{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 17.10.2019
    כמעט כמו בבית
    נחום ברנע, וושינגטון

    אמריקן פריוריטי היא אחת העמותות שתומכות בנשיא טראמפ. בכנס שערכה לאחרונה, נאמו שלושה ממקורביו. באחד האולמות הוקרן, לתשואות הקהל, סרטון וידיאו שכותרתו "כנסיית הפייק ניוז". המתפללים הם כל גופי התקשורת הבולטים באמריקה, חוץ מפוקס ניוז, וכן ברק אובמה והילארי קלינטון, המפלגה הדמוקרטית ומנהיגיה וארגוני שמאל. הגיבור הוא האקדוחן דונלד טראמפ. הוא יורה מטווח אפס, דוקר, חונק ומצית למוות כל אחד מהם ועוזב את הכנסייה רק לאחר שווידא את חיסול כולם.

     

    בסוף השבוע שעבר פירסם "הניו יורק טיימס" ידיעה על הסרטון ועל הצגתו. המארגנים מיהרו להודיע שלא ידעו, לא צפו: בעיקרון, הם נגד אלימות. דוברת הבית הלבן הבטיחה שטראמפ יגנה את הסרטון מיד לאחר שיצפה בו. הוא צפה, וסירב לגנות. ערוצי הטלוויזיה סירבו לשדר את הסרטון. הם לא ששו להכניס לצופים רעיונות לראש. ביוטיוב וברשתות החברתיות הוא המשיך לרוץ.

     

    וולף בליצר מ־CNN הוא מגיש החדשות הסולידי ביותר, ההוגן ביותר, בטלוויזיה האמריקאית. הסרטון פותח דווקא בו ומסיים בגופה ששם הערוץ שלו כתוב עליה. כשנפגשנו השבוע, הוא העביר לי את הסרטון במייל.

     

    "לא יכולתי להירדם בלילה", אמר לי. הוא לא היה היחיד.

     

    תחרות זמרה בתקופה שלפני הריאליטי: וורן וביידן בעימות, השבוע | צילום: רויטרס
    תחרות זמרה בתקופה שלפני הריאליטי: וורן וביידן בעימות, השבוע | צילום: רויטרס

     

     

    בקומת המשרדים של סניף "הניו יורק טיימס" בוושינגטון ניצב עכשיו מאבטח חמוש ליד דלת הכניסה. בכל ביקוריי הקודמים לא היה שם מאבטח. לא היה בו צורך: די היה בפקידת הקבלה למטה.

     

    לא, לא צריך לרחם על עמיתינו העיתונאים: מבחינה מקצועית, תקופת הכהונה של טראמפ היא עונג צרוף. מספר המינויים הדיגיטליים, בתשלום, של "הניו יורק טיימס" הגיע לעשרה מיליון. העבודה פורחת: כל יום והסקופ המרעיש שלו, כל יום והשערורייה המזעזעת שלו. זה נכון גם לגבי "הוושינגטון פוסט" ו"הוול סטריט ג'ורנל". שלושת העיתונים זוכים לפריחה מקצועית ולהצלחה גלובלית. התחרות ביניהם מלבבת: הם מתחרים לא על השפלת העיתון היריב, אלא על השכלת הציבור. הלוואי עלינו תחרות כזאת. הוא הדין בחברות החדשות בכבלים ובאתרי החדשות באינטרנט. בינתיים טראמפ מצליח להרוג את התקשורת רק בסרטונים.

     

    אבל את השיח הציבורי הצליח טראמפ להרוג. הכל נחתך סביב השאלה, האם אתה נגד טראמפ או בעדו, אמר לי השבוע אחד מבכירי הכתבים בבית הלבן. ביקשתי דוגמה. "האנטר, הבן של ג'ו ביידן, הוא דוגמה מתבקשת", אמר. "האנטר ביידן התמנה לחבר דירקטוריון בחברת אנרגיה באוקראינה למרות שלא היו לו שום הכשרה, שום ניסיון, בתחום האנרגיה. הוא התמנה רק משום שאביו היה באותה תקופה סגן נשיא, והחברה ציפתה לקבל הטבות מהבית הלבן. גם אם זה חוקי, זה מושחת. כאשר התעמקנו בפרטים וביקרנו את התופעה, חטפנו מבול של מיילים עוינים מקוראים. איך אתם מעזים לעזור לטראמפ במלחמה שלו נגד ביידן, הטיחו בנו. לא עזר לנו לומר שאנחנו עושים את עבודתנו המקצועית".

