה, פתאום נתקלתי בחומרי גלם שלא הכרתי: בלאק פודינג, ווייט פודינג והמון בשר ציד טרי".

עם הזמן בטח חזרתם לאותם מקומות שוב ושוב.

"לסקוטלנד היינו מגיעים הרבה והרגשתי שם בבית. היה לי כבר חדר קבוע משלי והכרתי את הצוות המקומי. קשה לא להתאהב בסקוטלנד. המצרכים, האוויר הנקי הזה, הבידוד והשקט. אפילו העובדה שאין קליטה. את יודעת שיש בסקוטלנד ירוקת מיוחדת שצומחת על העצים, והיא גדלה רק בתנאים של זיהום אוויר אפסי. חוץ מזה בסקולנד יצא לי לרקוד עם הדוכסית".

איך זה קרה?

"פעם בשנה עורכים שם אירוע לקהילה. בונים מאהל גדול ואנחנו עושים את הקייטרינג. אבל בשונה מרוב האירועים, הפעם גם אנחנו מוזמנים להשתתף. כל האורחים בחליפות מטורפות, הנסיך עם חצאית סקוטית. ואז מתחילים לנגן מוזיקה סקוטית וכולם מתחילים לרקוד. הדוכסית ניגשת אליי ואומרת לי, 'אתה חייב לרקוד איתי'. ואני, אין לי קצה של מושג בריקודים סקוטיים. אבל הדוכסית תופסת לי את היד ולוקחת אותי לרחבה, והיא יודעת מה היא עושה, ואני נראה כמו הבחור הגמלוני שאין לו מושג איך לזוז".

תנאי שירות

רוב העבודה הייתה להכין ארוחות מוקפדות לאנשי הפמליה של הזוג הנסיכותי, אבל בהדרגה בן דב עורר גם את התיאבון של הנסיך והדוכסית. "הם התעניינו לדעת מה איתי. אם אני מסתדר. אם טוב לי. וככל שהם שמעו מהצוות דברים טובים על האוכל שלי, הם היו סקרנים לגביו. פעם הכנתי סנדוויץ' לאחד משומרי הראש של הנסיך, ואחר כך הוא סיפר לי שהנסיך התעניין מי הכין את הכריך ואם הוא טעים. כשאני מכין משהו לצוות, אז גם הנסיך שומע שבישלתי משהו מעולה, וכמה זה היה טעים. מפה לשם עלתה לשולחן האפשרות שאני אכין להם ארוחה בעצמי".

מה היה שם? מה הכנת?

"אסור לי לפרט".

מה בעצם הנסיך אוכל?

"אסור לי לדבר על זה. יש לנו תשובה רשמית, 'אוכל עונתי, בריטי ואורגני'".

היית שם כשהארי ומייגן התחתנו. איך זה היה?

"כל הצוות דיבר רק על זה. מאוד התרגשו. יש שם אנשים שמכירים את הארי מאז שהוא תינוק. הפמליה הקרובה של הנסיך, אנשים שעובדים איתו שנים ארוכות. הם ממש משפחה. מבחינתם זאת הייתה חתונה של אחיין שלהם. ביום של החתונה נפגשנו באחד הבתים, הזמנו אוכל הודי מבחוץ, וראינו את החתונה בטלוויזיה".

לא הזמינו את הצוות לחתונה?

"רק חלק קטן. זאת לא חתונה ישראלית עם 1,500 אנשים, ביניהם גם הפקיד מהבנק. אז ראינו את החתונה ביחד ומי שהיה שם חזר ושיתף. היה מישהו שלקח פרוסה מהעוגה וארז אותה בוואקום כדי לשמור עליה למזכרת".

ובכל פעם שפגשת את הנסיך היית צריך לקוד ולעשות את כל הטקס?

"אתה אף פעם לא יכול לקרוא לו צ'רלי נגיד, אבל זה בהחלט נהיה הרבה פחות פורמלי. בכל פעם שפגשתי אותו הוא היה שואל לשלומי, מברר אם יש לי כל מה שאני צריך. אם טוב לי. באמת אכפת לו מהצוות שלו. פעם בראש השנה הוא הביא לי עוגת דבש. ובפעם אחרת קרה לי דבר מדהים. היינו בבית בחלק המערבי של בריטניה, היה קיץ, מאוד חם. יצאתי החוצה ופגשתי אותו. הוא העיר משהו על החום, ועניתי בישראליות, 'אם אתה חושב שפה חם, לא תאמין כמה חם במטבח'".

מתנת הפרידה שקיבל בן דב מהנסיך והדוכסית

חוצפה מטורפת?

"זה לא בדיוק היה מנוסח ככה, והוא צחק. הוא הבין שאני מתבדח. אבל חזרתי למטבח ובתוך חמש דקות הגיע צוות עם המאוורר הכי גדול שראיתי בחיים".

