שתי דקות. זה הזמן שלקח מאז תחילת הנסיעה שלנו ב"כרמל", עד שאלוף (מיל') עמרם מצנע איתר את השאלה הגדולה שמרחפת מעל פרויקט הרכב המשוריין העתידי של צה"ל, נעל וירה.
תא"ל (מיל') שמוליק אולנסקי, לשעבר קצין שריון ראשי בצה"ל, וכיום ראש מרכז החדשנות ברפאל, בדיוק הסביר למצנע, אחד מקציני השריון המעוטרים בצה"ל, שמוכר לרבים דווקא מהקריירה הפוליטית שלו כראש עיריית חיפה ויו"ר העבודה, איך הכרמל מתקדם אוטונומית אל הנקודה במפה שבה נגע באצבעו, ותוך כדי גם מתריע על מחבלים שזיהו המצלמות והמכ"מים שלו, מסמן אותם בריבוע אדום. "רגע", שאל מצנע, "אז אם הכלי הזה יודע לעשות את הכל לבד, למה הוא צריך בכלל שיהיו לו אנשי צוות? שכבר יפעל בצורה לא מאוישת".
בום. עשרות שנות שירות בקבע יושבות פה בפנים, עם ניסיון קרבי מששת הימים עד לבנון, אבל מה שבוערת כרגע היא הסיסמה הנצחית של השריונרים, האדם שבטנק ינצח.
ב־7 לאוקטובר 1973 שימש מצנע כמפקד גדוד מאולתר, שהורכב מצוערי ומדריכי בית הספר לשריון, הוטס בבהילות לרפידים שבסיני, חתם על טנקי מג"ח (פאטון) בימ"ח, וניהל קרב שחיקה כדי לבלום את השריון המצרי שחצה את התעלה והפתיע את צה"ל. הוא סיים את המלחמה ההיא כפי שסיים את ששת הימים, מאושפז בבית החולים, ועם עיטור בדרך, עיטור המופת על הלחימה ביוני 1967, וצל"ש הרמטכ"ל על אוקטובר 1973.
את ה־7 באוקטובר 2019 בילה מצנע בסביבה עוינת פחות, במתקן של רפאל בצפון, בכלי די שונה מהמג"ח. כרמל, שבצה"ל אפילו הצליחו למצוא ראשי תיבות לשמו (כלי רק"מ מתקדם ליבשה), הוא פרויקט של מינהלת המחקר והפיתוח במשרד הביטחון (מפא"ת), לרכב הקרבי העתידי של צה"ל. פרויקט שיצא לדרך כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה, והמחשבות על עתיד טנק המרכבה. משרד הביטחון ממשיך לפתח את הטנק הישראלי, אבל במקביל כבר בוחן את הכלי שעשוי להילחם בעתיד לצידו, ואולי אף להניב את המחליף שלו, יופעל בידי שני אנשי צוות במקום ארבעה שיש בטנקים של היום ויבוסס על יכולות אוטונומיות ובינה מלאכותית. שלוש התעשיות הביטחוניות הגדולות, התעשייה האווירית, אלביט ורפאל נבחרו לבנות מדגימי טכנולוגיות לפרויקט, קיבלו מהמדינה כמה עשרות מיליוני שקלים, והוסיפו עשרות מיליוני שקלים כל אחת, בזמן שהן מתקינות את המערכות שלהן על נגמ"שי M113 עתיקים וחדירים, שנועדו לספק פלטפורמה זמינה לניסויים, ובמערכת הביטחון נשבעים שלא ינסו להשתמש בנגמ"שים האלה כבסיס לכלי החדש, בניסיון מפתה לחסוך כסף.
כרמל, הרימי רחפן
הכרמל נולד ב־2013 במינהלת המחקר והפיתוח של משרד הביטחון (מפא"ת), מינהלת הטנק (מנט"ק), ובמיפקדת קצין שריון ראשי. לאחר כמעט 40 שנה של ייצור המרכבה, הוחלט לבחון איך אפשר לשלב טכנולוגיות חדשות ברכב המשוריין של העתיד, ובמקביל להוזיל את מחיר הרכישה וההפעלה שלו. "המחשבה לעבור לכלי עם שני אנשי צוות נולדה אז, כי זה יאפשר להקטין את הקפסולה הממוגנת ולהסתפק במנוע זול יותר", אומר אולנסקי, שהיה אז קשנ"ר. גם צבאות אחרים בעולם בוחנים כיום רעיונות למשוריינים עתידיים, אבל הקונספט הישראלי נחשב ייחודי.
