מה לעזאזל גורם למלש"בית בת 18 לצאת לשביל ישראל? במקום לרבוץ או לעבוד, ללכת מדן ועד אילת, 1,100 קילומטרים, 52 יום, וכל זה עוד עם אבא שלה. האמת היא שזה היה חלום של אבא כבר מהטיול הראשון איתי, בגיל שבועיים. כשהייתי בת חמש כבר ידעתי גם אני שביום מן הימים ארצה לעשות עם אבא את שביל ישראל, והחלום בעצם הפך למשותף. בגיל 18, כשקיבלתי צו גיוס לנובמבר, הבנו שיש לנו הזדמנות להפוך את החלום למציאות.
וכדי שהחלום ייצא לפועל, התחלנו לעבוד. חודשיים לפני השביל כבר היינו עמוק בתוך האימונים. טיילנו לפחות שלוש פעמים בשבוע, העלנו לאט־לאט את המשקל שסחבנו על הגב. השתדלנו לנצל כמה שיותר זמן לסימולציות. יש לנו ציוד קמפינג בבית, אבל בתרמיל לשביל ישראל כל מה שמעניין זה המשקל של הציוד. לכן קנינו שק"שים, גזייה, מזרנים, אוהל ועוד־ועוד, וכמובן שצריך גם תרמיל ונעליים שישמרו לנו על הגב ויחזיקו מעמד בתנאים קיצוניים. לצורך זה אבא עשה מחקר אינטרנטי מעמיק, שאחריו הלכנו פחות או יותר לכל החנויות באזור הצפון על מנת לנסות כל אחד מהתיקים וכל זוג נעליים אפשרי. שביל ישראל זה סיפור לא זול בכלל. לא זול יותר משבוע באמסטרדם.
ההתחלה
יוצאים באיחור אופנתי
התוכנית הייתה לצאת ביום רביעי ב־17:00, לישון בקיבוץ דן ולהתחיל לצעוד על הבוקר. מזל שכך תיכננו כיוון שבסופו של דבר יצאנו מהבית ביום חמישי ב־05:00. באיחור של 12 שעות, כי ככה זה עם אבא שלי. הגענו לקיבוץ דן, יצאנו מהאוטו, עשינו יוגה (כך אנחנו מתחילים ומסיימים כל יום), נפרדנו מאמא בנשיקה, הרמנו תיקים ששוקלים 15 קילו על הגב ויצאנו לדרכנו. אחרי בערך קילומטר הגענו לנקודה שבה היינו חייבים לחצות את הדן. התגובה הראשונה של אבא הייתה: "טוב, חוזרים הביתה?" ממש סטנדאפיסט. חלצנו נעליים ועברנו במים הקרירים במקום יפהפה.
כיוון שבחרנו לטייל בספטמבר, הפריחה העיקרית בעונה זאת היא של החצבים, אותם ראינו מנצנצים בכל פינה, מלווים במשפט של אבא שחזר על עצמו והפך לבדיחה משותפת "ואוו, חצב". בעליות להר מירון התגלו הסטוניות המדהימות בוורוד־לבן שהוסיפו גיוון לפריחה העונתית.
אפילקציית "בשביל ישראל" היא הדבר הכי חשוב בשביל. כמו "ווייז" של השביל שחוסך לנו ערימות של מפות על הגב וצורך בניווט. היא לוקחת אותנו ממקום למקום ללא התברברות מיותרת, מראה לנו מיקום מדויק שלנו בכל רגע נתון, וכל זה חינם וחברתי. בהחלט אפליקציית קסם.
זה לא טיול של מחשבות פילוסופיות. היחידות שעולות לנו בראש הן מה נאכל היום בלילה, והאם תהיה נקודת מים בחניון הקרוב. גם כששאלנו קבוצת שביליסטים על השביל, תשובתם הייתה זהה. היחיד שחופר מאז תחילת הטיול הוא אבא, שדואג להזכיר שהוא לא ממש מצליח לקלוט איך לפני רגע טייל איתי על כתפיו במנשא. והנה עברו להן 18.5 שנים ואנחנו פה יחדיו, מגשימים חלום, ומדי בוקר קמים ומטיילים בשביל הקסום והקשה וחוצים את ארצנו הקטנה והמושלמת.
אחד המקומות הכי מדהימים שהיינו בהם זה שמורת טבע נחל שניר (החצבני), נחל מוצל ומקסים. ראשית התרחצנו במים קפואים של מפל מהמם. משם המשכנו כאשר בצידנו האחד הנחל זרם וגעש ובצד השני זרמו מפלים קטנים, פשוט מקום עוצר נשימה. לשמחתנו הייתה כמות רבה של מים, בזכות חורף גשום במיוחד, אשר אילצה אותנו לחלוץ נעליים וללכת יחפים חלק גדול מהמסלול. לעיתים בכלל לא הלכנו בתוך מים, אך לא היה טעם לנעול את הנעליים בחזרה — כי עוד רגע נצטרך לחלוץ אותן שוב.
