{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    גרטה תונברג בניו־יורק עם השלט "בתי ספר שובתים למען האקלים" צילום: אי־פי־איי
    המוסף לחג • 19.10.2019
    עמדה ושאלה למה
    כשהייתה ילדה היא אובחנה כלוקה באספרגר. בגיל 11 נתקפה דיכאון בגלל גורל כדור הארץ. אחר כך הפסיקה לדבר | למרות כל אלה, גרטה תונברג הפכה לפנים של המאבק בהתחממות הגלובלית, חצתה את האוקיינוס על גבי מפרשית, נאמה בוועידת האקלים באו"ם, והקימה עליה לא מעט שונאים, בהם מנהיג המעצמה הגדולה בעולם | "אני לא מתיימרת לדבר על פוליטיקה", היא מבהירה, "אני בסך הכל תלמידת תיכון שחושבת שאנחנו צריכים להקשיב למדענים"
    דייויד וולאס־וולס | ניו־יורק מגזין

    כשגרטה תונברג עלתה על ה"מליציה II" - מפרשית המירוץ של משפחת המלוכה ממונקו - היה זה פחות משנה מאז יצאה לראשונה מבית הספר שלה, כנערה בת 15, אלמונית ונטולת חברים כמעט, והביעה מחאה של אישה אחת מול בניין הפרלמנט בשוודיה נגד האדישות המוחלטת של המדינה כלפי משבר האקלים. היא צבעה את השלט שלה, שבינתיים הפך סמל בינלאומי, בצבעי שחור־לבן, וחצתה איתו את האוקיינוס האטלנטי במסע בן שבועיים, נקי מפליטות פחמן, שתיעדה ברשתות החברתיות תחת כותרת באותיות שחורות גדולות על רקע לבן: skolstrejk for klinatet (בתי ספר שובתים למען האקלים).

     

    כשירדה מהיאכטה בניו־יורק ב־28 באוגוסט, שבועיים בלבד אחרי שהפליגה מפליימות' שבאנגליה, וצעדה ברגליים רועדות מחוסר שיווי משקל אחרי ההפלגה הארוכה אל עבר מאות האנשים שחיכו לה - היא הייתה יותר מנערה מתבגרת שבאה למחות. היא הייתה סמל של דור. היא הייתה ז'אן דארק של שינויי האקלים, שעומדת בראש צבא גלובלי של מיליוני בני נוער אקטיביסטים, כשהיא מכריזה מלחמה רטורית נגד המבוגרים תוך שימוש בלתי מתנצל בשיימינג של דור שלם.

     

    ההשוואה נראית אולי מוגזמת, ועלולה להתברר כמאולצת אפילו, הכל תלוי במה שצופן העתיד לגרטה ולפעילות למען האקלים. אבל נכון לעכשיו, אין פשוט אנלוגיה היסטורית הולמת יותר, כדי לתאר אילו הישגים עצומים היא הביאה בגיל צעיר כל כך ובזמן קצר כל כך. אפילו מלאלה יוספזאי, הידועה בזכות פעילותה למען זכויות נשים וכיום סטודנטית באוקספורד, זכתה לתהילה במגזינים ועל במות כנסים בינלאומיים, אבל לא בקרב הקהל ברחוב.

     

    באופן, שאפשרי ככל הנראה רק בעידן הרשתות החברתיות, הפכה גרטה לגורם המאחד של כל תנועת לוחמי האקלים: הקמע של התנועה, הוגת התיאוריה שלה, המהפכנית שלה וגם ה"קורבן" הייצוגי של אכזריות בני דורנו. נערה צעירה, לבנה, ממשפחה אמידה, שאפילו נקראה לסדר על ידי חבריה למאבק, כמי שמגלמת את הפגמים ואת נקודות העיוורון של התנועה - אף שהיא הקפידה מאוד, בכל פעם שעלתה על הבמה העולמית, לשבח את חבריה ואת בני דורה ששובתים בבתי הספר ברחבי העולם בכל יום שישי.

