"אמרתי לג'יג'י ובלה: תשתמשו בכישרונות שלכן, לא בגוף ובמראה"

כל אדם מפורסם שהופך להורה היה מאחל לעצמו בעיקר דבר אחד: שהצל שהוא מטיל על הילדים יהיה קטן כמו שמשייה של קוקטיילים. תשאלו, למשל, את יהונתן גפן או את וויל סמית'. אבל מוחמד חדיד, פעם איל נדל"ן פלסטיני שהתפרסם כמתחרה של דונלד טראמפ, הוא היום אבא במשרה מלאה של שתי דוגמניות־העל הכי לוהטות בעולם: ג'יג'י ובלה חדיד. וזה לא תמיד בא לו טוב. הנה, למשל, הוא קיבל לא מזמן עונש של עבודות שירות בגלל חריגות בנייה מסכנות אדם באחוזה שלו בבוורלי־הילס, אבל לפי טענות שהועלו — והוא מכחיש — שומר הראש שלו ביצע את עבודות השירות בכנסייה במקומו.

"יש שכן שתמיד מטריד אותי על כל מיני דברים", הוא נותן את הגרסה שלו לאירועים. "הוא רוצה כסף. הוא תובע אותי על איזו חריגת בנייה והוא משתמש בבנות שלי כדי לקבל תשומת לב. הוא קורא לי אבא של בלה וג'יג'י במקום לקרוא לי בשם שלי, מוחמד. עשיתי הרבה דברים בעולם. בניתי כל כך הרבה מבנים. וגם אחרי זה, אם זה משהו טוב אז אבא של בלה וג'יג'י עשה טוב, ואם לא אז מנצלים את הפרסום הזה נגדי".

האם הוא לא עשה כלום? "בכללי אני לא בן אדם מושלם", הוא מודה מיד. והוא כנראה באמת לא כזה. אשתו השנייה, יולנדה, דוגמנית הולנדית, אמא של בלה וג'יג'י וכוכבת הריאליטי המצליח "עקרות הבית האמיתיות של בוורלי הילס", טענה שלא היה נאמן לה. לאורך השנים הועלו האשמות לגבי ההון שלו, כרגע בסביבות ה־400 מיליון דולר, ותהיות אם הוא מגיע ממקורות מפוקפקים. טענו גם שהוא לא סיים את התואר שלו באוניברסיטת צפון־קרוליינה. ולאחרונה שמו נקשר גם בהקשרי MeToo.

אבל אי־אפשר לקחת ממנו דבר אחד: מוחמד חדיד, איש נדל"ן שלזכותו מלונות כמו ריץ קרלטון בכמה מקומות בעולם, נכסים רבים בלוס־אנג'לס ופרויקטים גדולים נוספים בכל רחבי הגלובוס, הוא איש שבנה את הונו בעשר אצבעות. וגם גידל את שתי הדוגמניות הכי מפורסמות כיום בעולם.

יש גם יתרון בלהיות אבא של בלה וג'יג'י?

"אני לא מקבל בזכותן יותר עבודה. לפעמים כואב להן לראות אותי מוצג כאבא של בלה וג'יג'י ולא כמי שעומד בפני עצמו".

אתה מעורב בקריירות שלהן?

"לא ממש. אמא שלהן בעניינים. מייעצת להן יותר ממני. הן מכבדות כמובן את מה שאני אומר. הן באות אליי יותר לעצות אישיות על התרבות שלהן, על מי שהן, הן לא פוחדות להגיד שהן חצי פלסטיניות, מוסלמיות. הן מקבלות הרבה סיקור תקשורתי על זה. אמא שלהן התאסלמה כשהתחתנו למרות שאני לא ביקשתי ולא היה אכפת לי. אני לא יודע אם היא עדיין מוסלמית. מבחינתי זו לא הייתה בעיה אף פעם. אם אתה מתחתן עם מישהי, תעשה את זה מאהבה, לא בגלל דת או תרבות. האם צריך לגדל את הילדים על דת מסוימת? תציע להם דרך לעשות מה שהם רוצים. בקיצור, לבנות שלי יש יועצים פיננסיים. זה עסק של לקחת סיכונים ואני לא אקח את הסיכונים שלהן".