     

    לא קשה למצוא דמיון בין מה שקורה היום בפוליטיקה האמריקאית למה שקורה בפוליטיקה בישראל. יש גם לא מעט שוני. תומס פרידמן, בעל הטור הבינלאומי של "הניו יורק טיימס", מכיר את שתי המדינות היטב. הוא בוחר במשל מתחום התיאטרון. "בעיניי, ישראל היא אוף־ברודוויי ואמריקה היא ברודוויי", הוא אומר. "לעיתים קרובות, מה שמתחיל באוף־ברודוויי עולה לברודוויי". בעיניי זה הפוך, אמרתי לו. מה שמתחיל אצלכם, מגיע אלינו, עטוף וארוז וגדול כמו חבילה של אמזון. לא תמיד זאת בשורה משמחת.

     

    ליצן, נוכל: ג'וליאני | צילום: אם-סי-טי
    ליצן, נוכל: ג'וליאני | צילום: אם-סי-טי

     

     

    הוא צודק, הוא מקלקל

     

    הבעיות שטראמפ העלה לסדר היום, אמיתיות. הוא צודק כשהוא אומר שארצות־הברית איבדה שליטה על זרם ההגירה אליה; הוא צודק כשהוא אומר שמדיניות הסחר של סין כרוכה בגניבת ידע אמריקאי ובאפליה לרעה של היצוא האמריקאי; הוא צודק כשהוא אומר שהסכם הגרעין עם איראן מלא חורים; הוא צודק כשהוא אומר שהמעורבות האמריקאית במלחמות במזרח התיכון יקרה מדי, ארוכה מדי ומאוסה על רוב הציבור.

     

    הבעיה היא שבמקום לתקן את המעוות, הוא מקלקל. רוב המהגרים הבלתי חוקיים לא מבריחים גבול: הם מגיעים כתיירים ונשארים. טראמפ יכול היה להגיע בתחילת כהונתו להבנה עם הדמוקרטים בקונגרס על תוכנית משולבת שתלבין חלק מהמהגרים, תגרש חלק מהם ותבנה גדר לאורך הגבול עם מקסיקו. הדמוקרטים תמכו בגדר בעבר. אבל צייצנים בימין הקיצוני התנגדו לכל פשרה, וטראמפ נגרר אחריהם.

     

    הוא הלך על סף תהום מול סין ואיראן בהנחה שמדובר בעסקת נדל"ן בניו־יורק: קצת מאיימים, קצת מתחנפים, ובסוף מגיעים להסכם. הוא לא הבין ששתי הציוויליזציות העתיקות האלה משחקות על הלוח בכלים משלהן. איומים לא מפחידים אותן; חנופה לא מסיטה אותן מהדרך. הן יודעות לזהות חולשה; הן יודעות לזהות חובבנות. הוא הדין ברוסיה של פוטין ובטורקיה של ארדואן. מה שמביא אותנו למזרח התיכון.

     

    כתב העת האמריקאי "Foreign Affairs" עומד לפרסם בגיליון נובמבר שלו מאמר מקיף מאת מרטין אינדיק, שהיה השליח המיוחד למזרח התיכון בתקופת אובמה, על מדיניות טראמפ במזרח התיכון. זהו מאמר קטלני. הוא תוקף את הצוות של טראמפ – החתן קושנר, ג'ייסון גרינבלט, שהתפטר, והשגריר פרידמן – לא רק על שלא הביאו תועלת, אלא בעיקר על הנזקים שגרמו. "טראמפ רצה להתנתק מהעבר וליצור סדר מזרח־תיכוני חדש", כותב אינדיק. "כדי לשמח נשיא שמעוניין בפתרונות פשוטים, ללא מחיר, הם גיבשו תוכנית, שלפיה אמריקה תמשיך בנסיגתה מהאזור אבל לא תישא בתוצאות משום שישראל וסעודיה יהיו קבלניות המשנה שלה בבלימת איראן. האינטרס המשותף של שתיהן יוליד ברית, שתאפשר לכפות הסדר על הפלסטינים. החזון הזה היה פנטזיה".

