גל האלימות בחברה הערבית הגיע לשיאו בשנה האחרונה, והדם שנשפך הוציא אלפים מאיתנו, הציבור הערבי בישראל, לרחובות – כי איך אפשר להמשיך לחיות בג'ונגל כזה שמאיים על חיי כולנו?
ההתנגדות להקמת תחנות משטרה חדשות ביישובים ערביים איננה נובעת מחוסר רצון לשיתוף פעולה, אלא משום שהמשטרה נתפסת בעינינו כעוינת לאזרח הערבי וכמי שאינה פועלת כפי שהיא אמורה, בלשון המעטה, כאשר זה מגיע לערים הערביות. פעולתם של השוטרים בערינו מסתכמת בחלוקת דוחות חניה ודאגה לעניינים זוטרים בלבד, ואילו מבצע מכוון ומחושב היטב לאיסוף נשק – שהמשטרה יודעת בדיוק היכן ובידי מי הוא נמצא – לא בא מבחינתם בחשבון. יש הטוענים שמבצע כזה יסכן את חייהם של מבצעיו, וזו טענה לגיטימית, אבל האם זו אינה הגדרת תפקידם? והאם זה בסדר שעל מנת שכוחות האכיפה לא ייכנסו ל"אזורים בעייתיים", אנחנו נמשיך לספור קורבנות, שלרובם אין יד ורגל בשום סכסוך, ומעגל השכול יתרחב?
הלב שלנו נשבר לא רק בעקבות הפשיעה שהולכת ומתעצמת, אלא גם כאשר כלי התקשורת מדווחים על "רצח על כבוד משפחה". קל מאוד להשתמש בביטוי הזה כאשר לא טורחים לבדוק עובדות, וכאשר לא מבינים מילה בערבית. אז מה אם זה כלל וכלל לא קרוב לאמת. והאמת הכואבת היא שנשים נרצחות בכל מקום בעולם כי הן נשים, כי הן לא צייתניות לבעליהן, וכי הן שוברות את תקרת הזכוכית. בכל העולם גברים רוצחים נשים כי הם יכולים – ואת העובדה הזו יש להפנים, ואת התופעה הזו יש למגר.
בגל המחאה הנוכחי נשמעו לא מעט הסברים מצד פוליטיקאים ואזרחים יהודים – גם מעל דפי מדור זה – בנוגע להסתייגות של הציבור היהודי מהתגייסות לצד הציבור הערבי במאבקו. הציבור היהודי מצפה מהמיעוט הערבי להתאמץ כדי להתקרב אליו, להידמות לו ולהשתלב בקרבו. מה לגבי הזדהות והצטרפות למאבק מתוך חובה מוסרית של מי שליבו במקום הנכון, ומחויב להבטחת חיים בטוחים לכולם? על כך לא שומעים דבר. במקום זה מגיעה מחאה על חסימת הכבישים, שכנראה חורגת מסטנדרטים נאורים כלשהם. וכך, לא רק מנגנוני אכיפת החוק אלא גם הציבור היהודי מוכיח שמעבר לכמה כותרות בתקשורת לא אכפת לו מבעיות החברה הערבית. אם היה לו אכפת באמת, הוא היה לכל הפחות מגנה את ההתבטאויות הגזעניות המעוותות של השר לביטחון פנים גלעד ארדן נגד הח"כים הערבים – שבאמת פועלים נגד מגפת האלימות, אבל בממשלה מצפים מהם לספק להם שירותי מודיעין – ונגד הציבור שהם מייצגים. אין זה מפתיע, לפיכך, שלאחרונה פורסם כי בארגון שעליו הוא אמון, המשטרה, מתקיימת אפליה גלויה בפענוח של מקרי רצח, והסיכוי שמקרה יפוצח ורוצח יואשם גדול בהרבה כאשר מדובר במקרי רצח של יהודים.
הכיבוש המדמם – הממשי עבור אחינו ואחיותינו בעזה ובגדה, והמנטלי עבורנו – מוביל לתסכול בחברה הערבית. אי־שוויון ההזדמנויות בעבודה ובמוסדות להשכלה גבוהה מקומם ומייצר אכזבה. חוקים גזעניים, מדיניות תכנונית מפלה והריסות בתים מובילים לכעס. אפליה ממוסדת במכרזים או בקבלת משכנתאות מובילה להיווצרות השוק השחור. גם המחסור בתשתיות ובתקציבים הוא נגזרת של מדיניות ממוסדת נגד המיעוט הערבי יליד הארץ. אי־הטיפול בסוגיית האלימות הוא רק סימפטום. ולכן אנחנו זועמים.
