תקופת המנדט
אם לא קרה שום דבר דרמטי מאז כתיבת שורות אלו, הרי שהמנדט שקיבל נתניהו מהנשיא ושעומד לפוג ביום רביעי הבא - נמצא עדיין בידיו של ראש הממשלה. בינתיים לא ניכרים סימנים לכך שגנץ מוכן לאטום את האף לכמה חודשים, כפי שדווח בחברת החדשות, ולשבת תחת נתניהו. וגם אם יהיה מוכן - ספק אם אפיהם של שותפיו להנהגה, יהיו מוכנים לספוג את הריח.
ומכיוון שאין באמת משא ומתן אינטנסיבי בין הליכוד לעבודה או לכחול לבן, למרות המתווה שהעביר נתניהו לגנץ שלא כולל פרידה מ"הבלוק", יש מקום לתמוה למה ממשיך ראש הממשלה ומחזיק במנדט שניתן לו, ועוד אחרי שהבטיח קבל עם ונשיא, שאם לא יצליח להרכיב ממשלה הוא יחזיר אותו בהקדם האפשרי.
סיבה אחת יכולה להיות שיש בכל זאת תהליך אמיתי, שיח שקט, עם גנץ או עם עמיר פרץ, שבתקשורת, במערכת הפוליטית או אפילו בסביבתו הקרובה של נתניהו - לא ממש מודעים לו. ואם לא שיח – אולי מישהו מאכיל את נתניהו בהבטחות שזה עוד עשוי לקרות. לחשן פוליטי כזה או אחר, שאומר לו שאו־טו־טו פרץ יישבר, גנץ יתפשר או ליברמן יתנער.
הסיכוי שמשהו מכל המתואר לעיל יקרה הוא אפסי. גנץ לא יתפשר, ואם כן – יהיה מי שידאג לעצור אותו. פרץ כבר הודיע שזה לא יקרה, וחוץ מלקעקע את זה על המצח, הוא כבר עשה הכל, כולל הורדת השפם. וליברמן – הסכמה שלו לשבת בממשלה אחת עם הבלוק של נתניהו, תהיה הפרת הבטחת בחירות מהגדולות שידענו. יש לו חמישה מנדטים שהצביעו לו כשהם יודעים שהוא לא יישב עם קואליציית נתניהו, ועוד שלושה שהצביעו לו רק בגלל זה.
אפשרות אחרת היא שנתניהו חושש מהתזה שתפסה תאוצה בימים האחרונים, שלפיה גנץ יקים ממשלת מיעוט בתמיכה של הרשימה המשותפת ובהימנעות של ליברמן. חשוב להבהיר: כדי להקים ממשלה לא צריך רוב של 61. אפשר להקים ממשלה של 44 מנדטים (גנץ, העבודה והמחנה הדמוקרטי) שביחד עם תמיכה של הערבים תמנה 57 מנדטים, מול 54 מתנגדים. הימנעות של ליברמן בהצבעה תאפשר את זה.
המחשבה, אומר שר בכיר, שליברמן, האויב הגדול של ערביי ישראל, ישתף איתם פעולה על ידי הימנעות וכל זה כדי לממש את תוכנית "העקירה" - לעקור את נתניהו מהליכוד ולא חשוב כל השאר – היא בלתי נתפסת.
אך זהו בדיוק חלום הבלהות של נתניהו בימים אלה. ואם הוא ממשיך להחזיק במנדט למרות הסיכויים הקלושים להקים ממשלה, הרי שזה מתוך תקווה שיצליח לחלץ מליברמן התחייבות שהוא יתנגד לממשלה כזאת. על הדרך הצליח נתניהו ביום רביעי לחייב את שותפיו בגוש הימין, למעט בנט ושקד, לחתום על מסמך התחייבות נוסף שמבטיח שהם לא יצטרפו לממשלת מיעוט בראשות גנץ. ההימנעות של הצמד, בטענה שההצהרה מיותרת, העירה לבטח את כל השדים בבלפור. אבל בנט, שנפגש השבוע עם יועז הנדל מכחול לבן, מתעקש שכל מפגשיו ופעולותיו נועדו להביא להקמת ממשלת אחדות על פי מתווה ריבלין, ואמר שהוא דווקא אופטימי.
