כל פעם שאוהד בן־ישי מחליט לעלות על האופניים החדשים שנבנו במיוחד עבורו, משהו בו חוזר להיות אוהד של פעם. הוא קודם כל מנסה בעצמו, שם את יד ימין שעדיין מתפקדת על הכידון, משלב בזהירות את רגל ימין החזקה, ולאחר שהוא מרגיש מספיק בטוח הוא אוזר המון אומץ, סופר עד שלוש ומשלב את צד שמאל המשותק כדי לדווש. לצידו עומד אביו, שמעון, מספר שתיים שלו על האופניים, ובחיים. הוא קושר את הרגל החלשה של אוהד לדוושה כדי שלא תחליק בדרך, טופח לו על הגב ומקפץ למקומו בכיסא הקדמי. יחד, במעין סינרגיה מדויקת, ללא אף מילה נוספת, הם נוסעים לאורך הרחוב ומשפרים את הרכיבה אך ורק באמצעות מבטים והנהונים. היד המשותקת של אוהד באוויר אך הרגל המשותקת כאילו בריאה, מדוושת בכל הכוח כדי להתקדם עוד קילומטר עד לקו הסיום. אוהד, שנחשב לפצוע הקשה ביותר בצוק איתן, ששכב מאושפז במשך שנה וחצי בבית החולים סורוקה בעקבות רסיס שחדר לראשו מפגיעת מרגמה, ושרופאיו וכל הסובבים אותו כמעט איבדו תקווה — הולך להתחרות עם האופניים שהותאמו לו במיוחד ב"סובב טורקי תל־אביב" ביום שישי הקרוב לצד אלפי אנשים. עבורם זה טיול, עבורו זו הגשמת חלום.

"לעבוד ולא להיכנע"

חלפו כבר למעלה מחמש שנים מאז "צוק איתן" ואצל רבים הפצע עוד לא הגליד. אוהד, היום בן 25, שירת אז כלוחם ביחידת אגוז. הוא נפצע ב־20 ביולי 2014, היום שבו נהרגו 13 לוחמי גולני בקרב הקשה בשכונת סג'עייה בעזה. במהלך התקדמות הכוחות נורה לעבר הכוח של אוהד פצמ"ר, ומספר רסיסים חדרו מבעד לקסדה שחבש. אוהד הועבר במצב אנוש לבית החולים סורוקה, עבר שני ניתוחים קשים ונשאר משותק בצד שמאל של הגוף.

כשהוא נשאל מה הדבר שהכי הצטער לאבד בעקבות הפציעה, הוא עונה בלי היסוס: "הספורט". אוהד של לפני הפציעה רכב על אופנוע, רץ בשדות, שחה בים הפתוח, קפץ עם אופניים מעל רמפות ובורות בשטח, ובעיקר נהנה לעשות כל מה שאסור. "לאוהד היה קטע אורבני", מספר שמעון, ושניהם פורצים בצחוק נוסטלגי. "בכל שני וחמישי הייתי רץ לתקן לו את האופניים והאופנוע. הייתה להם במה בגובה מטר וחצי בבית הספר היכן שהיו עושים את הטקסים, והוא היה מתרגל קפיצה עם האופניים מהבמה".

"אני לא מרגיש גיבור". אוהד במהלך השיקום עם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ

אבל אז הוא נפצע, ואחרי ההתאוששות הגיע השיקום המתסכל. אוהד היה צריך ללמוד הכל מחדש: הליכה, שחייה, ואפילו קרוא וכתוב. עכשיו, דרך האופניים החדשים שבנו לו צוותים מאלביט מערכות ותאגיד התקשורת האמריקאי AT&T, הוא מתרגל ספורט גם מחוץ לשיקום, נוגע בתחביביו קודם הפציעה. "אני נוסע כבר למרחקים יותר ארוכים אבל הרגל שלי מתעייפת מהר", הוא אומר לאט, מתגבר על הפגיעה בדיבור כדי להסביר בכוחות עצמו. "בגלל הפציעה לא התאמנתי שנתיים. התגעגעתי לספורט יותר מהכל. כשהייתי על האופניים הרגשתי עצמאי, יכולתי לצאת לבד ולא הזדקקתי לאף אחד לצידי. מיד כשחזרתי להכרה רציתי לקום ולחזור לעשות את הפעילויות שעשיתי לפני הפגיעה. היה לי קשה מאוד להבין שאני לא יכול. לא האמנתי שאחזור לאופניים".