לפני שמחליטים על השקעה יקרה של פיתוח וייצור הכלי עצמו, צריך בכלל לבדוק אם הקונספט עובד. כדי להילחם עם מחצית מהצוות המקובל, אמור הכלי החדש להיעזר בכמויות חיישנים וכושר מיחשוב שאין גם למרכבה סימן 4 ברק, שנמצאת כיום בפיתוח. מכ"מים, מצלמות, חיישני לייזר ועוד אמורים לסייע לכלי לבצע מהפכה בלוחמת שריון, ולאפשר לצוות להילחם ב"מדפים" סגורים: לא עוד מפקד חשוף בצריח, שמזהה מטרות כשהוא לא חסין מפני אש אויב, אלא צוות שנמצא כל העת בתוך הכלי הממוגן, ויודע מה קורה סביבו באמצעות מסכי ענק שמציגים את תמונת הקרב, ונעזר ביכולות הנסיעה האוטונומית כאיש צוות שלישי, שמפחית עומס משני אנשי הצוות האנושיים.
אנחנו עם ההצעה של רפאל, שהשקיעה יחסית בעיצוב כך שהנגמ"ש באמת ייראה כטנק עתידי, ומבפנים מזכיר יותר שילוב בין חמ"ל לאף־35, עם "קוקפיט שקוף", המאפשר לאנשי הצוות ראייה היקפית ושיקוף מלא, 360 מעלות, של המתרחש בחוץ, ללא צורך בקסדות מיוחדות או אמצעי ראייה. שני אנשי הצוות יושבים אחד ליד השני, מול המסכים, שולטים על הכלי כאילו היה סמארטפון גדול, עם העברת תמונות ממסך למסך, אפשרות להגדיל תמונה במשחק אצבעות, וג'ויסטיקים לשליטה בכלי ובמערכות הנשק שלו. הכרמל של רפאל חמוש תיאורטית בתותח 30 מ"מ, בטילי נ"ט ספייק, ברקטות מטדור נגד מבנים ורכב משוריין, במרגמה ובמקלעים. מבחר חימוש שבינתיים אפשר לשגר רק במחשב, ומזכיר במגוון האפשרויות שלו מטוס קרב.
אנחנו מתקדמים לעבר שורה של מבנים. "זה השלב שבו הצוות יוכל להרים לאוויר רחפן, שישדר לו תמונה של מה שמחכה מעבר לגבעה או לצומת. הצוות יכול גם להשתמש ברחפן חמוש ולפגוע איתו באויבים מסביב", מבטיח אולנסקי למצנע חיל אוויר משלו.
"אבל מה אני עושה אם אני מזהה עכשיו לוחמי אויב מתקרבים אליי", תוהה מצנע המעשי. "כאן אתה בוחר חימוש, ועם הסטיק הזה יורה", מצביע אולנסקי. "אבל הם פה ליד הטנק, הטילים לא יעזרו לי, אני רוצה לזרוק עליהם רימונים".
אולנסקי: "אם הלקוח ירצה נוכל לאפשר לו לזרוק רימון. אבל למה לפתוח מדפים ולהסתכן בחשיפה? אפשר לשחרר מיד את הרחפן שיתפוצץ על האויב".
"השאלה", אומר מצנע, "היא איך משמרים עם כל הטכנולוגיה הזאת את התעוזה. את היכולת של המפקד לגרום לגדוד לצאת ממדרון אחורי ולהסתער. את האמונה של החיילים שהמפקד באמת יודע יותר מהם על מיקום האויב, על המצב בשאר החזיתות".
שריונרים ותיקים טוענים שהם היו מסוגלים לפגוע טוב יותר בלי להיעזר במחשבי הירי של אז. מה הם היו אומרים על הכרמל?
מצנע: "אני לא רוצה לקלקל את המיתוס הזה, אבל מחשבי הירי תרמו לנו כבר אז. רק שבאותם ימים, של טליק וגורודיש, התאמנו לפגוע במטרה בפגז הרביעי. היום המטרה היא לפגוע בפגז ראשון, ובמרכבות כבר התותחן יורה, אבל המחשב קובע בדיוק מתי ייצא הפגז כדי להשיג את הפגיעה הכי מדויקת. היום אנשי הצוות פחות מנוסים ממה שאנחנו היינו. אני יריתי כקצין צעיר בטנקי השרמן מימי מלחמת העולם השנייה, מאות פגזים רק באימונים. לתותחנים הייתה אז מיומנות אמיתית, לכל הצוות. היום כמה כבר יורים?"