בכל מקרה גם כאן מדובר בהתחייבות הכתובה על הקרח – כמו ההתחייבות של חברי סיעת הליכוד לכך שנתניהו הוא מועמדם היחיד לראשות הממשלה. ליברמן הוא הסיבה המרכזית לאובססיה. וגם במקרה זה הסיכוי אפסי: ליברמן לא מתכוון לתת לנתניהו את התענוג הזה. להפך. הוא נהנה מכל רגע שהוא גורם לנתניהו להזיע. וחייבים לציין שליברמן לא נהנה רק בסתר ליבו, אלא גם מסרב להשיב כשהוא נשאל בראיונות אם יתנגד להקמה של ממשלת מיעוט.
האפשרות השלישית וההגיונית ביותר להמשך החזקת המנדט היא שלנתניהו יש הערכה מסוימת על תוצאות השימוע שלו. אולי עורכי דינו הם שמזינים אותו באופטימיות, או שהוא עצמו נוטה להתרשם כך. ואם הוא מאמין שתוצאות השימוע יהיו לטובתו – כלומר עבירת השוחד בתיק 4000 תהפוך להפרת אמונים ותיק 2000 יירד מהפרק - הרי שכדאי לו למשוך זמן כדי להגיע מאוחר ככל האפשר לשלב הסופי, ל־21 הימים האחרונים, כשיש כבר החלטה של היועץ המשפטי לממשלה בעניין כתבי האישום. אם תימחק עבירת השוחד, עשויים תיקיו המופחתים של נתניהו להוביל אותו לבחירות שלישיות כשהוא נישא על זרי הדפנה.
במילים אחרות: אם קודם היה נראה שגנץ ולפיד מעוניינים למשוך את הזמן עד שהיועץ יכריע, מתוך הבנה שהשימוע יסתיים בכתבי אישום בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הרי שייתכן שעכשיו המצב התהפך, והשמועות שעושות דרכן מחדרי השימוע אל האולפנים, מחזקות את נתניהו באמונתו שהוא ייחלץ מזה.
זעם האושפיזין
כך או כך, החזרת המנדט עכשיו, לא תשנה דבר. גנץ ממילא לא יוכל להשתמש בו עד תום החגים, שאז ממילא יפוג תוקפו. מה שנותר לנו בימים אלה זה רק החרפת הטונים בין ליברמן לבין הליכוד, כל אחד מטעמו. הליכוד – מתוך החשש שליברמן יימנע במליאה וייתן לגנץ את ראשות הממשלה – וליברמן, שמבין גם הוא שיש סבירות לא קטנה שאנחנו בדרך לבחירות שלישיות, ובמקרה כזה הוא צריך לתחזק את מצביעי האנטי־ביבי שלו.
ליברמן מוצא עצמו במצב שהוא צריך לייצר כותרות, שיאפשרו לו לשמור על מעמדו בקרב בוחריו, אומר גורם בליכוד. כשהוא תוקף את רגב, את כץ, את הליכוד ואת נתניהו – המצביעים שלו אוהבים את זה. הבעיה, אומר אותו גורם, שבליכוד נופלים למלכודת הזאת של ליברמן. זה מה שהוא רוצה. התגוששות כזאת משאירה אותו בראש סדר היום הפוליטי.
את רחשי הלב של אנשי הליכוד כלפי ליברמן, ניתן היה לשמוע היטב ביום שלישי השבוע, בכנס שמקיימים ישראל ורונית כץ כל שנה בביתם בחג הסוכות. מדובר בכמה אלפים שמגיעים לאירוע המושקע הזה, בהם שרים, חברי כנסת, ראשי רשויות ופעילים מכל הסניפים. זהו מפגן כוח עצום לשר כץ, שמגיע אחרי מפגן כזה של ברקת ואחרי הצהרת ה"אני מוכן" של סער. שלושתם רואים עצמם מתמודדים בקרוב על ההנהגה. האירוע בכפר אחים היה הפעם בסימן ליברמן, או כדברי כץ בנאומו החגיגי: האיש שביצע התנקשות פוליטית בראש הממשלה ובליכוד מתוך נקמנות אישית ורצון לרסק את הליכוד.
