חמישיט

כבר שנתיים בערך שאני חוששת להודות באמת אחת פשוטה: אני כבר בגיל המעבר. אז נכון, לא הסתרתי אף פעם את הגיל שלי, כל מי ששאל קיבל מיד את התשובה. רק שלאחרונה התחלתי לעמעם אותו בכתיבה שלי, לכנות את עצמי בטור בת 40 פלוס גם כשהפלוסים אחרי ה־40 כל כך התרבו, שהתחילו להזכיר כרית צלבים רקומה. "למה לתת להם את העונג הזה?" הייתי חושבת בעודי מקלידה, "גם ככה חלקם קוראים לך דודה, עם נעלי העקב הגבוהות והממשטרות שלך והסירוב שלך לראות בכל גבר שמחמיא לך מטרידן מסוכן. את לא צריכה לספק להם תחמושת של 48 כדורים לירות בך, לא צריכה לתת להם שנת לידה שתוכיח להם שכבר היית בחורה די מבוגרת בתקופה שבה עוד עישנו במטוסים".

ואז ביום שישי אחד קמתי בבוקר וגיליתי שסטנדאפיסטית אחת כתבה עליי בטוויטר משהו מעליב שמתייחס לגיל שלי. היא סיפרה איך "כשהייתה ילדה", היא אהבה מאוד לקרוא אותי, אבל עכשיו, כשהיא קוראת את ציוצי האימהות הגרועים והמביכים שלי בטוויטר, היא פשוט לא מבינה מה היא מצאה באישה האיומה הזו. "האם זה בגלל שהייתי נערה טיפשה אז?" תהתה, "או שהיא תמיד הייתה מזעזעת, ואולי היא פשוט התקלקלה עם הגיל?"

בשנייה הראשונה זה כאב לי בצורה מטורפת. "קראה אותי כשהייתה ילדה, אה", אמרתי לרן, "סליחה, אבל היא לא בת כמעט 40 בעצמה? זה אומר שהיא קראה אותי כשהייתה בת 20 ומשהו". ומזה המשכתי לעוד אמירות נקמניות על בחורות מדור הוואי שתקועות באשליה שהן תינוקות מגודלות ומקסימות, עם אופי גחמני ושטותי שחייבים להתאהב בו. "עם החתולים שלה, והציטוטים החמודים מ'פרנדס'" אמרתי, "והתחושה שהיא כישרון רענן שרק פרץ הרגע. יאללה־יאללה, עוד שנייה היא בת 50 בעצמה ועדיין מדברת על מקינטות בצורת פרה ואם זה מוסרי ללכת להופעה של לואי סי.קיי".

זה לא היה רגע יפה שלי, אבל זה בהחלט לא היה גם רגע אסתטי שלה. בסוף החלטתי להפסיק להיות הלוזרית הזאת שמעמידה פנים שהיא "מעל כל זה". בחייאת, אף אחד לא מעל זה. כתבתי לה כמה נפגעתי והיא התנצלה, כמובן לא בלי להשמיע איזה סיוג קריר ומתנשא כזה של בני דור הוואי: "לא ידעתי שתיפגעי ממשהו שמישהי שאת לא מכירה כותבת". וכמה דקות אחרי, קרה לי משהו מוזר.

