yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 15.10.2019
    גוף זר
    שמעון אדף חושב שכולנו סובלים מהפרעת אכילה. רודפים אחרי סביצ'ה, מנקים רעלים, סוגדים לדת התזונה. את הרעב הוא הפך לספר חדש, ועכשיו הוא מסביר למה לא יהיה אבא, מה מרתיע אותו במגע, ומדוע אין לו סיכוי לכתוב את רב המכר הבא
    אלעד בר-נוי | צילום: טל שחר

    יש לי שיחה כמעט קבועה עם העורך שלי, יגאל שוורץ", מספר שמעון אדף. "אני שולח לו את הטקסט ושואל אותו אם זה פשטני מדי, והוא חוזר אליי ואומר, 'עוד פעם כתבת ספר שעשרה אנשים יקראו''.

     

    גם 'אהבתי לאהוב', ספרו החדש של אדף, לא צפוי להתחרות על המקום הראשון בטבלת רבי־המכר, ובכל זאת, עשרת הקוראים שיפתחו את הרומן, יפגשו כבר בעמוד הראשון את אייל שני. או לפחות את בן דמותו הספרותי, "שף חסר מעוף שנשקף משלטי חוצות ענקיים. שיבה קפצה עליו עם התהילה. אולי היא, בתוספת משקפיים מעוצבים, העטו אשליית תבונה על הבעותיו מוכות הטמטום. מסימני התקופה שבינוניים שלקו בשאפתנות גדולה ממידתם ייעשו לגיבורים".

     

    אוכל ואכילה תופסים מקום מרכזי בספר שלך.

     

    "אנחנו חברה בהפרעת אכילה. בעשר השנים האחרונות אני מרגיש שחצי מהשיחות שאני מנהל עם אנשים זה על מה הם אוכלים. לכל אחד יש עכשיו משטר תזונה דתי למחצה. זו לא רק העלייה של הצמחונות והטבעונות, אלא גם אנשים שלא אוכלים גלוטן או כאלה שאוכלים רק פליאו. יש איזה מרחב נורא מאיים שקשור לאוכל, וכמו כל הפרעת אכילה זה כמובן קשור לשליטה - מה מכניסים לגוף ומה מוציאים. אתה שומע כל הזמן שאנשים ב'דיטוקס'. ניקוי רעלים. אתם חיים בתוך עננת הפיח שנקראת תל־אביב, אז איזה רעלים בדיוק אתם מוציאים מהגוף? וזה מתבטא כמובן גם בעליית תרבות הפודיז, אנשים שמבינים באוכל. למרות שרוב מסעדות הגורמה כאן בינוניות למעשה, ויותר משהאוכל שבהן נועד להיטעם הוא נועד להצטלם.

     

    "יש בספר כמעט פרק שלם שמוקדש לתיאור של מה קורה לגוף בזמן הזִקנה, וזה מתמצה בעצם באובדן שני הדחפים של האדם: הרעב למזון והרעב המיני. ואיך שני הדברים האלה קשורים בסופו של דבר".

     

    בגיל 47, שמעון אדף נתקל בגוף. מי שנחשב לכותב שמרחף בספֵרות העליונות, שמשייט בין ממדים, שאוכל פיזיקת קוונטים ופרקים מספר הזוהר לארוחת בוקר, מתעקש בשנים האחרונות לחזור דווקא לאותו שק בשר ודם ועצמות. לאותו גוף סופי.

     

    "אנחנו חיים בעידן שבו הגוף הולך ונעדר, עד כדי כך שאפשר כבר לחשוב על לוותר עליו לחלוטין. שאפשר יהיה לתרגם את התודעה שלנו לצורה של תוכנה ולהעביר אותה מגוף לגוף, אפילו לגופים מלאכותיים. איך אנחנו מסכימים לרעיון הזה? הרי החוויה שלנו בעולם היא קודם כל דרך הגוף. כשאנשים מסתכלים בנו, אנחנו קוראים את התימהון או את התדהמה בפנים שלהם באמצעות שפה שנכתבת באל"ף־בי"ת של בשר".