בסובב טורקי הם יתחרו עם אופניים בעלי שני כיסאות שהם קיבלו מחבר קרוב של המשפחה לפני כמה חודשים. הרכיבה על האופניים מצריכה בעיקר עבודת צוות וסנכרון מדויק. "הדבר הכי חשוב ברכיבה של שני אנשים זו סינרגיה בין הקדמי לאחורי, בעיקר בעצירות שבהן צריך להוריד את הרגל לאותו צד", מסביר שמעון. "לקח לנו כמה שבועות לתרגל דברים בסיסיים, אבל לאוהד יש באופן טבעי את כישורי הרכיבה ואני מתאמן בענף הספורט הזה ביומיום".

כשמסתכלים על שניהם רוכבים קשה לפספס את קעקוע ה"איירון מן" שיש לשמעון על הרגל. הוא התחרה כבר שבע פעמים בתחרות במגוון מדינות בכל העולם, אבל ברכיבה עם אוהד יצר התחרות נעלם כלא היה, רק הזמן לצד בנו שנמצא קרוב אליו ממלא אצלו את כל החללים. מצד אוהד, כמובן, זה סיפור שונה לגמרי - הוא נמצא בתחרות מתמדת מול גופו. "לפני זה היינו עושים ספורט יחד, אבל לא כמו היום", אומר אוהד. "בחיים לא התחרינו, לא הספקנו לעשות משהו תחרותי. עכשיו אנחנו מקווים דרך האופניים לחזור לפעילות ולהשתתף בכמה שיותר תחרויות". "לא הייתי קורא לזה תחרות", מעיר שמעון, "כרגע אנחנו מתרגלים ובהמשך נשתפר כמה שאפשר יחד ובאמת נתחרה".

אוהד, אתה נחשב ילד תחרותי?

"לדעתי לא", הוא צוחק עם עצמו ומביט אל אביו כדי שיאשר. "הוא בעיקר תחרותי מול עצמו, לא מול אנשים אחרים", משלים שמעון.

למה בחרתם דווקא ברכיבה על אופניים?

שמעון: "אני חושב שלאופניים יש את התרומה הכי גדולה בצד הפיזיולוגי־שיקומי וגם בצד המנטלי. מצד אחד כל השרירים עובדים ברכיבה, בעיקר שרירי הליבה. בהיבט המנטלי, בשיקום קשה כמו של אוהדי נורא קל להיכנס למצב של התנוונות, חולשה של השרירים וחולשה של הנפש. עם האופניים יוצאים החוצה, מרגישים את הרוח בפנים, יוצרים קצת תחרותיות וזה משפר את הנפש. הרכיבה מנרמלת את המצב, אפשר לרכוב ליד אנשים בריאים ולהרגיש דומה. משום כך חייבים כל הזמן לעבוד ולא להיכנע".

אוהד, היית רוצה לרכוב לבד?

"מובן שהייתי רוצה. אני כבר מתחיל לרכוב לבד עם מתקן מיוחד שבנו לי, עם רגליות שנשלפות אם אני מועד, אבל חייב לתרגל את זה המון ויש עוד דרך ארוכה".

האופניים שנבנו במיוחד עבור אוהד מיועדים לרוכב אחד, והרגליות שלהם נשלפות ברגע שמזוהה נפילה. "אני מקווה שאוכל לעשות בשנה הבאה את סובב טורקי על האופניים שלי, לבד. זה היעד הבא שלי".

אתה חושש לא להצליח?

"לא. אני יודע שאני יכול לעשות עוד פעם ועוד פעם, עד שאצליח. יש לי זמן ואנצל אותו כמה שאפשר".

לפעמים יש בך כעס על הגוף שלך?

"פעם הייתי כועס, עכשיו אני מסתכל על העתיד. אני רוצה לרכוב קדימה".

"לא מסתכל לאחור"

אוהד ממעט לדבר, אבל ברגע שעולה שאלה שמציפה את מחשבותיו הוא לא מהסס להגיב. הוא לא מתבייש לדבר על הפציעה ועל הנכות. "אני לא חושב שהאופי שלי השתנה בגלל הפציעה, נשארתי בדיוק אותו אוהד", הוא אומר. "קיבלתי עם זה המון מתנות, אבל אם תשאלי אותי איזה - לא אדע לענות לך, כי בכל יום אני מקבל מתנה נוספת, בכל יום שאני מגשים את עצמי ואת החלומות שלי".

