{ }
שני 09 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    24 שעות • 16.10.2019
    השלום מתחיל בתוכו
    נורמן עיסא היה רוצה שנראיין אותו רק על ההצלחה שלו בתיאטרון הבימה ועל מופע השירה המפתיע שהוא מעלה בפסטיבל הפסנתר. אבל ברגע שהוא מתחיל לדבר הכל יוצא החוצה: נתניהו, גנץ, קואליציות, ערבים־יהודים וההפגנות נגד האלימות במגזר. וגם: למה הנישואים שלו למחזאית גדעונה רז הם לא סמל לדו־קיום אלא סיפור אהבה בין גבר לאישה שבמקרה הבעל ערבי והאישה יהודייה
    יואב בירנברג | צילום: יובל חן

    כבר בתחילת הראיון מבהיר לי נורמן עיסא שהוא לא מהאמנים שמפחדים להביע את דיעותיהם. "תשאל ואני אענה". אנחנו מתיישבים בבית הקפה שליד ביתו ביפו, והשיחה מתגלגלת מעצמה לפוליטיקה. עיסא

     

    נשוי למחזאית גדעונה רז ואבא לשלושה, כשהאמצעי שבהם, ליר, מתחיל עכשיו לימודי משחק בסמינר הקיבוצים. אבל מבחינתו הוא לא דוגמה מהלכת לדו־קיום, אלא גבר שהתאהב באישה. במקרה, הוא ערבי והיא יהודייה.

     

    "אנחנו זוג רגיל", טוען עיסא. "אנחנו לא שונים מאחרים, אין לנו קרניים על הראש. לכל אחד יש זכות לאהוב את מי שהוא רוצה. אני לא מייחס לזה משהו גדול. אהבה היא הסיפור. ברגע שיש אהבה כל החומות נופלות, אבל אם אין אהבה מתחילים החשדות והשנאה". אפילו שעיסא מנסה להרחיק את סיפור האהבה הפרטי שלו משאלות פוליטיות נפיצות, זה לא אומר שאין לו מודעות חברתית. "קח אותי למשל", הוא מדגים, "למרות העשייה הטלוויזיונית שלי והקריירה שלי בתיאטרון עד עכשיו לא קיבלתי שום קמפיין פרסומי. בעצם, אף ערבי לא קיבל קמפיין פרסומי, כי ערבים לא מוכרים מותגים, בדיוק כמו אתיופים. בזה יש גזענות".

     

    אז מה הפתרון?

     

    "תראה מי מחזיק היום את בתי החולים ואת בתי המרקחת? הערבים. אנחנו כבר לא רק חומוס ומשפצי בתים. אנחנו כבר עוד כמה דברים. לכן אני אומר, החיים המשותפים יתחילו כשבאמת נכיר אחד את השני. כולנו צריכים לחיות כאן למען מטרה אחת, וזה אומר שיכול להיות שר ערבי ויכול להיות אפילו ראש ממשלה ערבי".

     

    אתה באמת מאמין שזה יכול לקרות?

     

    "אם יש משהו שצריך להגיד עליו תודה לביבי, זה שהוא מאחד את הערבים. הוא עושה עבודה יפה, כי אי אפשר לעבוד יותר על הערבים. זהו, נגמר הסיפור. הנה, תראה, הערבים התחילו להפגין, לנסות לטפל ברצינות באלימות שבחברה שלנו. אם הייתי גנץ, הייתי אומר למה לפסול כל מיני אנשים שחיים בארץ הזאת. הייתי לוקח את הדתיים ואת הערבים, את העבודה ומרצ, ושם אותם ביחד בקואליציה. אז נהיה מדינה מתוקנת. לגנץ ולכחול לבן יש הזדמנות נדירה לאחד את העם, לפעול באומץ ולשנות דברים. איפה האנשים עם האומץ שהיו כאן פעם — כמו רבין ובגין? מי עשה משהו בעשור האחרון? אף אחד. הליכוד היה פעם קול שפוי, ומה נהיה ממנו? קול אלים ולא דמוקרטי".

     

    עד כמה שזה נשמע מוזר, המפלגות הערביות סיכמו עם נתניהו ועם הליכוד על הקדמת הבחירות.