     

    'אהבתי לאהוב' (בסדרת 'רוח צד' של הוצאת דביר) משוקע כולו באל"ף־בי"ת של הבשר. זה רומן ספקולטיבי שמשלב יסודות של מדע בדיוני, תעלומה מסתורית ומיתולוגיה יהודית, בדומה לרבים מספריו של אדף. ובדומה לרבים מספריו של אדף, גם את עלילתו קשה לתמצת. מגפה פוגעת ביכולת ההתרבות של היונקים, מה שמוביל לכריתת שחלות הנשים בלידה ושמירתן במאגר לאומי. כשהן רוצות להביא ילד, מאתרים עבורן שחלות בהתאם לזרעו של הגבר שהן בוחרות - בן זוג או תורם - שכן גם זרעם של הגברים נפגם בעקבות המגפה, וסיכויי ההפריה כמעט אפסיים. בתוך המציאות הזאת נטווים שני סיפורים: אחד של נוריאה חזן, שבאה לבקר בעיירת ילדותה אחרי 20 שנה ונתקלת בתגובות משונות, ושני של גבר אניגמטי שעסוק בלימוד מדרשים וכתבי קודש, כשהדבר היחיד שברור לגביו הוא ששום דבר לא ברור לגביו.

     

    "פוליטיקת הזהויות התעצמה מאוד בשנים האחרונות דווקא הודות לטכנולוגיה, שמאפשרת לך להיות בלי גוף ובלי מקום. יש קשר בין הבהלה של זהות ובין העובדה שאנחנו הולכים וממוססים את הסביבה הפיזית שלנו, כולל את האנטומיה שלנו. מצד אחד, זה רעיון נהדר שאנחנו בסופו של דבר יצירי תרבות ושהתרבות יושבת על איזה גוף שהוא טאבולה ראסה, והיא יכולה לעצב אותו כרצונה. זה מאפשר לך חופש ומרחב התנגדות עצום. אבל לפעמים צריך לחשוב גם על הקיר, על החומה שאתה נתקל בה. והגוף זה הקיר. משהו שהוא נגדך כל הזמן, ואתה נאבק איתו".

     

    איפה המאבק שלך?

     

    "ככל שאני מתבגר אני הולך ורואה פחות ופחות אנשים. פעם חשבתי שיקרה לי הנס הזה, שאבין איך להתנהג בסיטואציה חברתית, שזה יהפוך לי טבעי. אבל החוויות האלה מתרחשות בשפה שאני לא לגמרי מבין, וספרות היא מבחינתי ניסיון לחקור את הכישלון הזה. את השבלול העצמי שאני נמצא בו. אנחנו חיים בתרבות שבה כולם יודעים מי הם, יודעים להגדיר את עצמם לעצמם, ובתוך כל זה אני לא כל כך מוצא את עצמי. כי אני לא מכיר את עצמי עד הסוף".

     

    הספר מתעסק יותר מתמיד בקרבה אנושית, בפיזיות, במין, אבל אתה מדבר על עצמך כמי שדווקא הולך ומצמצם קשר עם העולם.

     

    "אני לא חושב שאני מצמצם קשר עם העולם, אני חושב שאפיקי התקשורת שלי מצטמצמים. אבל יכול להיות שזה אותו דבר. כלומר, אפיקי התקשורת כל הזמן מתרחבים, ואני לוקח בהם פחות ופחות חלק. אז כן, עברתי את מהפכת הסמארטפון, אבל אני לא בשום רשת חברתית. אני יודע שלאנשים שכן משתמשים נפרס מנעד של אופציות להתקשרויות מכל מיני סוגים, בין אם חבריות ובין אם מיניות - ואני לא חלק מזה. בסופו של דבר, אני אדם שחי לבד. זו עובדה. סיטואציות חברתיות מצריכות ממני דריכוּת. אחרי שאני נמצא בחברת אנשים אני צריך איזה יומיים של, לא התאוששות, אבל להיות לבד לרגע אחד. זו אחת הסיבות שבספרים שלי, ובמיוחד בספר הזה, מגע פיזי נחווה כזעזוע".