     

    עניין תקשורתי משני צידי האוקיינוס. תונברג מפליגה מבריטניה צילום: איי־פי
    עניין תקשורתי משני צידי האוקיינוס. תונברג מפליגה מבריטניה צילום: איי־פי

     

     

    מיליוני תלמידים ברחובות

     

    בארבעה החודשים מאז החלה את השביתה שלה, הספיקה גרטה לנאום בכנס האקלים של האו"ם בקטוביץ שבפולין, כשהיא לא חוסכת גינויים מהקהל על התועלתנות האנוכית והניהיליסטית שהוא מפגין: "אתם מדברים על שגשוג כלכלי ירוק נצחי, רק בגלל שאתם פוחדים לאבד את הפופולריות שלכם. אתם מדברים על הדרך לקדמה, אבל משתמשים באותם רעיונות גרועים שהביאו עלינו את הצרה הזאת, למרות שהדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא ללחוץ על בלמי החירום. אתם מסרבים לגלות את הבגרות הנדרשת כדי לומר את הדברים לאשורם. אפילו את המטלה הזאת אתם מפילים על כתפינו, הילדים. אבל אותי לא מעניינת הפופולריות. לי אכפת הצדק האקלימי והחיים על פני כדור הארץ. הציוויליזציה שלנו היא קורבן לקבוצה קטנה ואופורטוניסטית של אנשים שממשיכים להרוויח סכומי עתק".

     

    אלה היו מילים כדורבנות, אבל לגרטה יש אספרגר, והדיבור שלה הוא קריר, שטוח, חסר הבעה כמעט - וזה מודגש עוד יותר כשהוא מושמע מול קהל במקום להיות כתוב על דף.

     

    "השנה היא 2078, ואני אחגוג יום הולדת 75. אם יהיו לי ילדים, אולי הם יבלו את היום הזה בחברתי. אולי הם ישאלו אותי עליכם. אולי הם ישאלו למה לא עשיתם שום דבר כשעוד היה זמן לפעול", הטיחה גרטה. "אתם אומרים שאתם אוהבים את הילדים שלכם יותר מכל דבר אחר, ועם זאת אתם גוזלים את העתיד שלהם ממש לנגד עיניהם".

     

    חודש אחר כך, גרטה הגיעה ל"פורום הכלכלי העולמי" בדאבוס שבשווייץ. היא הגיעה לשם ברכבת, ישנה באוהל קטן בחורף השווייצרי, והשתמשה בשפה ישירה עוד יותר: "המבוגרים אומרים כל הזמן, שמחובתם לספק תקווה לדור הצעיר. אבל אני לא רוצה תקווה. אני לא רוצה שאתם תהיו מלאי תקווה. אני רוצה שתהיו בפאניקה. אני רוצה שתחושו את האימה שאני מרגישה כל יום. ואז אני רוצה שתפעלו כאילו מדובר בשעת משבר. אני רוצה שתזנקו כאילו הבית עולה באש. כי זה בדיוק מה שקורה".

     

    בחודש מארס קמו כ־1.4 מיליון תלמידים ועשו מעשה. בעקבות הקריאה של גרטה, הם יצאו מהכיתות וצעדו בערים הגדולות ובעיירות ברחבי העולם: 300 אלף תלמידים בגרמניה, 200 אלף באיטליה, 150 אלף בקוויבק שבקנדה. שביתות פרצו בדלהי, בסיאול, בקייפטאון, בלונדון, בסן־פרנסיסקו ובוושינגטון, כמו גם במלבורן, בריסל, ליסבון, טייפה וקזון־סיטי בפיליפינים, בקניה, נמיביה וגאנה, באדינבורו, דאבלין, סידני ופראג, בפריז, רייקיאוויק וטוקיו. גרטה נשארה בבית, כשהיא מנהלת את השביתה בסטוקהולם. היא חגגה זה עתה יום הולדת 16.

     

    אבל השביתות עצמן הן רק חלק מההישג הגדול של גרטה. בפברואר, בעקבות פגישה איתה, התחייב נשיא הוועד האירופי להקצות רבע מתקציב האיחוד האירופי לשבע השנים הבאות לטיפול בנושא האקלים. זמן קצר אחרי שהייתה אורחת של הפרלמנט בבריטניה, הצביע הרוב השמרני (תוך כדי הדרמה בנושא הברקזיט) על החלטה להכריז שעת חירום אקלימית, והבטיח שעד שנת 2050 יופחתו עד לאפס פליטות הפחמן במדינה.