אולנסקי: "פחות מעשרה פגזים, והם בטח עולים יותר מהפגזים שאתם יריתם באימונים. יש גם פחות הקצאת שעות מנוע לאימונים. היום משתמשים גם בשריון, בדיוק כמו בחיל האוויר, בסימולטורים כדי להוזיל עלויות באימונים. זה עוד יתרון של הכרמל, אימוני סימולטור שלו יהיו הרבה יותר קרובים למציאות".
כל החיישנים האלה, הם ישרדו בקרב, עם פגזים שמתפוצצים מסביב?
"זו באמת שאלה, פעם אפשר היה להמשיך להילחם בטנק גם אחרי שספג פגיעה", מסביר מצנע, שהחליף יותר מטנק אחד תוך כדי לחימה. "גם עם תותח פגוע אפשר היה לירות במקלעים, לדרוס או פשוט להפגין נוכחות".
אולנסקי: "גם בכרמל יהיו גיבויים ומערכות שניתנות להחלפה בקלות אם ייפגעו. הלוחמים לא יצטרכו להיות בשביל זה טכנאי אלקטרוניקה. אבל אם תוסיף יותר מדי זה ישפיע על גודל ומחיר הכלי. גם בטנקים אין תותח גיבוי".
ועוד לא דיברנו על הטיפול השבועי הידוע לשמצה בטנק, או תיקון פריסת זחל. איך יסתדרו עם שני אנשים בלבד?
אולנסקי: "עוד כשהייתי מפקד גדוד הגיעו אלינו לביקורת. צוות של לוחמים ותיקים התחיל לבחון את הלוחמים בגדוד בהתמודדות עם פריסת זחל. אמרו לי, הם לא יודעים להתמודד עם בעיות בזחלים. הסברתי למבקרים שזה לא 'שוט' (טנק צנטוריון הוותיק - א.ע) במרכבה סימן 3 דברים כאלה כבר לא קורים. הטנקים החדשים הרבה יותר אמינים, עמידים וקלים לאחזקה. אבל יש דברים שלא ישתנו, גם את הכרמל יהיה צריך לגרז. זה הכרחי לתפקוד תקין באבק ובחול, וגם מחזק את הקשר בין אנשי הצוות לכלי שאיתו הם נלחמים".
נגמ"ש רואה יורה
מצנע, שסיים את שירותו בצה"ל כראש אגף תכנון (אג"ת), תוהה לגבי החשבון שיוגש לצה"ל. "בדקתם כמה הכלי הזה יעלה יחסית למרכבה?" הוא מבקש הצעת מחיר.
אולנסקי: "כל המערכות שראית כאן היום, כולל האינטגרציה, זה מיליונים בודדים לכלי. ובזכות ההסתפקות בשני אנשי צוות, ובמערכת מעיל רוח, אפשר יהיה להסתפק בפחות שריון ובכלי יותר קטן. אם מרכבה סימן 4 עולה היום סביב 20 מיליון שקל, כאן הפלטפורמה עצמה תעלה פחות מחצי, ויהיה זול יותר להפעיל אותה. זה לא יהיה טנק מערכה עיקרי. אם אתה רוצה עוצמת אש של תותח 120 מ"מ, כמו של מרכבה, אתה גם צריך צריח שיכול לשאת אותו, ותובה שתסחוב את שניהם. ואז זה כבר יהיה כלי כבד משמעותית. נצטרך מרכבות עוד הרבה שנים. אבל האם בעתיד טנק מערכה עיקרי יוכל להיות עם שני אנשי צוות? מה שאנחנו מראים כאן אומר שכן".
מצנע: "כראש אג"ת, הדילמה היא תמיד כמה להשקיע בשוטף, באימונים ובאיומים העכשוויים, וכמה להשקיע בתוכניות לעתיד. אז מצד אחד העידן של קרבות שריון בשריון כמו בששת הימים וביום הכיפורים חלף, אבל בדקתם איך זה עוזר בעזה ובלבנון? בשביל להסתובב שם ברחובות זה נראה מתאים. אבל צריך לחלק את הכסף עם איומים אחרים, רק עכשיו ראינו את היכולות של האיראנים בתחום טילי השיוט. וכלי כזה לא ייכנס לשירות בחמש שנים הקרובות, כנראה יותר".