שמעון ממשיך את בנו כשהוא מתעייף. "אוהד נשאר ילד חי, מחייך אל העולם, אופטימי וטוב לב. הדבר העיקרי שהשתנה אצלו זו הבגרות שלו. הוא מעריך את הדברים הקטנים של החיים ואת החיים עצמם, כי הוא חווה כמעט את המוות. הוא מתייחס בסלחנות לכל מיני תקלות שקורות, לחומר וכישלון".

אתה חושב לפעמים "מה אם"?

"אני לא מתעסק בזה", אומר אוהד. "איבדתי המון דברים מעצמי לצד אהבה גדולה שהייתה לי לפני הפגיעה, אבל אני לא מסתכל לאחור".

החברות בין אוהד לאביו היא דבר נדיר. הם משלימים זה את זה בשקט יוצא דופן, כאילו היו גוף אחד. גם לפני הפגיעה היו קרובים אבל עכשיו, כשהם מתגברים יחד על המכשולים, הם מרגישים ששום דבר לא יוכל לעמוד בדרכם. "תמיד היינו חברים טובים ומשפחה חמה אבל עכשיו הכל מתעצם, אין ספק", מספר שמעון. "חבר'ה בגיל של אוהד עסוקים רק ביציאות, בלימודים, ואוהד מתעסק בלחזור לחיים. אני איתו בקרב הזה".

אוהד, מה הדבר שהיית רוצה יותר מכל כרגע?

"ללמוד מחשבים, אבל אין, אני לא יכול. גם בגלל היד המשותקת וגם כי בעקבות הפציעה הכל נמחק לי מהראש. מאגר הידע, הזיכרון. היום אני משקיע בללמוד מחדש את כל הדברים הבסיסיים".

לפני הפציעה

מבאס אותך?

"בשבילי זה מסקרן. זה חדש לי, חלק מבאס מאוד אבל חלק גם מעניין, כמו כל דבר בחיים".

יש ימים שאתה קם פחות חיובי?

"לא, זה לא קורה לי. אמרתי לך, אני לא מתעסק בזה. כשקמתי אחרי הפציעה לא האמנתי שאחזור לעשות פעילות בכלל, הרוב לא האמינו שאחיה והתחזיות לא היו אופטימיות, אז לא נורא שאני חוזר אחורה כדי להמשיך קדימה".

למי אתה הכי מוקיר תודה?

"למשפחה שלי. אין כמו המשפחה שלי".

מה המשאלה הבאה שלך?

"להמשיך לחיות. אני מגשים את המשאלה שלי בכל יום".

כשאני מעלה את הכינוי שהצמידו לו במהלך השנים, "הפצוע הקשה ביותר", חוסר הנוחות ניכר בו. פניו, שהקרינו אופטימיות חסרת גבול, מפגינות עכשיו גם עצב. "אני לא אוהב שקוראים לי ככה", הוא אומר. "זה לא כינוי שאני גאה בו. אני לא מרגיש גיבור והטייטל הזה מנסה להפוך אותי לגיבור. חברים שלי נשארו מאחור, משהו ממני נשאר מאחור".

אם הייתי מאפשרת לך לחזור אחורה ולוותר על כל מה שחווית?

"הייתי מוחק הכל בשנייה, לא מתלבט לרגע. מחזיר את החברים שלי שנהרגו ואת כל המגבלות שנוספו לי משם".

ולא רק המשפחה של אוהד לצידו במסע הזה. החברים הכי טובים שלו מהצוות שם כבר חמש שנים. הם ליוו אותו בשיקום וטסו איתו לתאילנד. יחד עם הצוות אוהד מצליח להיות עצמאי, בחור בן 25 שאוהב לבלות, לצאת ולעשות שטויות. "המסר שלי הוא תמיד לנסות עוד פעם ועוד פעם, לא להתייאש", הוא מדגיש. "אם לרגע נופל עליי מצב רוח רע - אני ישר שומע מוזיקה, זה הדבר הכי מרומם שיש, אני אוהב הופעות וזה עושה לי טוב".

"המסר שלי הוא שספורט זה דבר נפלא גם לאנשים בריאים וגם לפצועים", מסכם שמעון. "זה רק משפר את איכות החיים. אני מאוד מאמין במשפט 'אתה לא יכול לקנות אושר אבל אתה יכול לקנות זוג אופניים'". ביום שישי הקרוב, כשיעבור את קו הסיום, יכבוש אוהד עוד יעד במסע הניצחון שלו, מסע של חיים שלמים. •