     

    שום דבר בתוכנית לא עבד. האיראנים לא נכנעו לסנקציות שהטיל עליהם טראמפ. בתגובה, הם תקפו בטילים את תעשיית הנפט הסעודית. במכה אחת פגעו בשתי נקודות רגישות – מחיר הנפט בשוק העולמי וכוח ההרתעה האמריקאי כשמדובר בהגנה על בעלת ברית. הציר הסוני נגד איראן נסדק ואיים להתמוטט. הניסיון לשדך את מדינות הנפט לישראל נכשל גם הוא. מנהיגי מדינות הנפט לא באו לוועידה האזורית שממשל טראמפ כינס בפולין. את ההכרה האמריקאית בירושלים ובגולן הם גינו בכל פה.

     

    ואז באה הבגידה בכורדים. הם לא היו איתנו על חופי נורמנדי ובאינצ'ון, קוריאה; הם קיבלו מאיתנו הרבה כסף, אמר טראמפ, וכל ישראלי יכול היה להבין מה יאמר טראמפ על ישראל בבוא היום. גם אנחנו לא היינו בנורמנדי – חלק מעמנו בילה באותו זמן בכיף באושוויץ; גם אנחנו קיבלנו כסף, בוכטה של כסף.

     

    הבגידה בכורדים נעשתה בדרך כל כך בוטה, כל כך זועקת, שנוצר בבית הנבחרים בוושינגטון קונצנזוס חד־פעמי בין הדמוקרטים לרוב הרפובליקנים. הבית קיבל שלשום, ברוב של 354 נגד 60, החלטה שמגנה את הפקרתם. זוהי מכה קשה לטראמפ. היא מקרינה גם על הליך ההדחה נגדו.

     

    כך בוגדים כולם

     

    דווקא בבגידה בכורדים טראמפ צועד על קרקע היסטורית יציבה. בוועידת יאלטה, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הנשיא הנערץ רוזוולט בגד בלי בושה בפולנים והסגיר אותם לסובייטים. אחריהם באו כל מדינות מזרח אירופה. העם האמריקאי רצה לראות את הבנים שבים הביתה, וזה מה שקבע. ישראל נטשה את הצד"לניקים בדרום לבנון, מאותן סיבות. היא בגדה גם בכורדים. צרפת בגדה בישראל בתקופת דה־גול, ועוד ועוד. האינטרס העצמי מכריע. השאלה היא ממה מורכב האינטרס העצמי, האם רק מתועלת רגעית, קצרת טווח, או גם מערכים משותפים וממורשת היסטורית. טראמפ הוציא 1,000 חיילים אמריקאים מצפון סוריה אבל הוסיף 2,000 חיילים לכוח שלו בסעודיה. ועכשיו הוא מאיים על ארדואן, בעל בריתו לרגע, בסנקציות כלכליות, לא משום שגורלם של הכורדים נוגע לליבו, אלא משום שהותקף פומבית על ידי רפובליקנים, בהם מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מקונל. טראמפ, כמו נתניהו, לוקח קשה התקפות מימין.

     

    טראמפ בדלן: מלחמות של אחרים לא מעניינות אותו. ייתכן שזה מה שטוב כרגע לאמריקה – גם הנשיא אובמה לא ראה תועלת במעורבות במלחמות רחוקות – אבל לישראל זה לא טוב. טראמפ איננו המלך כורש, כאמירתה האומללה של איילת שקד; הוא גם לא גדול ידידי ישראל בבית הלבן, כאמירתו המתחנפת של נתניהו. הסגידה לטראמפ הייתה משגה. המחיר היה איבוד הקונצנזוס כלפי ישראל בקונגרס והתרחקות של הרוב הליברלי בקהילה היהודית מישראל. מה קיבלנו בתמורה? שלט בירושלים ושלט ברמת הגולן.