× × ×

בלה וג'יג'י חדיד קיבלו מאמא יולנדה, דוגמנית הולנדית, את הגנים, ומאבא מוחמד את הלהט האידיאולוגי. הן תוקפות את ישראל לא מעט, משתמשות בהאשטגים כמו "פרי פלסטיין" או "פרי גאזה", וג'יג'י גם הייתה זו שהצליחה לגרום לדרייק, יהודי תומך ישראל, לפקפק במניעים שלנו. אבל אף אחת מהן לא כתבה אף פעם פוסט אינסטגרם חריף כמו זה של אבא שלהן, שהשווה את המעשים של ישראל בעזה לנאצים ואותנו להיטלר, והשתמש בביטויים כמו "שואת הפלסטינים". כמי שיש לו כמעט מיליון עוקבים, וגם תמיכה משפחתית של בלה (26.2 מיליון עוקבים), ג'יג'י (50.2 מיליון), ובנו הדוגמן אנוור חדיד (2.6 מיליון) - מדובר באאוץ׳ כואב במיוחד.

היום הוא מבקש להתנצל. הלוקיישן שבחר לכך, מלון סטאי ביפו, מול כיכר השעון, שבו הוא מתגורר בביקור בן השבוע שלו בישראל — מגלם את כל המורכבות של הסיטואציה. לפני מאות שנים, העות'מאנים בנו שם בית כלא על חורבות מצודה צלבנית עתיקה. אחרי הקמת המדינה, הוא עבר לידי משטרת ישראל שהחזיקה שם את אדולף אייכמן לפני הוצאתו להורג. היום מדובר במלון פאר בשליטת משפחת נקש, שמפנק את אורחיו בתמרוקים יוקרתיים של אקווה די פארמה, מזליף על פניהם מים מינרליים כשהם משתזפים על שפת הבריכה, ודואג להם לאספרסו הגון. חדיד לא יכתוב על הסיטואציה פוסט נגד הכיבוש.

מוחמד, אתה מתחרט על הפוסט?

"מחקתי אותו. כי הבינו אותי לא נכון. תמיד הרגשתי כאב על מה שקרה ליהודים בשואה. כל יום. בסך הכל קראתי ספר בשם ‘השואה הישראלית נגד הפלסטינים’ של מייקל הופמן

‏‏שהפך לרב־מכר ב'ניו יורק טיימס', והעליתי את הכריכה לאינסטגרם. ניסיתי לומר שבואו לא נעשה לפלסטינים את מה שעשו ליהודים, אבל כתבתי את זה בצורה לא טובה ואני מתחרט שכתבתי את זה ככה. עשיתי את זה כי אני לא רוצה ששואה תקרה שוב. אני מתעב את מה שהיטלר עשה ליהודים. המסר של הספר הוא אל תיתנו לעוד שואה לקרות, אל תהרגו את הפלסטינים כי לעולם לא תשכחו מה שעשיתם".

להשוות את מה שקורה בעזה לשואה זה לא באמת הגיוני ולא באמת רציני.

“זה לא מה שרציתי לעשות. ניסיתי לעורר דיון. אסור לנו לשכוח את השואה כי זה הפשע האיום ביותר בהיסטוריה. אבל אני ערבי ופלסטיני ואני לא רוצה לשמוע חברי כנסת שאומרים שצריך להגיע לאמהות שיולדות את הנחשים הערבים".

במהלך הראיון, בתו הבכורה של חדיד, אלנה, נכנסת להגיד שלום יחד עם בן הזוג שלה, הספר הישראלי אלעד עידן. “אין לי בעיה שהיא יוצאת עם בחור ישראלי”, אומר חדיד. “הבת שלי יכולה להיות עם כל מי שהיא רוצה. הוא בחור טוב. בתי מריאל נשואה לגבר יליד מרוקו שיש לו שם יהודי — אפללו. כל עוד בני הזוג של הבנות שלי אוהבים אותן ומכבדים אותן אני לא בודק מה הדת, צבע העור או המוצא שלהם. כולנו ילדים של אלוהים".

“היא יכולה לצאת עם מי שהיא רוצה". הבת אלנה עם בן הזוג אלעד עידן

יש לך עסקים בישראל?

“בינתיים לא. זה ביקור משפחתי”.

ג'יג'י כתבה פוסט נגדנו ואז קיבלה תגובות שליליות ואמרה שהיא בחיים לא תכתוב יותר דעות באינסטגרם.