בסופו של המסלול הגענו לקניון גן הצפון שבו מסעדה נהדרת בשם "פוקצ'ה". המסעדה נפתחה ממש ברגע שהגענו, בדיוק בשבילנו. אחרי הריזוטו והפיצה יצאנו לדרך לפסל הארי השואג בתל חי. שם פגשנו קנדית בשם יוהנה שהתחילה יום לפני את שביל ישראל וכבר הספיקה להתייבש. מסקנה על פי אבא: "פה זה לא קנדה, פה זה מדבר".
בכלל, בשביל פוגשים אנשים מקסימים. באחד מהימים התחלנו לטייל אבא ואני, בדרך פגשנו שני שביליסטים עם עוד שני בני משפחה והמשכנו יחדיו. מאוחר יותר פגשנו עוד שני שביליסטים נוספים, שגם כן נפגשו לראשונה באותו יום. משניים הפכנו לקבוצה של שמונה.
הפינוקים
אבא לוקח "ביס" מטילון
במכולת של קיבוץ כפר גלעדי עשינו עצירת טילון. אחרי שאבא סיים את שלו, הוא ביקש "ביס קטן" מהטילון שלי וכמו תמיד הוריד בביס אחד חצי ממנו. שם היינו אמורים לסיים את הטיול ליום זה, רק שאבא שיכנע אותי שיותר נכון עבורנו לטפס עשרה קילומטרים לנקודת תצפית מרהיבה שבה נזכה לראות זריחה חלומית.
מפה לשם מצאתי את עצמי הולכת שעתיים אל תוך החושך עם 20 קילו על הגב, כשמדי פעם מתקרבות אלינו עיניים זוהרות, כנראה של תן, או שבעצם אלה העיזים שפגשנו בבוקר למחרת. תוך כדי החשכה הרמנו את האוהל, ועשינו מקלחת בקבוקים עם ליטר מים לקול מקהלת התנים, אל מול נוף האורות של קריית־שמונה. את היוגה עשיתי בתוך האוהל בזמן שאבא בישל לנו ארוחת ערב (לילה) על הגזייה.
התעוררנו למראה זריחה אדומה, כתומה וכחולה מבעד לצמרות העצים. אבא ואני עדיין מתווכחים האם הטיפוס יום לפני עם 20 קילו היה שווה את זה או לא. את ארוחת הבוקר בחרנו לאכול על סלע ענק, בסמוך לשביל הדאון היל שאבא לא הפסיק לדבר עליו כל הבוקר. בין עצים ותחת מצוק מנרה, התענגנו על צלחת קורנפלקס מתוקה במיוחד.
באמצע היום נתקלנו לראשונה במיזם מקסים — ספריית השביל. מדובר בארגז מעוטר בצבעי השביל ובתוכו שלל ספרים לרווחת השביליסטים והמטיילים. מיזם נהדר, רק חבל שאין נקודת מים במקום. בעודי יושבת ומרפרפת באחד מהספרים, אבא צווח. כששאלתי מה קרה, ביקש שאוציא לו מהגב עוקץ של דבורה (בדיוק על עמוד השדרה, היכן שיושב התיק). כמובן שקודם כל נקרעתי מצחוק ורק אז באתי לעזרתו.
עלינו עלייה אינסופית למצודת כ"ח דרך נחל קדש. מדובר בנקיקים מדהימים ביופיים. במקומות מסוימים אין ברירה וצריך ממש לטפס על הסלעים ולהיעזר ביתדות. בעיקרון זה חלק לא ארוך ולא נורא קשה, אך כיוון שסחבתי שליש מהמשקל שלי על הגב, הטיפוס היה ממש לא פשוט.
הגענו שבורים ומאוד מיוזעים למצודת כ"ח. דבר ראשון ניגשנו מברז לברז על מנת למלא את בקבוקי המים ולעשות מקלחת עם יותר מליטר מים בלבד. אף אחד מהברזים לא עבד. למזלנו בבסיס מג"ב הצמוד היה שומר מקסים שאיפשר לנו למלא מים, לכבס את הבגדים, להתקלח כמו בני אדם ואפילו לקנות קולה. התמקמנו באנדרטה, תלינו את הכביסה ותוך כמה רגעים נרדמנו. באמצע הלילה אבא העיר אותי ואמר: "נוי, התנים עושים עלינו מארב". אמרתי לו שיפסיק להציק וחזרתי לישון. בבוקר ליד האוהל מצאתי מסדר אבנים שאבא הסביר שהכין בתור כלי נשק נגד התנים. בהחלט אבא גנוב.