     

    גם נתניהו מבין עכשיו שטראמפ לא יכפה את רצונו על איראן, לא בפעולה צבאית ולא בסנקציות כלכליות. ההימור שלו על טראמפ נכשל. במבט לאחור, הוא היה מיטיב לעשות אילו במקום להיאבק באובמה על מנת להחליש אותו, היה נאבק באובמה בדרך שהייתה מחזקת אותו מול האיראנים. ייתכן שכך היה משיג הסכם גרעין טוב יותר מבחינת ישראל.

     

    הטראמפ שלנו

     

    "אומר לך במה נתניהו וטראמפ דומים", אומר תומס פרידמן. "שניהם יונקים את כל החמצן מהאוויר סביבם. הכל מלא בהם, ולא נשאר דבר לאחרים. אנשים מתעייפים בסוף".

     

    מי שלא מתפעל משניהם, יכול להוסיף לרשימה עוד כמה קווי דמיון. הרטוריקה המפלגת, כמובן, וקידוש הבייס; טיפוח סיפורי הקונספירציה על התיקים שנתפרים לכל אחד מהם בידי מנגנון חושך כלשהו, משפטני הדיפ סטייט; הצגת יריבים פוליטיים כבוגדים, כחדלי אישים, כמשוגעים; הזיגזוג היומיומי בין רעיון לרעיון, בין תוכנית לתוכנית; פולחן האישיות: ההתבטלות הגמורה של המפלגה מפני צרכיו האישיים של המנהיג; קריאת התיגר על המוסדות הפוליטיים; אובדן הכבוד לאמת.

     

    הטראמפ שלנו, אמרתי, יותר מיומן, יותר אינטליגנטי, יותר חרוץ, לשונו יותר נקייה.

     

    "נתניהו", אמר לי עיתונאי אמריקאי שסיקר את שניהם. "הוא בסופו של חשבון פוליטיקאי קונבנציונלי שהאריך מדי בתפקיד ונאחז בו. טראמפ הוא מישהו אחר. לא היה לנו נשיא כמוהו".

     

    למה אתה מתכוון, שאלתי.

     

    "האיש הזה הטריף את כללי המשחק", אמר. "השירות הציבורי איבד את האופי הממלכתי שלו. או שהוא עובד בעדו, או שהוא עובד נגדו. אתה עוקב אחרי מה שקורה בפרקליטות של מנהטן? בסך הכל רובע בניו־יורק, אבל הפרקליט שם החליט שהוא ואנשיו ינהלו מלחמה משלהם להרשעת הנשיא. הליכי ההדחה בקונגרס לחוד, ורובע מנהטן לחוד. חוץ מטראמפ, הם מסתערים על רודי ג'וליאני, הבוס שלהם לשעבר, מי שהיה הלוחם הגדול בשחיתות. הם עצרו לפני כמה ימים בנמל התעופה את שני המאפיונרים היהודים הקטנים, לב פרנס ואיגור פרומן, שהיו קציני הקשר של ג'וליאני לאוליגרכים אפלים באוקראינה, פעלו בהצלחה להדחת שגרירת ארצות־הברית בקייב ואירגנו בשביל ג'וליאני חומר מפליל על ג'ו ביידן, המועמד לנשיאות. היית מאמין?"

     

    הפיגוע במגדלי התאומים, לפני 18 שנה, הפך את ג'וליאני לגיבור אמריקאי. מאז זרמו הרבה מים בהאדסון. טראמפ מינה אותו לפרקליטו האישי. הופעותיו בתקשורת סיבכו שוב ושוב את הקליינט. אלמלא פטפטנותו של ג'וליאני ספק אם היה הליך הדחה. הוא הוצג כליצן, ועכשיו הוא מוצג כנוכל, כעבריין. לכאורה, פעל אצל ממשלות זרות כדי להפליל את יריביו של טראמפ ולהסתיר מידע מביך על הנשיא; ועכשיו מתברר גם, לכאורה, שהוא ניסה להשפיע על טראמפ בשירותם של שליטים זרים. אחד מהם היה ארדואן, ששיגר את ג'וליאני לשכנע את טראמפ לגרש מאמריקה את יריבו המר, המנהיג האיסלמי פטהוללה גולן.