שנים הסתובבתי עם האמונה שאני אמות ביום שזה יקרה, פשוט אתרסק ברגע שמישהו יכתוב עליי שאני זקנה ומשעממת ולא מחוברת בשיט לעולם החדש והנפלא הזה של גיבורי מארוול, סו־וויד, דיק פיקס ומיניות פלואידית. "הנה, זה קרה לי", חשבתי, "ועכשיו מה? אני אמשיך לפחד לפתוח את הפה ולקוות שיחשבו בטעות שאני אושיית אינסטגרם? בסדר, אז אני חושבת שגברים פמיניסטיים עם זקן ג'ינג'י חיוור וקורקינט שמעלים פוסטים מטיפניים נגד אייל גולן, זה אחד הדברים המשמימים שברא הטבע, ומרחמת על הבנות שצריכות לשכב איתן. כמה זמן אני יכולה לנסות להסתיר את המקום שהגעתי ממנו, הסבנטיז? לנסות לגלח את הדיבור שלי מאזכורים מסגירים כמו "קים בייסינגר" או "פייר קרדן"? ועדיין, קשה להשקיט את העצב החדש הזה שנוחת עלייך באזור גיל 45. עצב שהוא לפעמים כל כך עמוק וכל כך מפרק, שהוא מזכיר יותר אֵבל של ממש. כמעט כל מי שמקיף אותי אפוף כולו באֵבל הסודי הזה. אֵבל שעוטף אותנו כמו מעיל צמר כבד, בעוד אנחנו מנסים לשחק אותה פרפרים דיגיטליים קלילים וחסרי דאגות שמתעניינים בהמבורגרים מחלבון אפונה וב"פליבג", העונה החדשה.

כל האֵבל הזה מתואר בצורה מדויקת להפליא ב"חמישים", הסדרה החדשה והמעולה של יעל הדיה. לא שהייתי מוכנה לראות אותה בהתחלה. צפיתי בטריילר ופיתחתי אליה אנטי מוזר. הופיעה שם אילנית בן יעקב המצוינת, בתפקיד אלונה, תסריטאית ואם חד־הורית בת 49. רק שאותי הטרידו דברים אחרים. "כן, אבל למה היא לא צובעת שיער?" אמרתי לענת, חברתי הטובה, שצפתה ביחד איתי. "למה אישה יפה כמוה צריכה להסתובב עם רעמת שיער אפורה כמו הגרסה הנשית של גורג' בוש הבן?"

"מה זה משנה אם היא צובעת או לא?" אמרה ענת, "מה כל כך אכפת לך?" "אכפת לי, כי זה כמו לבגר את עצמך בכוח", אמרתי, "כי זה כמו להזניח את עצמך בכוונה ואז לבכות, 'אוי־אוי־אוי, נהייתי שקופה לגברים'. הנה, לפני כמה חודשים ראיינתי לכתבה סופרת שהתגרשה בגיל 50 והחליטה לגלות את המיניות הנשכחת שלה. תוך חצי שנה היא העמידה קאדר של חמישה מאהבים יפי תואר, חלקם צעירים ממנה בהרבה. האם היא עשתה את כל זה בשיער אפור של מכשפה דרואידית? האם היא ירדה לנעליים שטוחות ונאמה על כמה נמאס לה לציית לתכתיבי יופי? לא!" אני צועקת כל כך חזק שענת נבהלת, "היא צבעה לפאקינג בלונד ודפקה ליפסטיק והשתדלה לאותת לגברים שהיא מעוניינת במין".

"זה ממש דפוק ושונא נשים", ענת אומרת לי, "מה, אישה נמדדת רק על כמה היא נראית כמו שאישה אמורה להיראות וכמה גברים רוצים אותה?" "ממש לא", אמרתי לה, "אבל הסדרה הזאת עוסקת באלמנה שמתה למצוא גבר שיעשה איתה סקס. גם גבר שרוצה סקס ילך כנראה למכון כושר כדי להוריד את הכרס, ואישה שרוצה סקס לא תסתובב עם הקוקו של גנדלף בערוב ימיו".

רק כשהיא הלכה, הבנתי שהיה משהו קצת מוגזם בזעם שהשיער הלא־צבוע של הדמות העלה בי. מה זה אם לא הכחשה של מה שעובר גם עליי? כי זה לא שלא רואים עליי בת כמה אני רק כי אני צובעת. זה לא שלא שמים לב שיש לי קמטים כשאני לובשת שמלה צהובה קצרצרה. הגיל איתי ועליי כמו טבעות של צב, לא משנה כמה בוטוקס אני אדפוק, וכמה חומצה של מנועים אני אזריק לפנים שלי.