את הבוקר התחלנו בסשן יוגה משותף אל מול זריחה מושלמת, שבהחלט סיפקה לגוף ולנשמה רוגע מושלם לפני יום נוסף של הנאה צרופה מיופייה של ארצנו, מלווה בהמון קושי גופני אל מול משקל התיק, החום הכבד, העייפות, השרירים התפוסים והרצון להמשיך עד סוף השביל.
האורחים:
משפחה וגם שניצל
האורחים הראשונים שלנו היו באבא (סבתא חלי) ומיקי שהגיעו עמוסים באוכל ביתי, בשלל מטעמים והכי חשוב השוקו של אבא.
בעוד אנחנו צועדים ומטיילים, עוד יום רגיל בשביל ישראל, שמענו מהגבעה ליד קול צעקה "לכאן למעלה, לכאן למעלה". בפסגה הצופה על רמות נפתלי פגשנו בדמויות שמאחורי הקול, שתי חברות מאושרות ומחויכות שהגיעו מאריאל הרחוקה לעשות מקטע זה של השביל.
החמסין הכבד והדרך הארוכה של אותו מקטע, ביחד עם המשקל על הגב, הצליחו להוציא מאיתנו ויכוח קולני על קצב ההליכה (כן, אין יותר מדי דברים לריב עליהם בשביל ישראל). בסופו של דבר אבא לקח ממני שלושה ליטרים של מים אך קצב ההליכה לא השתנה ועדיין השתרכתי מאחור. בהפסקת הצהריים של אותו יום, תחת עץ החרוב בנחל דישון, התעלפנו ושקענו בשנת צהריים עמוקה.
האורחים הבאים שלנו היו אמא, מיה וגור — אחיי הקטנים. הם חיכו לנו בסוף המסלול עם מאהל בנוי ומוכן וכמובן ארוחת ערב מפנקת כולל שניצל של אמא. זה היה אחד מרגעי השיא עבורנו, לפגוש את משפחתנו האהובה בעודנו מלאים בגעגועים. באמצע הלילה שמענו חיות מסתובבות בקרבת האוהל. מזל שהנחירות של אבא הבריחו אותן.
היה תענוג להתעורר בבוקר עם בני המשפחה ולראות אותם חווים חלק קטן ממה שאנו חווים. למרות שישנו בחניון שממוקם בצמוד לכביש סואן, ושהאוויר יצא מהמזרן הזוגי שישנתי עליו עם אמא, כל כך שמחתי שהם באו לפגוש אותנו ופשוט נהניתי מכל רגע.
גור — אחי הקטן והחייתי, יש לציין — אמנם סחב על גבו את רוב הציוד לאותו יום, אך בכל זאת משך אותנו בקצב מסחרר. טוב שכך, כיוון שבצהרי היום הודיעו לנו על לידת בת דודה חדשה. נסענו לפגוש אותה ומשם ישר לערב ראש השנה. פינקתי את עצמי ואת כל המשפחה בקוקטייל מרגריטה והאווירה המשפחתית מלאה אותי אושר גדול.
בירידות מהר מירון מיה, אחותי, הצטרפה אלינו. רוב הדרך היא ואבא עשו תחרויות ריצה. מזל שהנוף היה מרהיב ולכן לא שיעמם לי. בסוף היום הגענו לבריכות שכווי בשמורת הטבע נחל עמוד של רשות הטבע והגנים. זה אחד מהנחלים האהובים עליי, מקום קסום שתמיד כיף להגיע אליו. השמש כבר החלה לרדת אז היה קריר, אך בכל זאת התענגנו על המים הקפואים לאחר יום ההליכה הארוך.
דרכנו עוד ארוכה עד אילת, אבל אפשר כבר להתפנות לסיכומים. המסקנה העיקרית שלי היא שיש לנו ארץ קטנה, יפהפייה, חמה ונהדרת. או כמו שאבא אומר: "אחרי כל עלייה יש עוד עלייה". וכמה שהיא מתישה — הנוף שווה את זה. כל עוד אין 20 קילו על הגב.
שביל ישראל, תעודת זהות
שביל ישראל הוא יוזמה של החברה להגנת הטבע ליצירת שביל הליכה רגלי, לאורך מדינת ישראל.
השביל, שאורכו כ־1,100 קילומטר, מתחיל בבית אוסישקין שבקיבוץ דן ומסתיים בבית ספר שדה אילת.
צבעי סימון השביל הם לבן (כמו החרמון) כחול (כמו הים) וכתום (כמו המדבר), הם מסומנים במדורג לפי כיוון ההליכה כשעל הסימון והתחזוקה אחראי צוות סימון שבילים בחברה להגנת הטבע.
השביל נחנך בשנת 1995 ובשנה הבאה תציין החברה להגנת הטבע 25 שנה להיווסדו.
