תאונת עבודה

בגיל 46 מוצא עצמו פלורן־קלוד לברוסט, מהנדס אגרונומיה, עם סכום כסף מופרז המאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו. אז הוא לוקח חופשה ארוכה מאוד מעבודתו במשרד החקלאות הצרפתי ויוצא למסע מוזר, שמתחיל במושבת נודיסטים בחבל אלמריה שבספרד.

פלורן, גיבור "סרוטונין" החדש של גאון הספרות הצרפתית מישל וולבק, גרוש ויש לו בת זוג יפנית, יוזו, שהוא מתעב ועושה הכל כדי להמאיס עצמו עליה ולהרחיק אותה ממנו. כך יוכל לשקוע בעיסוק החביב עליו – בחינה צינית, סרקסטית מרירה ולעגנית של מה שנותר מאירופה התרבותית והנאורה, ולא פחות מכך, בשרידיו האומללים של הזכר הלבן הפריווילגי באמצע החיים. זה היצור שפעם שלט בעולם והיום נמחץ תחת כישלון גוש היורו והגלובליזציה, ניגף על ידי כוחות כלכליים עצומים, שרק כותב מושלם כוולבק יכול להסביר ברוב חן ואלגנטיות, מתובלים בהומור שחור משחור.

עם שובו לפריז פלורן חש שילוב קיצוני של תיעוב ושיעמום. כל חלק של הקיום הבורגני הופך בעיניו לבלתי נסבל לחלוטין. הוא ויוזו מקיימים בעצם חיים נפרדים לחלוטין, כשהיא מבלה את זמנה הפנוי באורגיות סוערות ומשכבי בהמה – לא שיש לו בעיה עם זה, רק לא אצלו בסלון אם אפשר – ואילו הוא מתמכר לערוצי ספורט פרימיום בכבלים. לבסוף בוחר גיבורנו בדרך החיים האופנתית ששמה "נעלמו מרצונם" – לא פחות מ־12 אלף צרפתים עושים זאת מדי שנה, פשוט סוגרים את כל מה שיש להם ומתפוגגים לדרכם. חלומו התגשם.

"סרוטונין" הוא יצירת מופת נדירה ולטעמי פסגת כתיבתו של וולבק, ספר שמביא לכדי זיקוק את כל הרכיבים שהפכו אותו להוגה נערץ כל כך לאורך שנים רבות כל כך: הניהיליזם הקיצוני, הלגלוג המרושע, האבחנות הדקיקות לצד הראייה הגלובלית המקיפה, ומעל לכל אלה – חוסר המחויבות לפוליטיקלי קורקט והחיבה העזה לשחיטת פרות קדושות מכל הסוגים והמינים. הוא לא מיזוגן, לא הומופוב ואפילו לא גזען, אלא הכל ביחד ובעצם לא כלום: היופי האמיתי אצל מישל וולבק מתגלה כשהוא שונא את כולנו מעומק הלב ובאותה מידה – ואנחנו אוהבים אותו בחזרה. מיזנתרופ אלוהי שכמותו.

• סרוטונין / מישל וולבק. מצרפתית: עמית רוטברד, בהוצאת בבל, 316 עמ'