זה ממש כמו שרנה זלווגר לא נראתה יותר צעירה אחרי הטיפולים, היא פשוט נראתה כמו אישה בת 50 שדחוף לה שלא יראו שהיא בגיל שלה. וזה בסדר, לרצות לחיות הכי חזק את מה שעוד נותר, וזה עוד יותר בסדר לרצות לעשות את זה בתוך גוף ופנים שאת יכולה לאהוב כשאת מסתכלת בטעות במראה של חנות בגדי הים. רק שנדמה שאין שום דרך שאפשר לצאת בשלום ממלכוד האישה המבוגרת. אם את יותר מדי בבוטוקסים ובניתוחים, את נואשת להישאר צעירה וקריקטורה. אם את לא מטפחת את עצמך, את מוזנחת ומכשפה פמיניסטית מרירה. ואם את כמוני, כבר לא טורחת עם השיעמום הזה של להתאפר שעה ועושה רק את מה שאת נהנית ממנו, בהנחה שמה שאת נהנית ממנו זאת שמלה קצרה שעוצבה עבור נשים צעירות יותר, אז יסתכלו עלייך באכזבה וישאלו, "למה היא לא אלגנטית כמו שאישה בגילה אמורה להיות?"

לפחות חמש פעמים ביום אני חושבת על זה, שדווקא עכשיו, כשאני מתחילה להרגיש חופשייה כמו שמעולם לא הרגשתי, דווקא עכשיו דחוף לכולם לשים אותי בקופסה מגבילה של “את זקנה, לא רלוונטית, סיימת את הסיבוב שלך, בבקשה אל תרקדי סלסה. ואל תייצרי או תכתבי”.

זאת גם הסיבה שמה שיעל הדיה הצליחה לעשות הוא לא פחות ממדהים. היא לא הסכימה לשתוק, היא לא נכנעה למה שמצופה מנשים בגילנו, שזה לשבת בבית ולהתבייש בעצמנו על זה שהתבגרנו ואנחנו כבר לא הנערה הזוהרת הזאת, עם עור האפרסק והנטייה לבחור גברים ממש מחורבנים. היא לא הקשיבה לאף מנהל שאמר לה שאף אחד לא יראה סדרה על מישהי בגיל הזה, כי היא האמינה שמה שקורה לה מעניין, גם אם יש שם בריחת שתן באמצע דייט במקום אורגיה במסיבת סמים. אחרי שני פרקים אני רואה באילנית בן יעקב אישה יפהפייה. יש לה גוף מהמם ולוק של איילה עדינה וקצת מודאגת, שכחתי משיער השיבה, שכחתי מהמשקפיים, כי כשאת מפסיקה להתנצל או לנסות להיראות כאילו שלא כואב לך, הכאב שלך הופך להיות כריזמה, ואי־אפשר לא להקשיב.

קשה להתבגר בדור שלנו, דור הפיטר־פנים הנצחיים. הרי נשבענו שנישאר צעירים ולא נפסיק לעוף אף פעם. אנחנו מדברים עם הילדים שלנו כאילו שהם חברים, מדברים עם החברים שלנו כמו ילדים, מדליקים איתם ג'וינט ומרכלים איתם על הקרדשיאנס מאחורי מחסן הגינה הבורגני באמצע מסיבת בר־המצווה המושקעת של יותמי. אנחנו גם הדור הראשון שהלך לפסיכולוגים ממש ברצינות, ומשהו מהחוויה הזאת השתרש בנו. אנחנו עדיין הקוטרים המורדים האלו, שהתלוננו על ההורים שלא חיבקו מספיק וחושבים שהגשמה עצמית זאת חובתנו הלאומית.

גם אלונה ב"חמישים" עדיין מגניבה ומצחיקה. בכל פריים אני רואה את הצעקה שלה, בפנים אני בת 16 ובא לי לנשק את התמונה של גורג' מייקל. תנו לי לצאת מהכלא הזה של המצח חרוש הקמטים, מקופסת הגוף האפורה, איך אתם לא רואים מי אני. "האֵבל יעבור", כותבת לי ענת בערב, "אנחנו נתרגל לשוֹק הזה שזה באמת אנחנו". אני הולכת לסגור את המרפסת, התחיל לרדת גשם, ואז נעצרת קצת בחוץ, לבלוע את הטיפות.