     

    אם טראמפ הוא דון קישוט, ג'וליאני הוא סנצ'ו פנסה.

     

    "אני לא מודאגת מטראמפ", אמרה לי שופטת לשעבר, תומכת המפלגה הדמוקרטית. "אני מודאגת ממה שיקרה אחרי שיסיים. הטראמפיזם מדאיג אותי יותר מטראמפ".

     

    השבוע מלאו 1,000 ימים לשלטונו של טראמפ. לטוב או לרע, בשביל לא מעט אמריקאים זו רק ההתחלה.

     

    אין להם אובמה

     

    אור ליום רביעי נערך בקולומבוס, אוהיו, העימות הרביעי בין מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. האירוע המטולווז היה ארוך להפליא ועמוס להפליא – שלוש שעות ו־12 מועמדים. הוא דמה לתחרות זמרה בתקופה שלפני הריאליטי: כל מועמד נשא את אותו נאום אנטי־טראמפ שהכין בבית, שזור בדוגמאות מילדותו הקשה, מאופיו העממי ומגאוותו במולדת. את המועמדים המתחרים הם ביקרו בנימוס. הפרשנים הניחו בצדק למובן מאליו והתמקדו בעיקר מבחינתם: מי נגד מי.

     

    למפלגה הדמוקרטית אין כרגע מועמד. שלושת המועמדים המובילים בני יותר מ־70: ברני סנדרס בן 78, ג'ו ביידן בן 77, אליזבת וורן בת 70. יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, לא מועמדת לנשיאות אבל הפנים של המפלגה, בת 79. נכון שטראמפ בן 73, קשיש במונחים נשיאותיים, אבל זה לא הופך את מועמדותם למוצלחת יותר. טראמפ הוא נשיא שלא קורא חומר, לא מקשיב לתדריכים ולא מאריך בדיונים. הם מתיימרים להתנהל בדרך אחרת.

     

    סנדרס קורא למהפכה סוציאליסטית. למרות שנראה רענן ומלא עזוז במהלך העימות, הוא יצא לפני כמה ימים מבית החולים, לאחר התקף לב. מועמדותו דועכת. חלק מתומכיו בסקרים עברו לוורן. סגנונם שונה: סנדרס מטיף; וורן מורתית. הצעותיהם דומות. הם זוכים לתמיכה נלהבת של השמאל הרדיקלי. ספק אם הרפובליקנים המתונים, עקרות הבית בפרברים, מאוכזבי טראמפ, המיעוטים האתניים, כל המצביעים במדינות המפתח שבלעדיהם הדמוקרטים לא יחזרו לבית הלבן – יטרחו ללכת למענם לקלפי.

     

    אשר לביידן, ככל שהפריימריז מתקרבים, סיכוייו מתרחקים. הפרשה באוקראינה הכתימה אותו. הגיל ניכר בו. קופתו ריקה.

     

    "הדמוקרטים זקוקים לביידן בן 50", אמר לי כתב פוליטי. "אין להם דור ביניים". מעבר לזה, אין להם כרגע אובמה, עם הכריזמה השופעת שלו, עם ההומור; אין להם קנדי.

     

    בעימות שלשום הרימו מועמדי הזרם המרכזי את נס המרד. זאת הייתה החדשה הגדולה: מרד המרכז בשמאל. החלל שביידן השאיר מאחוריו, ובמקביל העלייה של וורן לראש הסקרים, הפיחה בהם אש. שני המועמדים המסקרנים, בעיניי לפחות, הם איימי קלובושר, סנטורית ממינסוטה, ופיט בוטיגיג, ראש עיר מאינדיאנה. שניהם תקפו את וורן בשל הכוונה שלה לממן בריאות לכל באמצעות העלאת מיסים למעמד הבינוני. היה להם גם מה לומר על טראמפ בעקבות הבגידה בכורדים.

     

    אם הדמוקרטים לא יבחרו מועמד כושל במיוחד, הבחירות יהיו בסימן טראמפ. לקלפי ילכו בגללו, בעדו או נגדו. כמעט כמו בבית.

     

    nahumb@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 17.10.19 , 17:12