     

    כל אלה היו רק הבטחות, וייתכן שיתבררו כאשליה מתעתעת, כמו רבות מן ההכרזות בנוגע למלחמה בשינויי האקלים. אבל כולן מצביעות על יעד שאפתני הרבה יותר משניתן היה לדמיין לפני שנה. אחרי הכל, כשגרטה החלה את שביתת בתי הספר שלה בסוף אוגוסט 2018, עדיין לא פורסם דו"ח "יום הדין" של "הפאנל הבין־ממשלתי לנושא האקלים" – SR15. זה יגיע רק באוקטובר, עם כל פעמוני האזהרה, ויחולל שינוי בדעת הקהל; תנועת המחאה בבריטניה "המרד בהכחדה" (EXTINCTION REBELLION) עוד לא יצאה בפרויקט חסימת גשרים על התמזה ועצירת התנועה בחלקים גדולים של לונדון. זה יקרה בחודש נובמבר. אין כמעט אף אמריקאי ששמע על תנועת "זריחת השמש", שעלתה לכותרות כשהשתלטה על משרדה של חברת הסנאט דיאן פיינסטין בפברואר 2019, והייתה אחראית לשתי ישיבות מיוחדות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית שעסקו אך ורק בנושא האקלים. אלכסנדריה אוקסיו־קורטז עדיין לא נבחרה לקונגרס, ולא פצחה במתקפה לגיבוש עסקה חדשה בנושא איכות הסביבה. במילים אחרות, זאת הייתה שנה מסחררת לתנועות למען האקלים, ועד כמה שזה נראה לא סביר - אי־אפשר להתכחש לעובדה שגרטה תונברג הפכה לפנים של המאבק.

     

    המבט אומר הכל. טראמפ חולף על פני תונברג בכניסה לאו"ם צילום: אי־פי־איי
    המבט אומר הכל. טראמפ חולף על פני תונברג בכניסה לאו"ם צילום: אי־פי־איי

     

    כל האמת בפרצוף

     

    ההכרזה על המשט עוררה גל אדיר של עניין תקשורתי משני צידי האוקיינוס. בתמונות שגרטה העלתה לטוויטר ולאינסטגרם במהלך הדרך, נראה היה שהיא לא ממש חשה כמו דג במים. בניו־יורק, כשירדה מהיאכטה במרינת "נורת' קוב" המפוארת בברוקלין פלייס, היא פגשה את הצלמים בסנדלי קרוקס שחשפו כפות רגליים מיובלות ובגדים שחורים עמידים למים, כשעל הגב כמו על מדים של ספורטאים - כתוב שמה: גרטה. כאילו מישהו במקום היה צריך עזרה בזיהוי. בחזית הבגד היא נשאה תג עם השם "ג. תונברג" כמו על מדי צבא. הקהל שקיבל את פניה היה מורכב מנציגי טלוויזיה ועיתונים, אקטיביסטים שהניפו שלטים בנוסח "אין לנו כוכב חלופי", והורים גאים לתלמידים צעירים שהיא הייתה מקור ההשראה שלהם, ששרו בקאנון על פי המנגינה של "אחינו הנהג" : "גרטה טוב שבאת, גרטה טוב שבאת, לניו־יורק, לניו־יורק".

     

    חוסר הנוחות ניכר על פניה, כשהוצגה בפני הקהל על ידי שתי פעילות סביבה מקומיות: אלכסנדיה וילסניור (14) וקסיה בסטידה־פטריק (17). על הבמה עמדו שתיהן משני צידיה של גרטה כשני עמודים, ונראו יותר כריזמטיות ויותר בנות־עשרה טיפוסיות מגיבורת היום. מוחצנות, בוערות בלהט התחושה שהצדק לצידן, הן הציגו אותה לקהל. "כל זה ממש מהמם", אמרה גרטה כשלקחה לידיה סוף־סוף את המיקרופון. היא התנצלה שאבד לה חוט המחשבה. "המוח שלי לא עובד כמו שצריך", אמרה.

     

    בחייה הקצרים, אך המתוקשרים מאוד, נשאה גרטה 12 נאומים, שמאוגדים כיום בחוברת בהוצאת "Penguin", תחת הכותרת "איש אינו קטן מדי מכדי לעשות שינוי". הנאומים שלה היו תמיד קצרים יחסית, והראיונות איתה קצרים עוד יותר. ובעוד היא מוקפת באופן קבוע בתומכיה בזמן הפגנות ושביתות, נראה שככלל היא לא חשה בנוח בתוך ההמון. "גרטה תקועה שם באמצע, ונראית די אומללה", לוחש לי אחד הכתבים מספר ימים מאוחר יותר, כשהצטרפה לשביתה השבועית של וילסניור מול בנין האו"ם.