כץ לא הסתפק בסופרלטיבים האלה, וכיוון מתחת לחגורה: ליברמן זה האיש שלא הפסיק להתדפק על דלתות הליכוד בשנים האחרונות בניסיון להצטרף לשורותיו, ובסוף נהג כמו האמא המזויפת במשפט שלמה: אם לי לא יהיה את הליכוד, אז שלא יהיה לאף אחד.
למותר לציין שכשהזכיר כץ את שמו של ליברמן, נשמעו בקהל קריאות רמות של בוז. הרבה אמוציות היו בדבריו של כץ כלפי ליברמן, ויש מי שסבורים שהוא הוציא את זעמו על כך שליברמן כינה אותו בראיון שנתן שבוע קודם למעריב עסקן ושקרן.
כץ אמר לי שדווקא ליברמן הוא זה שפועל נגד נתניהו והליכוד בגלל חשבון אישי. הוא מזכיר את שתי הפעמים שבהן הבטיח נתניהו לליברמן שהוא ישולב במפלגה. האחת, ב־2013, כשישראל ביתנו התמזגה עם הליכוד לקראת הבחירות. הייתה אז הבנה בין נתניהו לליברמן שבשלב הראשון יתאחדו שתי הסיעות, ולאחר מכן ליברמן ישולב. אחרי הבחירות, סירב דני דנון, שהיה אז יו"ר מרכז הליכוד, לאשר את חלקו השני של המהלך. נתניהו נאלץ להודיע לליברמן שהוא לא יוכל לקיים את הבטחתו. ליברמן ראה בכך הפרת הסכם, וזמן לא רב לאחר מכן פרש מהממשלה.
הפעם השנייה הייתה לפני הבחירות באפריל. נתניהו חשש שהליכוד לא תהיה המפלגה הגדולה וניהל משא ומתן עם כחלון וליברמן על חיבור לליכוד. כבר בנאום הניצחון, אחרי שקיבל 35 מנדטים, אומר כץ, ציפה ליברמן שנתניהו יודיע על שילובו בליכוד. אבל נתניהו לא עשה זאת. ליברמן נסע לווינה וחזר עם סדר יום אנטי־חרדי, שבעייתי לליכוד אבל מתוחכם ואפקטיבי מבחינתו של ליברמן. בסוף המשא ומתן, כשהתברר שנתניהו לא מצליח להקים ממשלה, הציעו לליברמן את צירופו לליכוד, אבל אז כבר היה מאוחר.
ליברמן לא שכח. כץ בטוח שליברמן רואה בו את הגורם שמונע ממנו להצטרף לליכוד, ואולי בצדק. כץ אוחז בכוח עצום במוסדות הליכוד, וההתנגדות שם להכנסת ליברמן היא עזה. זו ככל הנראה הסיבה להתגוללות של ליברמן על כץ, שגררה את תגובת כץ השבוע.
הדברים שאמרתי מרגיזים את ליברמן, אומר כץ, כי הוא יודע שזאת האמת.
לא עובד אצלם
לא מעניין אותי כל הריב האישי והניסיונות של כץ להיבנות עליי לפריימריז שלו, אומר ליברמן בתגובה לדברים. אותי מעניין שאנחנו מנסים כבר שבוע להגיע למשא ומתן עם הליכוד על קווי יסוד והם בורחים מזה. פנינו אליהם בכתב לפני שישה ימים. ביקשנו לשבת עם צוות המשא ומתן של הליכוד ולראות כיצד ניתן לגבש קווי יסוד. כל עוד לא דנו בזה, לא נמשיך.