     

    "אתה מדבר איתי עכשיו על פוליטיקאים, ופוליטיקאים אחד מלוכלך יותר מהשני. והעם לצערי אוכל כל הזמן את המשחק הזה. אם עכשיו אני אראה שהרשימה המשותפת לא תעשה את העבודה שלה, אני אצביע למישהו אחר. אני רוצה שמי שבחרתי בו ייצג אותי. איימן עודה בעיניי הוא המנהיג, אולי הכי טוב שיש פה. אם גם החברה היהודית תלך איתו, אני חושב שהשלום יהיה יותר מהיר ממה שאנחנו חושבים. הבנאדם הזה, כמו שאני רואה אותו, הוא בעד הערבים וגם בעד היהודים".

     

    המגזר הערבי מפגין עכשיו נגד אוזלת היד של המשטרה בטיפול באלימות במגזר. אבל מה עם בדק בית פנימי? לא בכל אשמה המשטרה.

     

    "בחברה הערבית משהו מתחיל להיפתח דווקא — למשל קבלת ההומוסקסואלים, ואני כל כך שמח. יש אמנם רציחות בגלל פשע והזנחה, אבל הנתונים מראים שפחות נשים נרצחות רק בגלל שהן נשים. אמא שלי הייתה אומרת, 'הבית הוא בית הספר שלך, שם תחנך את הילד איך להתנהג. בית הספר לא יעשה בשבילך את העבודה'. הרי משרד החינוך, עם התקציב הגדול שלו, בא ואומר: זה לא התפקיד שלי לחנך, אני אלמד את הילדים חומרים שלא יהיה להם מה לעשות איתם. איפה המחשבה קדימה, איפה התקווה? היום האנשים כאן לא סופרים אף אחד. אם אתה לא חושב כמו רוב העם, אתה בוגד, צריך להרוג אותך, לתלות אותך, לכתוב עליך טוקבקים מגעילים ולהשפיל אותך. אנשים שכחו שמותר לחשוב אחרת. אתה מסתכל מסביב ורואה הרבה גועל נפש. אנשים כועסים, הורגים אחד את השני בחניה, הכל נהיה תוהו ובוהו. כולנו, יהודים וערבים, צריכים להתגייס למען חיים טובים. למען חיים. נקודה".

     

    "אני כבר מרגיש זקן"

     

    עיסא הוא אחד השחקנים העסוקים והמצליחים בישראל. מככב בתיאטרון הבימה, משחק בסדרות ואפילו מעלה מופע שירה משלו (כן, זאת לא טעות) בפסטיבל הפסנתר. והוא גם זוכה למנעד רחב של תפקידים, גם כאלו של יהודים. "אני משחק, ברוך השם, אבל עצוב לי על השחקנים הערבים המצוינים שלא משחקים כמעט, כמו מכרם חורי, סלים דאו, רסאן עבאס, יוסוף אבו־ורדה וסאלווה נקארה", הוא אומר.

     

    לבית הקפה מגיע ליר — בנם של נורמן וגדעונה, שמתחיל עכשיו ללמוד משחק. "הוא הולך בדרכי ההורים", מתגאה עיסא. "חלק מזה הוא בזכות ההורים, ואומרים שגם יש לי קצת כישרון", מצטנע ליר. "הוא יותר מוכשר ממני", חורץ עיסא. "הילדים שלי מחונכים להפליא. כשתכבד אותם, הם ייתנו לך את העיניים שלהם, אבל תעליב אותם — הם ייכנסו בך ברב־רבאק".

     