     

     

    'אהבתי לאהוב' הוא ספרו ה־15 של אדף, אחד הסופרים החרוצים שפועלים פה, מתוכם שלושה ספרי שירה, ספר עיון אחד והשאר בפרוזה, כולל 'מוקס נוקס' שזיכה אותו בפרס ספיר לשנת 2012 ו'קום קרא' שהיה מועמד לפרס לפני שנתיים. אבל למרות הרקורד המרשים, ההכרה וההערכה שקיבל לאורך השנים, אדף נחשב עדיין לסופר של סופרים, כותב למיטיבי לכת. "כשהתחלתי לכתוב פרוזה היו בי התנשאות ובוז ואמרתי, 'הספרים המצליחים האלה, אני יודע לכתוב אותם, אני בוחר שלא לכתוב אותם, כי זה מתחת לכבודי'. היום אני יודע שאני לא יודע לכתוב אותם".

     

    ובכל זאת, אתה הרי כן יכול לכתוב טקסטים חידתיים פחות, נגישים יותר.

     

    "השיח על הנגשה הוא בעייתי בעיניי. הכל היום צריך להיות נגיש. מורים מחליטים בשביל תלמידים מה הם לא יכולים לקרוא כי אולי זה מסובך מדי, קשה מדי נפשית, עברית לא ברורה. אבל כן, הדמויות שלי הן לא תמיד נהירות עד הסוף, העברית שלי היא לא העברית המצויה, לפעמים אני ממש יוצר שפה חדשה בתוך הספר. אני שואל את עצמי מדי פעם אם אני עושה את זה מתוך איזו יוהרה ויומרה, או כי זה באמת הכרחי בשביל להגיד את הדבר המסוים הזה. לא תמיד אני יודע את התשובה".

     

    אחת השפות החדשות שיצר אדף הייתה בספרו 'שדרך' מ־2017, שבו כתב דיאלוגים שלמים בעברית נטולת מגדר עבור דמות א־בינארית בשם נהרדע, אולי בפעם הראשונה בפרוזה העברית ("איך אִִנת מעזָן־תֻ לשאול אותי את השאלה? / אני מבינָן־אֻ שזו תקופה לא קלה...")

     

    נהרדע מצטרפ/ת לכמה דמויות של אדף מהשנים האחרונות, שבוחנות אפשרויות של נזילות מגדרית ומערערות את החלוקה בין זכר לנקבה, כפי שקורה גם בספר החדש. "בשיח המגדרי של היום הקטגוריה המאיימת יותר היא לא של גברים ונשים, אלא של הטרנסיות והטרנסים. וככל שהיא תהפוך ליותר דומיננטית בתרבות, ככל שהאפשרות של חילופי מגדר והיכולת לנוע ולאיים על החלוקות המסורתיות בין מגדרים יהפכו למרכזיות, השיח המגדרי יהפוך להיות יותר קיצוני כאיזה סוג של ריאקציה.

     

    "אבל מעבר לשיח, השאלה האמיתית היא איך אתה מתייחס אליהם. כשאתה פוגש אדם - ואני אומר אדם בתור שם כללי כי בעברית הכל ממוגדר - שאתה לא יודע מה הביולוגיה שהוא נולד איתה. ולכאורה זה רגע מאיים. אז אני חוזר לעניין הזה שהגוף הוא בעיה. והיא לא תיפתר בזה שתגיד שיש גברים ויש נשים וזהו. אתה שואל אם זו ספרות קווירית? להט"בית? זו ספרות שמאתגרת את החלוקות הקיימות. שמתחמקת מסיווגים. ספרות שהעיסוק בה בשאלות של מגדר, ולפעמים שאלות של מין, לא נפרד מהעיסוק שלה באוכל, או בכלכלה, או בהשלכות של הטכנולוגיה, או בפוליטיקה מקומית".

     

    השאלה המגדרית בספר נמתחת בין זהות להורות, או גרסה מסויטת כלשהי של הורות. יש לך מחשבה על ילדים משלך?

