הכורדים לא היו בנורמנדי, כפי שטען נגדם דונלד טראמפ. גם ישראל לא הייתה שם. באותם ימים לא הייתה מדינה כורדית, ועדיין אין, ואפילו אוטונומיה עם כוח צבאי לא הייתה. עכשיו דווקא יש. במהלך שש שנות הלחימה בין הכורדים לכוחות האיסלאמיים, ובעיקר דאעש, סייעו האמריקאים במודיעין ובהתקפות מהאוויר. הם כמעט לא היו על הקרקע, ואם כן, הם היו על תקן של יועצים, הרחק מחזית הלחימה. התוצאות בהתאם: האבידות האמריקאיות עמדו על שישה חיילים הרוגים ושני אזרחים. באותן שנים נשאו הכורדים בחלק מרכזי מהנטל: הם לחמו על הקרקע, וספגו 11 אלף אבידות. הרבה יותר מכלל האבידות האמריקאיות בעיראק ובאפגניסטן.

הכורדים עשו את העבודה עבור עצמם, אבל גם עבור העולם החופשי. הם ביססו את האוטונומיה שקרויה רוז'בה, שבאופן רשמי מכנה את עצמה "הפדרציה הדמוקרטית של צפון סוריה". בהתחשב בכוחות הפועלים באזור, זו אוטונומיה – או שכבר צריך לומר, הייתה אוטונומיה – קצת מוזרה. היא התאפיינה בעיקר בעקרונות של חופש דת, שוויון לנשים, דמוקרטיה ישירה, וייתכן שגם אנטי־קפיטליזם. העיקרון האחרון לא הפריע לשיתוף הפעולה עם ארצות־הברית. על הרקע הזה, אם המהלך של טראמפ איננו בגידה – אז לא ברור מהי בגידה. ובכל מקרה, בשנה האחרונה יש אלף חיילים אמריקאים בלבד על אדמת סוריה. הם לא היו אמורים להילחם. עצם ההימצאות שלהם שם ריסנה את שאיפות ההתפשטות של ארדואן. אבל טראמפ, בצעד לא ברור, החליט על נטישה.

לכורדים יש היסטוריה עגומה. תחת שלטון המנדט הסורי, שהחל ב־1921, חולקה סוריה לשש ישויות, עם דגלים נפרדים. שתיים מהן סוניות (דמשק וחאלב), אחת דרוזית (בג'אבל דרוז), אחת עלאווית (אזור לטקייה), אלסכנדרטה (שהטורקים סיפחו) ולבנון (שהפכה לעצמאית). הכורדים לא זכו לישות משלהם. תחת השלטון הסורי מצבם הורע. לאורך עשרות שנים הם סבלו מאפליה ממסדית ושיטתית, במסגרת הניסיונות לערביזציה של האזור. שימוש בשפה הכורדית נאסר, נשללה אזרחות מ־120 אלף כורדים, הייתה הפקעה מסיבית של אדמות לצורך העברתן למשפחות ערביות, ועוד.

האוטונומיה שקמה בצפון סוריה הייתה יכולה להיות תיקון חלקי לעוול היסטורי. פה ושם עולה הדרישה, גם בישראל, לעצמאות כורדית. יש מי שמשווה אותם לפלסטינים. אבל ההשוואה מגוחכת. הכורדים של רוז'בה לא מבקשים עצמאות. הם לא דורשים את פירוק סוריה והם מצהירים שהם רוצים להיות תחת הדגל הסורי. הפלסטינים, בניגוד לכורדים, קיבלו שוב ושוב הצעות לעצמאות ולמדינה. הם תמיד אמרו לא. הכורדים אף פעם לא קיבלו הצעה כזאת. זה לא הפריע לפלסטינים להיהפך לדרלינג של העולם. וזה לא הפריע לכמה אידיוטים שימושיים להפוך את ישראל לתאומה של טורקיה. הם אף פעם לא היו חזקים בקשר עם המציאות. האם הכורדים השמיעו פעם איום לחסל את סוריה, עיראק או טורקיה? האם הם שיגרו רקטות למרכזי אוכלוסייה? האם רשתות החינוך שלהם עמוסות בגזענות ג'יהאדיסטית?

בשעה שהדברים הללו נכתבים הרשתות החברתיות כבר עמוסות בצילומי וידיאו שמציגים פשעי מלחמה של הלוחמים שנשלחו על ידי ארדואן. צריך להיזהר עם התמונות הללו. אבל נדמה שבעין זהירה אפשר לזהות תמונות אותנטיות. כך, למשל, פורסם מידע על הריגתה של הוורין חלף, פעילת זכויות אדם ויו"ר משותף של מפלגה כורדית. בסרט וידיאו שפורסם גם בערוצי חדשות מובילים רואים את גופתה מוטלת, לאחר שהג'יפ בו נסעה נעצר וכל יושביו נרצחו. המידע הזה מצטרף לעוד אינספור ידיעות אחרות על הרג אזרחים, ובתוכם נשים, ילדים ותינוקות. הפלישה נועדה, בין השאר, ליצור שטח לקליטת פליטים סורים שנמלטו לטורקיה, אבל בינתיים היא יוצרת גל חדש של מאות אלפי פליטים. לאן בדיוק הם יימלטו?

אנחנו חיים בעולם שבו זוועות נגד מוסלמים זוכות לגינויים רפים. הם נטבחו בדארפור. הם עברו טיהור אתני ומעשי טבח במיאנמר. הם נעולים במחנות לחינוך מחדש בסין. תמיד זה קרה בתמיכה של העולם הערבי והמוסלמי. ועכשיו אלה הכורדים, שוב הכורדים, שניצבים מול גל חדש של פשעי מלחמה. והעולם שותק.