לפני כמה חודשים עזב בן דב את המטבח בקלארנס האוס. בינואר הקרוב הוא ואשתו, שבזמן הראיון ציפו לילדם הראשון, אמורים לחזור לארץ. "היו לי שנים נהדרות ולמדתי בהן כל כך הרבה", הוא אומר, "אבל עבודה עבור משפחת המלוכה דורשת, ובצדק, שתשתלב במשפחה, תהפוך לחלק ממנה, ותשים את כל היתר הדברים במקום השני. כשהחלטנו להרחיב את המשפחה ידעתי שעם כל הצער אין לי באמת ברירה. אולי כי אני ישראלי ולא גדלתי שם, אבל אני לא רוצה לחיות חיים של משפחה אחרת. אני רוצה את המשפחה שלי. להיות נוכח בחיים של הילדים שלי".

איך נפרדת מהם?

"עשיתי שיחות פרידה עם הצוות, ואפילו קיבלתי מתנה אישית מהנסיך והדוכסית. הרכב חיכה לי למטה והאווירה הייתה מאוד נרגשת. חלק מהאנשים בכו. קשה להסביר את החיבור שנוצר שם. הצוות והדוכסית ליוו אותי לאוטו. וכשנכנסתי אליו הסתכלתי עליהם מנופפים לי עם מטפחות לבנות כמו בסרט. ויצאה לי מין אנחה כזאת".

של עצב?

"לא. פשוט על סיומו של פרק יפה".

קיבלת המלצה כשעזבת?

"אין דבר כזה".

כי מספיק שתגיד שעבדת אצלם?

"בדיוק".

מטעמים כיד המלך: המתכונים של השף איתי בן דב

יורקשייר פודינג

מאפה מהיר מחומרים זמינים ופשוטים, המתקבל גבוה ותפוח וחלול מבפנים. מושלם לארוחות בוקר.

המצרכים:

4 ביצים גודל M

200 גרם קמח

300 מ"ל חלב (ועוד קצת אם צריך)

מלח

מעט שמן

תבנית מאפינס עם ציפוי אל-דבק

אופן ההכנה:

1. שוברים את הביצים לקערה וטורפים אותן. מוסיפים את החלב ומערבבים.

2. מנפים את הקמח ומוסיפים אותו לתערובת הביצים. מערבבים עד שאין יותר גושים. טיפ: בלנדר מוט יזרז את התהליך.

3. הבלילה צריכה לצפות את האצבע שלכם, אבל לא להרגיש סמיכה מדי. אם היא סמיכה מדי הוסיפו עוד טיפה חלב בהדרגה.

4. מתבלים במלח, מכסים בניילון נצמד ומקררים לחצי שעה.

5. בינתיים מחממים תנור לחום בינוני (180 מעלות).

6. שמים בכל שקע של מאפינס 2 כפיות שמן ובאמצעות מברשת מורחים את שולי השקעים.

7. מכניסים את התבנית כמו שהיא לתנור ל־ 20 דקות כדי שהשמן יהיה חם מאוד. מוציאים את התבנית בזהירות ויוצקים לכל שקע, ישירות למרכז, מהבלילה, עד שהוא מלא עד הסוף. מקפידים שהבלילה לא תזלג החוצה.

8. מחזירים לתנור ואופים עוד 40 דקות מבלי לפתוח את דלת התנור, כדי לייבש קצת את המאפה ולמנוע ממנו לצנוח בהוצאה.

רוסטיז

תפוחי אדמה צלויים בשומן אווז. תפוחי אדמה שעוברים בישול במים ואז אפייה ארוכה מאוד עם שומן אווז. באופן מסורתי היו אופים אותם מתחת לבשר הנצלה והם היו סופגים את טפטופי הצלייה. אולם היום נהוג יותר להכין אותם בנפרד.

המצרכים:

1 ק"ג תפוחי אדמה המתאימים לטיגון (לרוב עם קליפה אדומה)

2 כפיות מלח

½ כפית סודה לשתיה

200 גרם שמאלץ/שומן אווז או שמן

יורקשייר פודינג | צילום: יקיר צור

אופן ההכנה:

1. קולפים את התפודים וחותכים אותם לחתיכות גדולות ושוות בגודלן (בערך 5 ס"מ), ומעבירים לסיר עם מים.

2. מוסיפים מלח וסודה לשתייה ומביאים לרתיחה. מבשלים בבעבוע עדין, עד שסכין חודרת לבשר תפוח האדמה בקלות (8־12 דקות).

3. מסננים בעדינות את תפוחי האדמה ומניחים להם להתקרר לחלוטין.

4. מחממים מראש תנור לחום בינוני (180 מעלות), עם טורבו.

5. ממליחים את תפוחי האדמה בעודם במסננת ונותנים להם ניעור טוב, כדי לפצוע מעט את הבשר שלהם. מהלך זה ידגיש אף יותר את הפריכות.

6. זולפים את התפודים ואת השומן שבחרתם ומסדרים בשכבה אחת על תבנית מרופדת בנייר אפייה. אופים בין שעה לשעתיים, תלוי בכמות הסוכר שיש בתפוחי האדמה. הם צריכים להיות מוזהבים ופריכים מאוד מבחוץ, ורכים כמו פירה מבפנים.