“כי אנשים לא הבינו את מה שהיא רצתה להסביר. הבנות שלי ליברליות, כמוני, והן חושבות כמוני, שאם תיתן הזדמנות שווה לפלסטינים, מתחילת הדרך, מהחינוך, שני העמים בישראל יוכלו לחיות יחד בשלום. הלוואי שכל האנשים בישראל יחיו יחד בשלום והיא תהפוך לאחת המדינות החזקות בעולם. בשבילי, לראות את בית־לחם, המקום שבו ישו נולד, כשמסביבה יש חומה, זה מצער מאוד”.

הופתעת מההצלחה שלהן?

"לא ממש, כי ראיתי את האש בעיניים שלהן מגיל צעיר. הן תמיד היו כמו מתחרות באולימפיאדה, גם אני הייתי כזה. לא יודע אם הן ראו את זה כמטרה, אבל בטח רצו להיות מוצלחות בדרך שלהן. עם כל הדברים השליליים שעברתי, נתתי להן חזון של הצלחה. יכולתי להיות כישלון ולהשתמש בסיבה שאני פליט כתירוץ. אבל הפכתי את זה לנון־אישיו, עבדתי קשה ולא שיניתי את השם שלי אף שמוחמד לא היה שם פופולרי בוושינגטון ולהיות פלסטיני בימים ההם גרם להרבה קשיים. חברים יהודים שלי עברו לשמות צרפתיים, ז'אן קלוד, פיליפ, ז'אן פייר. שמות של ספרים. הילדים שלי עשו את הדרך שלהם".

תעודת הפליט של חדיד

זה עולם קשה, הדוגמנות. פחדת?

"ג'יג'י הפכה לדוגמנית מילדות, כשהייתה בת תשעה חודשים. התחלנו בזה מוקדם, אה? מגיל צעיר לימדתי אותה ואת אחותה לא ללכת למקומות שהן לא צריכות להיות בהם, לא לתת לאיש להשתמש בהן. אם מישהו מבקש ממך לבוא לפגישה במלון את אומרת לא, אל תשימי את עצמך במקומות שאת לא צריכה להיות בהם. הן קיבלו תמיכה מהמשפחה. יש הרבה בנות בעסק הזה שהן חלשות, עניות ומממשפחות הרוסות. הן קלות לניצול. הילדות שלי למדו מגיל צעיר שאת לא שמה את עצמך במצב של סכנה, את לא הולכת לחדר במלון וחושבת שתקבלי מזה עבודה. וזה נכון לכל עסק, לא רק לדוגמנות".

קמפיין MeToo הציף אצלן משהו?

"הציף את מה שאמרתי להן תמיד: אתן חייבות, לעמוד על הזכויות שלכן ועל התדמית שלכן, ולא לתת לגברים לנצל אתכן. אם תעשו את זה, יכבדו אתכן. אולי לא תתקדמו אם לא תעשו דברים מסוימים, אבל עדיף לא להתקדם מאשר חוסר כבוד. כשאישה נותנת את גופה כדי להתקדם, זו האחריות שלה. אני לימדתי את הבנות שלי שלא משנה באיזה עסק הן, אסור להן לשים את עצמן במצב כזה. תשתמשו בכישרונות שלכן, לא בגוף ובמראה".

חדיד האבא היה שם בעצמו, אבל מהצד השני. הוא הואשם על ידי דוגמנית בשם מירנדה וי באונס. היא טענה שפול מרסיאנו, חברו היהודי של חדיד והבעלים של חברת האופנה גאפ, הטריד אותה מינית ואז העביר אותו לחברו. זה הזמין אותה לפגישת עבודה בביתו, ושם היא גילתה ש"זה רק הוא, אני ושמפניה". לטענתה, במהלך הפגישה הוא אנס אותה.

חדיד הגיש נגדה תביעת דיבה, ביטל אותה בהמשך, והוא מכחיש את הטענות של וי. “היא האשימה אותי בפוסט באינסטגרם, וניצלה את MeToo כדי לקשר אותי למשהו שהיה לגמרי שקר. המשטרה תפסה אותה משקרת, מעולם לא נפתחה חקירה רשמית נגדי או נגד פול מרסיאנו ומעולם לא נחקרתי ולא הואשמתי במעשה הזה. הבחורה שלחה התנצלות בכתב ובווידיאו על כך ששיקרה לגבי ולגביי פול. אם הייתי ממשיך בתביעה שהגשתי נגדה היא הייתה נמצאת היום בכלא”.