     

    "לא. זו לא שאלה שמטרידה אותי בכלל. זה לא שאני יושב וחושב אם אני רוצה או לא רוצה. אני פשוט לא רואה בעתידי ילדים. זהו".

     

    אני מבין שלא תהפוך בקרוב לדובר של תנועות האל־הורות.

     

    "זה מעניין שבשביל לקבל לגיטימציה אנשים צריכים למצוא להם תגית או הגדרה ולהגיד 'אני אל־הורי' או 'אני הטרונורמטיבי'. הכל כל כך מסומן לעייפה. יש בזה משהו מאוד אמריקאי וקפיטליסטי כמובן. בשפה העברית יש הרבה מאוד מרחבים עמומים, וזה אחד התענוגות הגדולים של לכתוב בעברית. באמריקה הכל צריך שתהיה לו כתובת IP. הכל צריך שם, תווית, תג, כדי שתדע איך להתייחס אליו. כדי שתוכל בסופו של דבר לשים עליו מחיר ולמכור אותו. אין לי בעיה עם אנשים שבוחרים לא להביא ילדים וקוראים לעצמם 'אל־הוריים', אבל אני לא מרגיש שזה חלק עד כדי כך מכריע בזהות שלי".

     

     

    לילדים שגדלו בשדרות בשנות ה־80 וה־90 היה משחק קבוע. הם היו מסתובבים בספרייה העירונית ומחפשים ספרים ששמו של אדף לא הופיע על כרטיס ההשאלה שלהם. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. גם לפגוש את אדף זה כמו לעמוד מול ספרייה אינסופית. השיחה איתו נעה בין תיאוריות של אפיגנטיקה לתלמוד בבלי, בין הקלברי פין לספרות מדע־בדיוני, בין מנדלי מוכר ספרים לשירה אמריקאית בת זמננו.

     

    ולמרות תדמית הסופר החיוור שמתבודד בין כריכות בדירתו ברמת־גן, הרחק מהשקות ורשתות חברתיות, קשה למצוא אדם שמצוי בתרבות הפופולרית העכשווית יותר מאשר אדף. מוזיקה, פודקסטים, קולנוע - אי־אפשר להתקיל אותו. שלא לדבר על טלוויזיה.

     

    "הבעיה שלי עם טלוויזיה היא שהדרישות שלי ממנה הן לא פחות מהדרישות שלי מספרות. אנחנו נמצאים לכאורה בתור הזהב של הטלוויזיה, ואני חושב שזו אחת התקופות הכי משעממות שהיו בטלוויזיה מזה הרבה מאוד זמן. אני אוהב רגעים של מעבר, של גישוש אחר צורה, ואחרי תקופה מאוד טובה, שבה התנסחו קודים חדשים, חזרנו והתקבענו בצורה שבה אתה אומר - וואו, הם ממש יודעים לכתוב טלוויזיה, אבל למה זה כל כך לא מעניין? למה זה כל כך טוב וכל כך משעמם באותו זמן? קח למשל את 'שקרים קטנים גדולים' - כל הגלריה של השחקניות המדהימות האלה, ואתה צופה ואומר, למה הכתיבה כל כך משעממת? זה כמו מה שקרה לתעשיית האוכל, שכולם נהיו פודיז אז כולם רוצים לאכול סביצ'ה. בכל מקום מגישים לך סביצ'ה במחיר מופקע. זה מה שאני מרגיש, שהטלוויזיה היא סביצ'ה במחיר מופקע".

     

    חוש הטעם, הרצון להתענג על אוכל טוב, אומר אדף, נפתחו אצלו בשני שלבים. "בשלב הראשון זה היה בשירות הצבאי, שבו פתאום התמלאתי געגועים לאוכל של אמא שלי. השלב השני היה חלק מהעזיבה שלי את הדת. בכלל, נדמה שלי ששתיים מתוך שלוש השאלות שמתחלנים שואלים את עצמם או נשאלים לעיתים תכופות, קשורות לאוכל - מה הייתה הפעם הראשונה שאכלתם לא כשר? אתם עדיין צמים ביום כיפור? מתי חיללתם שבת בפעם הראשונה? אצלי זה היה שרימפס מטוגן, על מקל, שקניתי ברובע החמישי בפריז, בגיל 24, בפעם הראשונה שנסעתי מחוץ לגבולות ישראל".

