ביום כיפור האחרון חזרתי לישיבה שבה למדתי בנעוריי. זו הישיבה שעליה כתבתי דברים לא פשוטים בספרי הראשון, דברי כאב נוקבים, הישיבה שבסדרה "מחוברים" הראיתי כיצד בתמונת המחזור שלי, מישהו השחיר את פרצופי. חזרתי ובראשית דבריי אומר זאת: כשנכנסתי לבית המדרש וליבי הלם, בני הישיבה ורבניה האירו לי פנים. לאור ההיסטוריה המשותפת לי ולישיבה ולמסע הייסורים שהעברתי אותה, אין זה מובן מאליו בעיניי כלל וכלל.

למה חזרתי לישיבה? חזרתי גם משום שהרגשתי שעברו מספיק שנים ואני מסוגל לשים את הזעם בצד ולהיזכר גם בדברים הטובים שקיבלתי שם, אבל חזרתי מסיבה נוספת שאיני יכול להכחיש: התגעגעתי לתפילות של הרב ויס. כבר 25 שנים בערך, מאז עזבתי את הישיבה, כל שנה בימים הנוראים בזמן "ונתנה תוקף" הייתי שם את הטלית על ראשי, מתעלם מהחזן במקום שבו אני נמצא, ומזמזם בשקט את המנגינה של הרב ויס, שחזן כמוהו לא שמעתי מעולם. והשנים חלפו ואיש מאיתנו לא נעשה צעיר, גם לא הוא, וחשבתי לעצמי שאם לא אזכה שוב להיות בתפילה בישיבת מרכז הרב לצעירים כשהרב ויס מחזן, לא אסלח לעצמי לעולם.

אומרים שאתה יכול להוציא את האדם מהישיבה, אבל לא את הישיבה מהאדם, ויש אמת גדולה בכך: בשנייה שבה התיישבתי בבית המדרש, תוך שימת לב למבטים הסקרנים של התלמידים המתוקים שם, קירבתי לעצמי את הסטנדר והרגשתי בבית. זה דבר שמעט קשה להסביר, אבל יש איזו אינטימיות בין בחורי ישיבה והסטנדר שלהם, אותו שולחן נייד ייחודי שכל אחד מוצא דרך משלו לאחוז בו. הייתי בן 13 כשהגעתי לישיבה ואני בן 43 היום, ומה שעושות 30 שנה זה לפתח אצלך את היכולת לראות את המורכבות של הדברים. אינני חוזר בי מהדברים שכתבתי אז, בגנות הפנימייה והקושי שיש לילדים מהסוג שלי בגלות הזו שנכפית עליהם בגיל צעיר, אבל היום אני מצליח גם להיזכר ברגעים היפים שהיו לי, רגעים של נעורים שמחים וגם חדווה אמיתית שהייתה לי בלימוד תורה. והתפילות, אללי, התפילות. לא היו לי תפילות כמו שהיו לי אז, ימים שבהם עוד היו לי פאות נוסח שרקי, והרגשתי שאני שופך את ליבי כמים לפני ה'.

משהו פנימי דחף אותי לחזור, אז לקחתי מלון בירושלים. חדר לאחד. קרוב לישיבה. השארתי את משפחתי מאחור, הם הרי לא אשמים בצורך שלי לסגור את המעגל הזה, ונסעתי כדי להיות ביום כיפור בישיבה שהייתה כור מחצבתי, אבל גם מושא לביקורת. ליבי הלם כבר כשפסעתי במעלה הרחוב המוביל לישיבה, עטוף בטלית לבנה שאפרת קנתה לי ליום הולדתי ה־40, ואוחז במחזור התפילה. התרגשתי מאוד. הסתכלתי על בחורי הישיבה הגבוהה, על האברכים שפסעו כמוני במעלה הדרך אל בית המדרש של ישיבתו של הראי"ה קוק, המקום שבו גם אבי למד בצעירותו, המקום שבמשך ארבע שנים חייתי בו את חיי. ארבע שנים חשובות ומעצבות שבעבר הגדרתי אותן כשנים טראומטיות, אבל בחלוף 30 שנה אני מכיר בכך שהתמונה מורכבת יותר, ומבקש את נפשי לחזור ולשמוע, ולו עוד פעם אחת, את תפילתו של ראש הישיבה.