מה לגבי הפרסומים שלפיהם שומר הראש שלך ריצה במקומך את עבודות השירות?

“העסקתי אותו כשומר ראש ונהג ופיטרתי אותו כשגיליתי שהוא שיקר בטופסי ההרשמה לעבודה ורישיון הנהיגה שלו היה מזויף. כשפיטרתי אותו הוא האשים אותי שהכרחתי אותו לעבוד שעות נוספות ובסופי שבוע בלי לשלם על זה. בסופו של דבר שילמתי לו את מה שביקש והעניין הוסדר”.

× × ×

הוא חי באל־איי, ליד שתי הבנות שלו ושתי הגרושות שלו — שתיהן דוגמניות לשעבר. מאשתו הראשונה, מרי בטלר, יש לו שתי בנות, אלנה ומריאל. מאשתו השנייה יולנדה יש לו שלושה ילדים מפורסמים: ג'יג'י, סופר־מודל שמדורי הרכילות מתעדים את חייה באובססיביות, כולל בני הזוג זאיין מאליק מוואן דיירקשן, קודי סימפסון (הנוכחי של מיילי סיירוס), מלך הגרנד פרי לואיס המילטון, וג'ו ג'ונאס; בלה חדיד שגם לא סבלה מחשיפה נמוכה בצהובונים, בעיקר על רקע מערכת היחסים עם דה וויקאנד; והאח הצעיר, אנוור חדיד, שלא מבייש את שם המשפחה ויוצא עם כוכבת הפופ הלוהטת דואה ליפה. “פגשתי גם את דואה ליפה וגם את דה וויקאנד, שניהם אנשים מקסימים”, מספר חדיד. "אנוור הוא יותר אמן מאשר דוגמן. הוא שיחרר שני אלבומים. מעולם לא ראיתי אותו בבית שר, ופתאום הוא בא לי עם אלבום. אתה מבין? אתה נותן לו את התחושה שהוא יכול לעשות הכל והוא לא חייב לשתף אותי בזה או לקבל את האישור שלי”.

“פתאום הוא בא לי עם אלבום". הבן אנוור עם דואה ליפה

הילדים שלך כבר היו פריבילגיים.

"כשהם היו ילדים הם לא אהבו להביא חברים הביתה כי הם לא רצו להיות שחצנים. הילדים שלי מאוד מפורסמים אבל הם השיגו את התהילה שלהם דרך עבודה קשה, התמקדות בדברים שהם אוהבים, ולא בגלל דחיפה שלי. הם קיבלו את ההחלטות. לא נתתי להם כסף לעשות מה שהם רוצים, אלא את הביטחון שאם משהו יקרה יש איפה לנחות, ויש הבדל גדול. בגיל 15 בלה עבדה אחרי שעות הלימודים כי היה לה חשוב להרוויח בעצמה מאה דולר מאשר שאני אביא לה מאה דולר. אנשים חושבים שהילדים שלי נולדו עם פריבילגיות אבל זה לא נכון. הם עבדו קשה. נתתי להם כנפיים חזקות וקרקע לנחות עליה וכל השאר זה בזכותם. הקרדיט מגיע גם לאמא שלהם".

“הן קיבלו את ההחלטות בעצמן". בלה וג'יג'י חדיד

כולם יפים. גם כאן הקרדיט שלה?

"הם בלונדינים עם עיניים כחולות. אני לא רוצה לעשות בדיקות גנטיות עכשיו (צוחק). הם כן קיבלו את העיניים שלי. אשתי לשעבר הולנדית, כלומר בחרתי טוב, אבל אני לא יכול להגיד שאני לבד אחראי למראה שלהם".

הילדים שלך סובלים ממחלת הליים. איך זה פסח עליך?

“המחלה הזאת נגרמת על ידי קרציה שנמצאת על חיות משק. אני מעולם לא הייתי קרוב לבעלי חיים. העיקר שהילדים מרגישים טוב”.

אוקיי. בוא נדבר על הבית שהגעת ממנו. הוא היה ליברלי?