    עיסא חגג השנה 52. "אני כבר מרגיש זקן", הוא אומר, ספק מרצין ספק לא. "אני הולך למות עוד שנייה. עד גיל חמישים הרגשתי צעיר לגמרי, ומהגיל הזה מתחילה הירידה". בכלל, עיסא מרגיש את הגיל היטב לאחר שאיבד השנה את שני הוריו בהפרש של כמה חודשים: תחילה נפטרה אמו סמירה וזמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו אביו שיבלי ממחלת הסרטן. "כשאמא שלי מתה, הרגשתי שמישהו לוקח סכין, שם לך אותה בלב, מסובב ומכאיב לך", הוא מספר. "זה כאב לי שאתה לא יכול להבין. לא ידעתי עד כמה הפרידה ממנה יכולה להיות כואבת. כשאמא הלכה, הבית התפרק. היא הייתה הבורג בחיים שלנו, עמוד השדרה, ההשראה, שחינכה אותנו לסובלנות ולקבלת האחר. כשאבא שלי מת, היינו ליד המיטה שלו וראיתי איך הנשמה שלו עוזבת את הגוף. המוות שלו היה צפוי יחסית בגלל המחלה, אבל אתה עדיין מתפרק. יאללה", הוא מבקש, "בוא נפסיק לדבר על מחלות וזקנה, חלאס, זה מפחיד אותי. לא רוצה עין הרע".

     

    נגמרה הרומנטיקה

     

    בחיים האישיים עיסא ספג מכות קשות לאחרונה, אבל בתחום הקריירה — טפו טפו — הכל דבש. הוא מככב בתיאטרון הבימה בלהיט "משפחה עליזה" ונמצא בחזרות לתפקיד הראשי של זורבה היווני במחזה המדובר שמביים נתן דטנר ושיעלה בעוד כשלושה שבועות בשיתוף עם תיאטרון באר־שבע. בנוסף, עיסא מפעיל יחד עם אשתו את תיאטרון אלמינא לילדים ולנוער, שחרת על דגלו לעודד דו־קיום, ומגיש את התוכנית "הבלון האדום" בערוץ 33. אבל הפרויקט הכי מפתיע שלו הוא ערב יחיד לפסטיבל הפסנתר שבו גם ישיר בחודש הבא (כן, כן) חמישה שירים שכתבו לו יוני להב והמוזיקאי יוסי בן־נון, ויגשים את אחד החלומות הגדולים שלו.

     

    מה לך ולמוזיקה בכלל?

     

    "אחד הדברים הכי אהובים עליי זה לשיר, ורק אחר כך לשחק. כילד, במשך ארבע שנים הייתי נער מקהלה בכנסייה המארונית בחיפה. אחר כך הייתי זמר חתונות. בגיל 17 וחצי הייתה לי להקה והייתי שר על השולחנות כמעט כל ערב. הייתי חוזר הביתה בשלוש לפנות בוקר. זה היה נורא כיף, אבל גם נורא שוחק. לשיר ארבע שעות זה גומר את הגרון".

     

    בין השירים שבמופע ישזור עיסא אנקדוטות מחייו, ביניהם על ילדותו בוואדי ניסנאס בחיפה ועל הסדרה "עבודה ערבית", לה יש חלק חשוב בהצלחת הקריירה שלו. "הביוב זרם ברחוב, והיינו עושים סירות מנייר ומשיטים אותן בביוב", הוא חוזר ארבעים וקצת שנים אחורה וחיוך גדול מציף את פניו, כאילו הזמן נעצר שם. "קראנו לוואדי 'ואדי ונציה', כי הוא היה מתמלא במים. לא יכולת לעבור בו, רק בגונדולות, לכן אני שר על גונדולות צפות בתעלת יוחנן הקדוש — הרחוב שבו נולדתי".

     

    אחד משירי המופע יהיה על האהבה הראשונה שלו. "זה היה בגיל 12. היא הייתה יהודייה, והיא קראה לי יהודי מסריח בגלל שבעטתי בה והלכתי", הוא מספר. "זאת הייתה אכזבה נוראית. איך הכרנו? הלכנו לאיזה גן, ושם כל אחד חיבק מישהי והלך איתה בשביל. אני נשארתי אחרון. הבנתי שאני לא שיא היופי, ונשארה עוד ילדה שגם היא לא הייתה שיא היופי. ככה התחברנו. זה היה מסיפורי האהבה הטהורים, שאתה נוגע בה רק ביד וכולך מרוגש. פעם, כשהיית מקבל מכתב אהבה, היית מתרגש. הולך לרחוב שקט, ואז פותח אותו. זה היה יכול להימשך שעות. היית מריח את המכתב. היום המושג פרפרים בבטן כבר לא קיים, גם הרומנטיקה הלכה לאיבוד". •

     


    פרסום ראשון: 16.10.19 , 20:47
    ידיעות אחרונות