     

    רוב הפרטים כבר מוכרים. גדל בבית דתי בשדרות, שישי בין 11 ילדים. עבר לתל־אביב בשנות ה־90 ופרץ לזירת השירה ככישרון גדול. התמנה בגיל צעיר לעורך בהוצאת כתר. פירסם ב־2009 את ספר השירה המטלטל 'אביבה־לא' בעקבות מותה המפתיע של אחותו. "לקח לי 20 שנה לאהוב את החור באמצע שום מקום הזה", כתב פעם על עיר הולדתו, שהיא עד היום אורחת קבועה בספריו של אדף, גם אם תחת שמות אחרים.

     

    שדרות שלך שונה מאוד מזו שאנחנו רואים בחדשות. שדרות שהיא סמל, הון שסוחרים בו כשרוצים להעביר נקודה פוליטית.

     

    "חלק מההתעקשות שלי לכתוב על שדרות או על מקומות קטנים קשורה בדיוק לעובדה שהם תמיד מרודדים ומצומצמים לדימוי אחד. זה מוחק הרבה מהחוויה המורכבת שם. פעם חבר קרא את אחד הספרים שלי, שיש בו דמות של אבא שהוא אוטודידקט ומשכיל, והוא שאל אותי ברצינות, 'מה, יש שם אנשים כאלה?' זה היה הלם שרק חיזק את הצורך שלי להגיד שיש שם את כל תועפות החוויה האנושית. משם נובעת ספרות".

     

    אתה נקלע לוויכוחים פוליטיים עם המשפחה כשאתה שם?

     

    "תראה, המשפחה שלי היא ימנית, אבל חלקם זזו שמאלה והרשו לעצמם להצביע לגנץ. לשמחתי היו אפילו שניים שהצביעו לעמיר פרץ. אני מאוד מנסה להימנע מפוליטיקה שם. בראש השנה ממש אמרתי שאני לא מוכן לדבר על זה, וכל פעם שהייתה שיחה פוליטית קמתי והלכתי. אבל אי־אפשר באמת להימנע מזה, כי אין היבט של הקיום שם שפנוי מזה. ירי הקסאמים הרי לא מפסיק אף פעם. אנחנו שומעים על זה רק כשיש מטחים כבדים, אבל זה לא באמת מפסיק. וגם המצב הכלכלי מחריד, הולך ונהיה קשה יותר. אז אני מרגיש שאין לי זכות דיבור שם. בתל־אביב אתה יכול לנהל דיון אקדמי על פוליטיקה בלי שזה יתורגם מיד למציאות חייך. בשדרות שום דבר הוא לא אקדמי".

     

    במשפחה קוראים את הספרים שלך?

     

    "אני לא חושב. מעניין אותם לדעת שיוצא ספר, מעניין אותם לדעת איך הוא מתקבל, אבל אני לא חושב שמעניין אותם לקרוא. זה מצב שמאוד נוח לי כמובן", הוא צוחק. "אני לא נדרש להצדיק שום החלטה שאני עושה בספרים שלי, אני חופשי לגמרי ביחס אליהם. בלי לחשוב מה הם יגידו".

     

    במובן הזה, אולי גם נוח לכתוב ספרות שפונה מראש לעשרה אנשים.

     

    "כל ספר מלווה בסוג של עבודת אבל, ההשתהות הזאת לתוך הקושי שנגמר משהו שעבדת עליו והכנסת בו כל כך הרבה מעצמך, והוא פשוט מתפוגג. היה כלא היה. בכל פעם שיוצא ספר אני נשבע שאני לא מוציא יותר, שאני מפסיק לפרסם. זה מחזיק שלושה־ארבעה שבועות, במקרה הטוב". •

     


    פרסום ראשון: 15.10.19 , 18:30
    yed660100