"כשהבאתי בחורה הביתה אמא שלי אף פעם לא שאלה אם היא יהודייה, אלא רק אם היא אוהבת אותי. להורים שלי לא היו דעות קדומות. כשאבא שלי שאל מה אני רוצה להיות, אמרתי אמן. הוא אמר נהדר. ואז שאל איך תעשה כסף? ואז הוא אמר, תהיה מהנדס, תעשה כסף, ותבלה עם אמנים, תעשה שילוב. יצא שהחברים שלי הם אמנים מכל התחומים, רובם יהודים, והרגשתי יותר קרוב אליהם".

מי למשל?

"רוג'ר סוררו, יהודי מרוקאי וחבר שלי כבר 50 שנה. סטיב אוחנה, בחור ממרוקו. הם הגיעו לבית שלי בוושינגטון וההורים קיבלו אותם. רוב החברים שלי הם יהודים ורבים אחרים הם ישראלים. אני יודע איך הם מרגישים והם יודעים איך אני מרגיש ואנחנו מכבדים כל אחד את העמדות של השני”.

איך עשית את ההון הראשון שלך?

"הרקע שלי הוא ארכיטקטורה. האנגלית שלי הייתה נוראית כשהגעתי לארה"ב. לא יכולתי לקרוא היסטוריה וגיאוגרפיה, אבל הייתי עשר במתמטיקה ובמדעים, והייתי טוב בכל מה שעושים עם הידיים, בחור ריאליסטי. ממוצע הציונים שלי היה נמוך ולא יכולתי להיכנס לשום בית ספר נורמלי. חשבתי מה הצעד הבא שלי ולאן אני יכול ללכת בלי אנגלית. הייתי אתלטי והתחלתי לשחק כדורגל והייתי טוב בזה, ויום אחד, דווקא בקבוצת פוטבול היה שחקן פצוע ונתנו לי הזדמנות והבקעתי כמו שצריך. אוניברסיטת דיוק לקחה אותי כבועט לקבוצה שלה, למרות שהייתי קטן, פחות מ־70 קילו, והם בפוטבול בנויים כמו מפלצות.

"המאמן אמר לי, 'אתה לא יכול רק לבעוט, אלא גם להגן'. אמרתי לו, איך אעמוד מול האנשים הגדולים האלה שאוכלים 15 המבורגרים ליום? אני אמות. אז הוא אמר לי, 'אתה לא יכול להמשיך באוניברסיטה, המלגה שלך נגמרה'. חשבתי שוב על היעד הבא. לא היה כסף. תמיד יצרתי לעצמי הזדמנות".

ואז מה עשית?

"קראתי בעיתון שמחפשים שחקנים לבנים לאוניברסיטת שואו שהייתה מיועדת אז לסטודנטים שחורים. בזמן ההוא, בסביבות 1967, לא ממש אפשר היה להתערבב, לא להתחתן, לא לשתות אפילו מאותה ברזייה ולא ללכת לאותם שירותים. מצאתי את המוסד הזה, התקשרתי, ובחור שהיה לו מבטא אנגלי כבד ביקש שאגיע לראיון. אמרתי לו בטלפון ששמי מוחמד ושאני לבן. התברר שהם דווקא רצו לבנים כדי להראות שיש שילוב גזעי אצלם, הם היו צריכים את זה כדי לקבל מימון. זו הייתה ההזדמנות שלי. אני עדיין נושא את תעודת הסטודנט שלי. גם תעודת הפליט שלי עדיין איתי".

ואיך התפרנסת?

"אחרי MIT קיבלתי עבודה מבחור שחי באזור מיאמי ונתן הזדמנות לעשרה ארכיטקטים לעצב את הבית שלו. ניצחתי וקיבלתי הרבה כסף, יותר משהגיע לי. קניתי לאמא שלי מעילים, מכונית, ובית לעצמי בשכונת ג'ורג'טאון בוושינגטון".

התקשורת מתארת אותך ואת טראמפ כיריבים עסקיים.

“אני לא בטוח שזו המילה שהייתי משתמש בה. אבל זה נכון ששנינו רצינו לקנות אותו נכס ואני זכיתי, ובשלב מסוים הוא גם ניסה לתבוע אותי. אבל זה עבר. מעולם לא היינו חברים קרובים, אבל בזמנו הוא שהה בבית שלי באספן עם אשתו השנייה מרלה מייפלס. כיום אנחנו שומרים על נימוס אחד כלפי השני”.