בכניסה לבית המדרש יש תמונה ממסוגרת גדולה, בשחור לבן, של הרב קוק. עמדתי מהופנט מול התמונה כמה דקות. אני מכיר היטב את התמונה הזאת, שהייתה גם על מדף הספרים אצלנו בסלון, מאחורי שולחן הלימוד של אבי. הרב קוק נראה שם כמי שמביט בחמלה ואהבה גדולה על העולם, יש בעיניו שלווה מלטפת. והתפילות והמנגינות, זה היה, בפשטות, כמו לחזור הביתה. "כל נדרי", "ונתנה תוקף", "הנני העני ממעש", היו אלה רגעי התעלות אמיתית עבורי, הנאה צרופה וחדוות קודש מזוקקת. קולו של ראש הישיבה כה נעים, תפילתו בוקעת מעמקי ליבו וההרמוניה של שירת בחורי הישיבה שיודעים בדיוק היכן להצטרף יוצרת מקהלה אדירה, משובחת מבחינה מוזיקלית ומרוממת את הנשמה. היו אלה רגעי שיא רוחניים שלא חוויתי שנים רבות.

אני נע על הרצף הדתי כל חיי הבוגרים. האמונה שלי מאוד דינמית. יש לי רגש דתי חזק, ובכיפור, כשהרב ויס שר את "חמול", חשתי שאני עולה למעלה לעולמות עליונים ומסתופף עם מלאכי השרת עצמם, מה שלא הפריע לי, כשהגעתי למלון בהפסקה בין מוסף לנעילה, ללחוץ על הכפתור ולהזמין מעלית לחדר. המסע הרוחני שאני נמצא בו לא מתורגם אצלי לדקדוקי הלכה אורתודקסיים. אני מכבד את מי שמסוגל או צריך את כל סאגת האיסורים וההיתרים ההלכתיים הללו, אבל המחיר הנפשי שאני שילמתי על אורח החיים הזה היה כבד מדי ובעיקר הפריע לי לאהוב את ה'. לא רציתי קשר עם המלך הקטנוני הזה שאוסר עליי להדליק מזגן בשבת.

אז כן, לא אכחד מכם שהיה לי קשה לשמוע את דבר התורה של אחד מרבני הישיבה בין ערבית לכל נדרי, בנוסח, אנחנו הישיבה המרכזית העולמית, מפה תצא הבשורה לירושלים ולארץ ולעולם כולו. תמיד היה לי קשה מאוד עם הנרקיסיזם הזה, וזה לא הפך לקל כעת, אבל היום בפרספקטיבה של אדם מבוגר אני יודע שיש כל מיני קבוצות כאלה, כל מיני טבעונים קיצוניים או חובבי יוגה או ווטאבר, שהנטייה שלהם היא להאמין שהעולם סובב סביבם באיזשהו אופן. היום אני מסוגל להביט בספקנות ובביקורתיות על המסרים האלה, אבל גם לא לגרום להם להכעיס אותי עד כדי כך שלא אוכל לראות גם את המתיקות שיש בדברים אחרים ולחוש שחזרתי הביתה.

בתפילת "יזכור" שאחרי קריאת התורה נשארים רק מי שאיבדו בן משפחה, והואיל ומדובר בישיבה של תלמידי תיכון כמעט כולם יוצאים החוצה, ברוך ה'. נשארנו בבית המדרש רק כמה מהאורחים מבחוץ ועוד כמה רבנים, כל אחד התייחד עם התפילה לאזכרת נשמות קרוביו שנפטרו, העלה אותם בדמיונו. לאחר כמה דקות, הרב ויס החל לומר בקול "אל מלא רחמים" ו"לעשות יזכור" לרבנים שהקימו את הישיבה, הרב קוק האב והבן, הרב אברהם שפירא, הרב ישראלי, הרב חרל”פ ואחרים. ואני הקשבתי לשמות שאני מכיר כל כך טוב, במידה מסוימת גיבורי ילדותי, ולפתע הרב ויס הוסיף עוד שם לרשימתו: הרב יחזקאל בן חנוך. הייתה זו מחווה יפה ולא מובנת מאליה להזכיר את אבי בתפילתו. לא הופתעתי מכך שהוא זוכר את שמו של סבי, שכן אבי והרב ויס היו בני אותה חבורה בצעירותם, אבל הנה עכשיו, לרגע אחד נוסף, הרגשתי גם אני חלק מהחבורה הזו.

שבת שלום.