     

    כלי התקשורת הטבעי שלה - כמו של סלבריטאים רבים בני דורה - הוא במת הרשתות החברתיות. זה המקום שבו היא כינתה את הייחודיות שלה "סופר־פאואר" והייתה גלויה ונטולת הגנות בכל הנוגע לפרטים: בתור ילדה קטנה, היא אומרת, היא אובחנה לא רק כלוקה באספרגר אלא גם כסובלת מהפרעה אובססיבית־קומפולסיבית ומה שנקרא "אילמות סלקטיבית". (SELECTIVE MUTISM). בגיל 11 היא שקעה בדיכאון עמוק בגלל גורל כדור הארץ, והפסיקה לדבר ולאכול. כל זה הוביל, לדבריה, להפרעה בגדילה, שכיום גורמת לה להיראות כמו ילדה קטנה, החכמה בהרבה מכפי גילה.

     

    המוזרות שלה, כפי שניתן להבין, לא הפריעה לה בחייה הציבוריים. למעשה, נקודות המפנה בסיפור חייה של גרטה נראות כאילו הן לקוחות מספריו של ג'וזף קמפבל: נערה מן השורה שהופכת ללוחמת בעל כורחה, עוברת תקופה אפלה שלא מונעת מהגיבורה העשויה ללא חת לצאת למסע מפחיד מהשוליים של האימפריה אל לב ליבו של מוקד הכוח העולמי. זוהי סאגה קסומה שקשה להישאר אדישים אליה. וממש כמו המקרה של הסטודנטים מפארקלנד - שכינוסי המחאה שלהם נגד השימוש בנשק בארצות־הברית היוו את מקור ההשראה לגרטה - היא עצמה מהווה התגשמות של פנטזיה לבני הדור המבוגר יותר, אלה שאליהם היא פונה שוב ושוב באופן כל כך ישיר ונוקב. אלה שמשתוקקים באופן נואש כמעט להאמין למושיעה, בת הדור הבא - עד שהם מוכנים לספוג ממנה את ההצלפות על קוצר הראייה והאנוכיות שלהם.

     

    תוך כדי כך, הצלילות הילדותית של גרטה היא הנכס הייחודי ביותר שלה - זה שמחזק ומעגן את מעמדה המוסרי ומדגיש את עמדתו של הדור שלה ככלל. בשנות חייה נפלטו כשליש מגזי החממה בהיסטוריה של המין האנושי, אבל רק עכשיו מתחילה העובדה לחלחל אל תוך המודעות הפוליטית, כשחלון ההזדמנויות למנוע התחממות קטסטרופלית, אומרים המדענים, נסגר כמעט לגמרי. אולי זאת גם הסיבה, שגרטה לא נתפסת כדרמה־קווין, גם כשהיא מנסה למשוך את הקהל.

     

    העובדה שהיא מעבירה את המסר שלה באופן ישיר וענייני כל כך גם היא אחד המרכיבים של עוצמת הרטוריקה שלה. שלא כמו קבוצות אקטיביסטים זורעי בהלה דוגמת "המרד בהכחדה", אי־אפשר להאשים אותה בהפרזות, כשהיא מציגה את עמדת הקהילייה המדעית שטוענת שארגון האו"ם מפחית מעוצמת המשבר. גרטה מציגה את הדו"חות כפי שהם.

     

    אי־אפשר להאשים אותה שהיא דוחקת "מהר מדי" כדי להביא לשינוי, כי היא לא דוגלת בשום מדיניות מסוימת. היא פשוט מתארת את הבעיה כפי שהמדענים עושים, ומציגה את הכישלון של מנהיגי העולם לעשות משהו בנדון. וזה כישלון גלוי וברור לכל מי שעיניו בראשו. אי־אפשר גם להאשים אותה בצביעות. שלא כמו "סלבריטאי אקלים" דוגמת אל גור וליאונרדו דיקפריו, היא מנהלת כבר עכשיו אורח חיים שהוא מופת של הפחתת פליטות פחמן - כשהיא מוותרת על טיסות, מנהלת אורח חיים צמחוני ומוקיעה את תרבות הצריכה.