× × ×

הוא נולד בנצרת בנובמבר 48', מיד לאחר הקמת המדינה. ההורים ברחו לסוריה, משם ללבנון ולירדן ובהמשך היגרו לארצות־הברית. "בן־גוריון אמר פעם שהפלסטינים המבוגרים ימותו והחדשים ישכחו ואני אמרתי שזה לעולם לא יקרה".

חדיד ובני משפחתו מדברים לא מעט על ההיסטוריה שלהם. "נתתי הרצאה לא מזמן באוניברסיטת הרווארד", הוא מספר. "אני נולדתי כמה מטרים מאיפה שישו הוטבל. כשעזבתי את פלסטין הייתי פליט בן חודש. במאה ה־18 סבא של סבא שלי, דהאר על עומר, היה השליט של הגליל ונסיך נצרת והוא היה ארכיטקט גדול. היה המושל מטעם האימפריה העות'מאנית עד שהחליט להעביר את הנכסים שלו לתושבי הגליל. הבית שלו עדיין נמצא בנצרת ומשרד ראש העיר ממוקם בו. בבית הזה גם נולדתי. ביקרתי שם לפני שנתיים־שלוש.

"יצא עליו לא מזמן ספר. הוא מראשוני המנהיגים שנתנו ליהודים לחיות ברווחה ושלום. הוא אפילו בנה בית כנסת לרב חיים אבולעפיה. בערך ב־1946 הגיעה ספינה מניו־יורק לחיפה ואבא שלי הכניס משפחה יהודית לבית שלנו. אבי והאנשים שלו עזרו לפליטים יהודים, לפחות לשמונה משפחות". לטענת חדיד, אחת המשפחות היהודיות שקיבלו מחסה מאביו השתלטה על ביתם.

"אחרי הקמת המדינה, אבא עזב עם שתי האחיות ועם סבתא שלי, ואמא שלי לקחה אותי לצפת. הפכנו לפליטים. ההורים שלנו לא באמת סיפרו לנו במדויק את סיפור היציאה שלנו מפלסטין. כששאלתי למה, אבא אמר: 'לא סיפרתי כי לא רציתי שתשנא אף אחד, שלא תשנא יהודים, רק תחיה את החיים שלך'.

"חיינו שלוש־ארבע שנים בדמשק. כל מה שאני זוכר זה אגם גדול ליד גן, ושאחד הברבורים פצע אותי בעין. אבל קשה לסמוך על הזיכרון שלי. פעם חשבתי שקהיר היא העיר הכי יפה בעולם ובביקור השני שלי שם אמרתי, זה כל כך מלוכלך. תלוי גם למה אתה משווה".

עכשיו זה בל אייר.

"אבל אני תמיד מרגיש נוח יותר במקום כמו בישראל, כשאני הולך ברחובות כאן אני מרגיש יותר בבית. יש תחושה רומנטית. אני רואה את המבנים שתיכנן סבא של סבא שלי, שבנה את רוב טבריה וגם חלק גדול מיפו".

מדמשק הם עברו לביירות. "אבא שלי קיבל עבודה בתחנת רדיו בביירות, הוא היה מתרגם, עורך, עיתונאי, שדר, הכל".

יש לך משפחה בעזה?

"לא חושב. לרוב האנשים שנשארו שם היה פחות מזל, הם היו פחות מלומדים, יותר איכרים. מה שקרה זה שהפלסטינים המלומדים הוכו על ידי ההנהגה ונאלצו לעבור לסוריה, ללבנון, לקטאר, לערב־הסעודית — מדינות פחות מפותחות, שהן סייעו לפתח אותן. לרוע המזל, 90 אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית היו איכרים שציפו לקבל את הקרקע שלהם בחזרה. הישראלים והפלסטינים חיכו לקרקעות כל אחד בתורו".

ונלחמו.

