סוף טוב הכל טוב

המקעקע מאושוויץ // הת'ר מוריס - מאנגלית: דקלה פרידמן - שוקן - 256 עמ'

בעמודי התודות בסוף הספר, בצד תודות לניצולי שואה, מודה המחברת הת'ר מוריס גם ל"שון מילר - עורך הדין שלי, אתה יודע לסגור עסקה". על העטיפה, מעל תמונה סכרינית של זוג אוהבים, מוכרז: "שלושה מיליון עותקים נמכרו בעולם". מזל שעדיין לא שישה מיליון.

There Is No Business Like Shoah Business, כידוע. ובספר הזה נוצר תלכיד הדוק במיוחד בין ספרות השואה לרב־המכר השגרתי יותר. לא רק שסיפור השואה מסתיים כאן ב"הפי־אנד", אלא שהוא מולחם לסיפור אהבה "כנגד כל הסיכויים", "גדול מהחיים", שנגמר גם הוא בהפי־אנד. ההיגיון הפנימי של סיפור השואה, וחלק ניכר מכוח המשיכה שלו - הצגת השיא השלילי שאליו הגיעה האנושות - משודך להיגיון הפנימי של ספרות רבי־מכר: הצגת רגעי השיא של החיים, האהבה הסוערת, הנאמנות העילאית של בני זוג זה לזה.

'המקעקע מאושוויץ' מוגדר כ"יצירה ספרותית המבוססת על עדות ממקור ראשון של אחד מניצולי אושוויץ". הת'ר מוריס פגשה באוסטרליה ב־2003 את לָאלי (לודוויג) סוקולוב - יהודי סלובקי יליד 1916, שנשלח באפריל 1942 לאושוויץ, פגש שם את גיטה פורמן והתאהב בה. השניים שרדו את המחנה, נישאו אחרי המלחמה וחיו באוסטרליה. מוריס כתבה את סיפורו של לאלי, תחילה כתסריט ולאחר מכן כספר (שיהפוך בקרוב גם לסדרה) - המתמקד בשנות אושוויץ שלו ובתקופת פינוי המחנה בחודשי המלחמה האחרונים.

צירוף מקרים הביא לכך שלאלי קיבל במחנה את תפקיד מקעקע המספרים על זרועות האסירים (ה"טאטווירר"). כך גם הכיר את גיטה. התפקיד הזה הקנה לו כמה פריבילגיות, שסייעו לשרידתו ולשרידתם של הקרובים לו. אושוויץ של לאלי הוא אמנם מקום זוועתי, אבל חייו מתנהלים בצד מוקדי הזוועה, שהם תאי הגזים והקרמטוריומים, מקום רציחתם של מעל מיליון איש במהלך השנתיים וחצי שבהן שהה באושוויץ. הוא אמנם חי בבירקנאו (שם נעשתה ההשמדה) אבל מכיוון שעבד באושוויץ, היה עד "רק" לרציחות אקראיות ביריות, לחיסול אחד נורא במשאית גז, וכמובן להרעבה, הכאה, ניצול והשפלה של אסירים. אושוויץ של לאלי הוא מקום שבו אפשר לסחור עם פועלים פולנים במזון (אפילו בשוקולד!) ולשחד קאפואית כדי שתתיר ללאלי ולגיטה להתייחד בבלוק שלהם.

כשהוא נתפס על ידי הס"ס בעקבות סחר במזון, לאלי מושלך אל מתקן חקירה ומעונה. המענה שלו, יאקוב, הוא יהודי גברתן ששונא את תפקידו. "כמוך, טאטווירר, אני עושה את מה שאני חייב לעשות כדי לשרוד". זהו אחד הרגעים היחידים ברומן שבהם מוריס מעלה בעדינות, כמתבקש, את שאלת הבחירה המוסרית של לאלי לעבוד בשירות הנאצים. נכון, לו היה מסרב לקעקע את האסירים היו הנאצים רוצחים אותו ומוצאים מישהו אחר במקומו - ובכל זאת. ההיבט הזה של סיפור השואה הוא קשה ומורכב, ולא פלא שהוא גם החלק הפחות מפורסם בטקסט ההוא של חנה ארנדט (לא העיסוק ב"בנאליות של הרוע", אלא התהייה שלה על שיתוף הפעולה של היהודים בהשמדתם).

'המקעקע מאושוויץ' הוא רומן רהוט ומותח. את הסגולות האלה יש לייחס לכישרונה של מוריס ככותבת רבי־מכר, אבל כמובן גם לשואה עצמה - סיפור מושך לקריאה מסיבות מובנות. דרמה גדולה ואפלה של חיים ומוות. במובן הזה, קשה להתייחס לספרים כאלה דרך הקטגוריות האסתטיות וגם האתיות של ספרות סנסציונית וממוסחרת לעומת ספרות "טובה". השואה כשלעצמה הרי הייתה אירוע "סנסציוני", ההגזמה הייתה של המציאות עצמה.

באחד הגילומים הראשונים המוכרים לי של ביקורת הספרות הסנסציונית, בהקדמה שלו ל'בלדות הליריות' מ־1802, כתב המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' כך: "הסיבה האפקטיבית ביותר להידרדרות הזאת (בטעם הקהל) הינם המאורעות הלאומיים הגדולים המתרחשים מדי יום (המהפכה הצרפתית והמלחמה שבעקבותיה...), ההיאספות הגדלה והולכת של אנשים בַערים, כשאחידות ואפרוריות משלחי ידם מייצרים רעב לסנסציות, רעב אותו משביעה התקשורת המהירה המעבירה מידע מדי שעה. לנטייה (רעה) זו של החיים והמנהגים, הספרות והתיאטרון באנגליה מסגלים את עצמם (למרבה הצער). עבודותיהם יקרות הערך של סופרינו הוותיקים, כמעט אמרתי עבודותיהם של שייקספיר ומילטון, בדרכן להיזנח בידי רומנים תזזיתיים, טרגדיות גרמניות חולות ומטופשות, ומבול של סיפורים עקרים וראוותניים בחרוזים".

וורדסוורת' ער לקשר בין מאורעות היסטוריים "גדולים מהחיים" לבין טעם קלוקל באמנות ורעב לסנסציות. אבל הביקורת הזו דוהה לנוכח השואה והחשיבות של הנכחתה בתודעה. לא הייתי ממשיך לקרוא מרצוני את 'המקעקע מאושוויץ'. כבוגר מערכת החינוך הישראלית, הוא לא חידש לי הרבה, וגם איכויות ספרותיות אמיתיות קשה למצוא בו. ובכל זאת, סיפורו הסוחף של לאלי סוקולוב הוא תמרור אזהרה שחשוב להציב לעד מול האנושות, והספר הזה בהחלט מציב אותו. •