אולסנקי: "כלי כזה עובד טוב יותר עם רחפנים, ועם כלים רובוטיים אחרים. אני כשהייתי צריך להכווין מסוק קרב לירות לתוך חלון ספציפי בעזה זה היה לוקח המון זמן בקשר, כי הטייס מסתכל מגובה אחר ומזווית אחרת. עם הכרמל אפשר יהיה לסגור מעגלים הרבה יותר מהר".
אם היו כמה כרמל בחווה הסינית, הקרב היה נראה אחרת?
מצנע: "כשהייתי תלמיד תיכון בריאלי, היה לנו מורה להיסטוריה שהיינו בטוחים שלא באמת קורא את המבחנים שלנו. אז במבחן על מלחמות חניבעל, כתבתי ששני נגמ"שים עם מקלעים פתרו לצבא קרתגו את הבעיה וקיבלתי 90. כרמל ב־1973 זה כמו נגמ"שים עם מקלעים בימי חניבעל. אם היית שואל אותי אחרי המלחמה איך היה נראה טנק העתיד שלי, אפילו לא יכולתי לדמיין את הדברים שיש כאן. חיפשנו אז שיפורים למיגון, תשובה לטילי הסאגר".
בעולם כבר מדברים על הפעלת כלים רובוטיים, כולל חמושים, לצד טנקים מאוישים. צה"ל נכנס יותר ויותר לכלים רובוטיים, אבל טרם חשף את תוכניותיו המלאות. אז האם הכרמל באמת יוכל לפעול ללא אנשי צוות בתוכו?
אולנסקי: "אני לא בטוח שהקברניטים כבר בשלים לאשר מהפך כזה. הוא גם עדיין לא כאן מבחינה טכנולוגית. כשהייתי קצין שריון ראשי והייתה מחשבה על הרכב המשוריין העתידי, הלכנו להתייעץ עם צוות החיזוי הטכנולוגי של הטכניון. הם אמרו לי שבסוף אם אתה יודע מה אתה רוצה, ויש לך כסף, תוכל להשיג הרבה פריצות דרך בטכנולוגיה ב־30 השנים הבאות, אבל שני דברים לא יקרו גם בתקופת הזמן הזו: לא תוכל לפרק את גוף האדם לחלקיקים ולהרכיב מחדש, כמו במסע בין כוכבים, ולא תוכל לבנות רכב יבשתי אוטונומי מלא. התנועה ביבשה הרבה יותר מורכבת מתנועה באוויר או בים, והרבה פחות צפויה. וכמו שאתה רואה, ה'הפללה' של המטרה חייבת להתבצע בידי אדם, זה הדין הבינלאומי".
וגם מצנע עוד משאיר מקום לצל"שים של העתיד: "בסוף צריך מנהיגות אנושית בשדה הקרב, ולא רק בחמ"לים או בעמדות הפעלה מרוחקות. אם יש דברים שאפשר לעשות מהאוויר, תשלח מטוס או רחפן. אבל כשצריך לחימה על הקרקע, צריך שם גם אנשים. יכול להיות שהיום של לחימה רובוטית ביבשה יגיע, אבל המעבר הזה יהיה הדרגתי וייקח שנים. למרות שאתה אף פעם לא באמת יכול להעריך איך תתפתח טכנולוגיה. כשהייתי אלוף פיקוד מרכז צה"ל קיבל ממוטורולה לבדיקה שני מכשירים סלולריים ראשונים. אחד היה אצלי ואחד אצל דן שומרון, שהיה אז הרמטכ"ל. האפשרות לעמוד על גבעה עם המכשיר הזה שהיה בגודל לבנה ולדבר עם הרמטכ"ל בחיוג פשוט הייתה מדהימה. ואגב, גם האפשרות לעמוד מחוץ לדלת בבית של אבי, להתקשר אליו ולהגיד שנאחר בשעה, לשמוע אותו מתרגז, ואז לפתוח את הדלת בחיוך. אבל לחשוב שכל זה יתגלגל לסמארטפונים של היום שכל החיים שלנו מרוכזים בתוכם? מי היה יכול לדעת אז".