לפני שבוע, אומר ליברמן, פירסמתי מתווה של ארבעה סעיפים: קווי יסוד, מתווה הנשיא, אישור התקציב ואישור התר"ש (תקציב רב־שנתי) לעשר שנים. ואחרי הקמת הממשלה – כל מפלגה שתרצה להצטרף על הבסיס הזה תתקבל בברכה. עד כה לא חזרו אלינו.
שאלתי, למה הוא לא אומר במפורש שלא ייתן יד לממשלה צרה בתמיכה של הערבים. שהוא לא יימנע בהצבעה על ממשלה כזאת, אלא יתנגד לה.
כי אני לא עובד אצל הליכוד, אומר ליברמן. אני לא מתכוון להתייחס לספינים שלהם. כל עוד אין הסכמה על קווי יסוד – אני לא דן איתם על שום דבר. נתניהו מדבר בעד ממשלת אחדות ויעשה הכל כדי להכשיל ממשלה כזאת, אומר ליברמן. אני מכיר אותו וגם שומע מתוך הליכוד: ביבי מעוניין להגיע לסיבוב שלישי.
סוף רומן רוסי
הבעיה עם המקרה המקומם של נעמה יששכר, שנשפטה השבוע לשבע וחצי שנות מאסר בגין החזקה של 9 גרם מריחואנה, היא שאין לנו את מי להאשים. משרד החוץ מלווה את המשפחה כמעט מההתחלה, אף שהמדיניות הישראלית היא לרוב לא להתערב באירועים פליליים של ישראלים בחו"ל. נכון שהליווי לא היה מיד בדרג הגבוה, אבל הייתה פנייה לסגן שר החוץ הרוסי כבר בהתחלה וליווי צמוד של יפה אוליביצקי, הקונסולית במוסקבה.
מי שהביא את הסיפור לנתניהו לא היה משרד החוץ, אלא המל"ל. ונתניהו, צריך לומר לזכותו, לקח על עצמו מיד את הטיפול בו. הוא עירב את פוטין פעמיים: בפעם הראשונה בספטמבר, בסוצ'י. הוא לא עשה את זה בחצי פה, רק כדי לסמן וי, אלא בצורה רצינית ועמוקה: הוא דיבר על הבעייתיות של זה, על חוסר ההיגיון שבמעצר הממושך וביקש מפוטין לשחרר אותה כמקרה הומניטרי. בפעם השנייה זה היה לפני יום כיפור, כשהתקשר לברך את פוטין ליום הולדתו. גם אז זה היה בכוונה אמיתית להביא לסיום הפרשה.
לכן, אי־אפשר גם להאשים את נתניהו שלא עשה את מה שניתן לעשות. אין ספק שהסיפור על בחורה צעירה, חיילת משוחררת, עם עבר נקי, שברור שלא התכוונה להיות עבריינית ושנתקלה ביחס לא הוגן ולא פרופורציונלי מתוך כוונת סחיטה מצד מעצמה זרה – נגע לליבו. כמו לכל אחד, גם לו ברורה המשמעות ההרסנית של מאסר ממושך בכלא הרוסי לצעירה כזאת, שלא יודעת את השפה ולא מכירה את התרבות.
הבעיה היא שפוטין החליט לא להתערב. בישראל אומרים שמי שניהל את כל הסיפור משלב מאוד מוקדם זה ה־FSB, מה שהיה פעם ה־KGB, גוף שפוטין הוא בשר מבשרו, שבו צמח ושממנו הגיע למעמדו. הם האנשים ששולטים היום במדינה, שותפיו של פוטין בשלטון. והם רוצים את אלכסיי בורקוב, ההאקר הרוסי, שיושב בכלא בישראל והבינו שיש פה הזדמנות במעצרה של יששכר.
מדובר במישהו שמכיר היטב את הסנטימנט הישראלי, אמר לי השבוע גורם המעורב בפרשה. בחורה צעירה, נורמטיבית, בעלת שתי אזרחויות, ישראלית ואמריקאית. מישהו הבין שהסיפור הזה יעלה לדרג גבוה, וזה מה שהוא רצה.