"התזה שלי היא שההיסטוריה תמיד נעה סביב השאלה מי בעל הקרקע. ואני אומר, למי אכפת למי שייכת הקרקע בגליל, בירושלים, ביפו. אנחנו צריכים לחשוב שיש כאן ארץ עם כמעט שבעה מיליון יהודים וחמישה מיליון ערבים וחייבים לנסות ליצור הזדמנות לכולם. כולנו פחות או יותר דומים, היהודי לא יותר חכם מהערבי והערבי לא יותר חכם מהיהודי. לפני שנתיים טסתי מעל המדבר והגולן ומישהו מהחברים שלי, יהודי אמריקאי, אמר 'אם זה היה של ישראלים, היו שם ערים מפותחות כי היהודים חכמים'. הקשבתי לזה ואמרתי, 'אוקיי, זה טוב להיות גאה בעם שלך, אבל אתה חייב גם להבין שצריך לקבל הזדמנויות. הדבר הטוב ביותר לישראלים זה לתת הזדמנויות לפלסטינים להתפתח. זה יכול לקחת הרבה זמן, זה עלול להיות מלווה בכאב, אבל כל מדינה צריכה להתמודד עם כאב כשהיא צומחת. כרגע אם תיתן סלע למישהו, הוא ישתמש בזה להכות אותך כי הוא זועם".

יש קיצונים בשני הצדדים.

"אנשים חלשים מקשיבים לקיצונים, חזקים לא. כשמישהו עסוק בבנייה, בעשייה, הוא לא מקשיב לאיש. פה יש את הישראלים בצד אחד, וחלקם נוטעים פחד, אבל חלקם שואלים איפה אפשר לעזור ולמי".

מה הבעיה של הצד הפלסטיני?

"אף אישה לא רוצה שהבן שלה יהיה שהיד - זה מגוחך. בארצות־הברית אדם מתאבד אחת לכל כמה דקות. הסיבות לכך הן נפשיות, או סמים, או שהאדם הוא הומלס. כאן לוקחים את האנשים האלה שנמצאים על הקצה ומבטיחים להם גן עדן ובתולות. וזה חייב להיפסק".

איך?

"אל תיתנו להם סיבות להתאבדות. ייאוש, רעב, כשאין חיים טובים, אז אנשים יתאבדו. טראמפ אמר פעם לשחורים: 'אתם צריכים להצביע לי כי אין לכם מה להפסיד'. כשאתה אומר את אותו דבר לפלסטיני בעזה שלא יכול לצאת משם כי זה כלא פתוח, ואין לו תקווה, זה מה שקורה. ואז מבטיחים לו שהתקווה בגן עדן".

ולחמאס אין לדעתך אחריות למצב בעזה?

"חמאס נוצר כדי לנצל את החלשים, זה הכל. הם אומרים לתושבים, אנחנו יכולים להשיג לכם תרופות, אוכל, אבל הם לא הולכים מעבר לזה, אתה צריך לתת לאנשים עבודה כדי שיספקו לעצמם את הארוחות. אם יהיו גבולות פתוחים, במקום להיות תחת סגר, המדינה הזו תפרח. הייתי בוועידת שלום בפריז עם שמעון פרס, הרעיון שלי היה שבמקום לתקוע 7,000 יישובים בשטח הזה, תן לפלסטינים את ההזדמנות לפתח את עצמם, כי הם כבר חיים שם. לא תוכל להיפטר מהישראלים, משוגע הפלסטיני שחושב ככה, ומשוגע מי שחושב שאפשר להיפטר מהפלסטינים. אתה לא יכול להגיד להם ללכת הביתה כי זה הבית שלהם, וכמובן אתה גם לא יכול להגיד את זה לישראלים. אז הבית הזה צריך להיות לכולם".

הפלסטינים המתונים מדברים על מדינה בגבולות 1967.

"אבל הם לא יקבלו את זה. לא ניתן להגיע לשלום על בסיס הרעיונות האלה, אלא רק לגרום לשני הצדדים להיות יותר כועסים. הפוליטיקאים רוצים לזרוע פחד. גם בחמאס, וגם בישראל. אנחנו מעריכים את ערב־הסעודית ואת כוויית על שעזרו לפלסטינים אבל זו עזרה לא טובה, הם נתנו כסף שבוזבז במקום להעניק עזרה שמייצרת ערכים".

היית גר בישראל?

"כן, אם הייתה לי הזדמנות לעשות את זה, לשים פלסטינים ויהודים יחד ולהראות שאם ניתן להם הזדמנות כולם יכולים להצליח. אם תיתן לילדים מכל משפחה את אותם כלים ואותן הזדמנויות, הם יצליחו".

razs@yedioth.co.il