נראה שמה שברוסיה לא מפנימים, זה שאם בג"ץ פסק שבורקוב הוא בר־הסגרה לארה"ב – גם אם ראש הממשלה מאוד רוצה, הוא לא יכול להתגבר על פסיקת בית המשפט. וזה בניגוד למה שקורה ברוסיה, ששם ההנהגה יכולה להזמין את התנהלות התביעה, כפי שקרה במקרה זה.
כדי להבין איך עובד הראש הרוסי, ניתן להתרשם מהסיפור הבא: פוטין נותן מפעם לפעם שידור לאומה ועונה על שאלות. לפני כמה שנים שאל אותו אחד המאזינים על משפט אולמרט. הוא נכשל במלחמה בלבנון, לכן עושים לו משפט, השיב פוטין. תשובה שמבהירה את הלך המחשבה הרוסי. ככה זה עובד: יש זיקה ישירה בין המערכת המשפטית למערכת השלטונית. השופט קיבל הוראה טלפונית מהתובע הכללי – וגורלה של יששכר נגזר.
ואולי ניתן לראות בסיפור בכלל דוגמה למה קורה כשלמערכת הפוליטית יש שליטה על בתי המשפט, ומה עשוי היה לקרות אצלנו אם פסקת ההתגברות הייתה עוברת ומעניקה לפוליטיקאים יכולת להתגבר על פסיקות העליון.
ואפשר ללמוד משהו על מגבלות הכוח, גם של הדיפלומט מספר אחת, שהצליח לדבריו לפתח יחסים מיוחדים עם מנהיגי העולם. גם במקרה של טראמפ, הידיד הטוב ביותר שהיה מאז ומעולם לישראל, וגם עם פוטין, שנתניהו מרבה להתפאר ביחסיו הטובים איתו. היחסים הטובים לא עוזרים כשזה נוגע לאינטרסים של אותן מדינות. נתניהו מצליח אולי בדיפלומטיה טריוויאלית, אבל פוטין לא עובד אצלו. גם לא טראמפ.
לכן לא בטוח שדווקא לחץ על נתניהו יוביל לשחרור נעמה. בקרוב ככל הנראה יחתום שר המשפטים על צו ההסגרה של בורקוב והוא יישלח לארה"ב. ישראל נתונה כאן בין הפטיש לסדן: האמריקאים לא מתכוונים לוותר עליו, בדיוק מאותם שיקולים שהרוסים לא רוצים שיוסגר לשם. למערכות האמריקאיות יש זיכרון מאוד ארוך: ראו פרשת פולארד. הסיכוי היחיד של נעמה לצאת לפני שהיא ממלאת את שבע וחצי שנות מאסרה – הוא רק אם יהיה לחץ ציבורי גדול, שיתורגם למשהו מעשי: נניח פגיעה ברוסיה בנקודה רגישה – מטיילים שעוברים דרכה.
רוסיה מרוויחה לא מעט כסף מטיסות טרנזיט. אם יראו שם שהישראלים פוחדים לעבור דרכם ויהיו ביטולי טיסות המוניים כפי שקורה עכשיו (דווח על ביטול של בין 30־40 אחוז של הזמנות לטיסות הטרנזיט), ואם המגמה הזאת אולי אף תתפשט למדינות מערביות אחרות – זה ייצור לחץ מסוים על הרוסים ואז יש סיכוי להידברות שקטה איתם ואולי להגעה לעסקה אחרת. אפשר כבר עכשיו לראות סימנים קטנים שהלחץ עובד, כשהדובר של פוטין התייחס לפרשה באופן רשמי ובכך שאיפשרו לאמה של יששכר לבקר אותה.
אבל אם לא יהיה לחץ – קשה לראות איך רק ברצון טוב וסימפתיה תשוחרר יששכר בקרוב מהכלא הרוסי.