     

    ביקורה של גרטה בניו־יורק בא בעקבות שני אירועים מנוגדים זה לזה, שקרו במקביל: האחד הוא פסגת האקלים של האו"ם שהחלה ב־23 בספטמבר, ושבה ציפו שמדינות רבות יחשפו את המחויבויות החדשות שלהן, השאפתניות יותר מבעבר, להפחתת פליטות הפחמן - מחויבויות שעד היום הן לא הצליחו ליישם. ומנגד הייתה מחאת האקלים הגלובלית - השביתה הראשונה מסוגה שקראה למבוגרים להצטרף אל שורות תלמידי בתי הספר ולנטוש את מקומות העבודה שלהם. השביתות האלה היו צפויות להתקיים בלמעלה מ־500 אזורים ברחבי ארצות־הברית, הודות למאמץ המשותף של מנהיגי בני נוער, מווילסניור ובסטידה־פטריק ועד הייבן קולמן בת ה־13 וג'יימי מרגולין בת ה־17. ("פעילים רבים נותרים בצד, מחוץ לאור הזרקורים, ובלי לקבל את ההערכה הראויה על כל מה שהם עושים", אמרה לי גרטה). והיו גם אלפי שביתות נוספות במקומות שונים בעולם. פירוש הדבר שגרטה עקפה לגמרי את הסדר הקיים לניהול המאבק בשינויי האקלים - אף שהיא לא נטשה אותו לגמרי, ועדיין הייתה האטרקציה המרכזית באירועי האו"ם באותו שבוע.

     

    השמדה עצמית: שיא כל הזמנים

     

    הפסגה בניו־יורק, כמו כל פעילות האו"ם בנושא שינויי האקלים, מטרתה לבלום את התחממות כדור הארץ לרמה בטוחה של מתחת לשתי מעלות. מעל לרמה הזאת, קובע דו"ח של האו"ם שהודלף לאחרונה, עלולים שינויי אקלים לגרום נזקים עצומים כמו סופות והתרוממות גובה פני הים במאות אחוזים, מה שיביא ללמעלה מ־280 מיליון בני אדם לעקור מבתיהם. כבר עכשיו היבשות, שמתחממות מהר יותר מהאוקיינוסים, עברו את רמת ה־1.5 מעלות התחממות. על פי דו"ח שהתפרסם בחודש ספטמבר האחרון - גם חלקים גדולים מהאוקיינוסים כבר הגיעו לסף ההתחממות הזה.

     

    היעד המוצהר הוא לשמור על התחממות כדור הארץ מתחת למעלה וחצי. מבחינה מעשית, זהו יעד שהשגתו נכשלה כבר בזמן שהיאכטה עשתה את דרכה לניו־יורק כשהיא נושאת את גרטה על סיפונה. עם זאת, גרטה הגיעה כשהיא נתמכת על ידי תחושת מטרה בלתי מתפשרת, שיכולה כמעט להיראות כמו אופטימיות חסרת תקנה, הנמצאת בניגוד גמור לצדקנות שמפגינים כל כך הרבה מבוגרים ממנה.

     

    "לא ראיתי שום דבר שראוי להיקרא תוכנית", אמר לי ביל גייטס בראשית אוגוסט, כששאלתי אותו אם הבחין בהתקדמות כלשהי בנושא האקלים שיכולה להותיר אותנו מצידו הבטוח של קו שתי המעלות.

     

    "זה יהיה נפלא אם נוכל לעצור בקו שתי המעלות", אמר גייטס. "אבל אני לא רואה את זה קורה, אלא אם כן יהיו הפתעות מרעישות בהתפתחות המדעית". ומה בדבר המטרה המוצהרת של האו"ם להגיע להתחממות של מעלה וחצי? "זה לא העולם שבו אנו חיים. נקודה", הוא אומר. "למרבה הצער, הספרות המקצועית, מכיוון שהיא נכתבת על ידי מדענים, נוטה להיות מאופקת הרבה יותר מדי", הוסיף. "אני חושב על הודו כפרדיגמה, כי היא גדולה מספיק וענייה מספיק כדי להיות דוגמה משמעותית. מגיע להם שיהיו להם מזגנים. עומס החום שם גבוה מאוד. אלוהים! עד שנת 2070 יכולים להיות פה המוני אנשים שפשוט ימותו ברחובות".

     

    גייטס ידוע כטכנו־אופטימיסט. בשנים האחרונות הגדילה "קרן גייטס" את המיקוד שלה בנושא שינויי אקלים, והוא בתור משקיע, עומד מאחורי היוזמות השאפתניות ביותר בתחום הדור הבא של הגרעין (תחום חיוני להפיכת צמחים חדשים לחלק ממסגרת האפשרויות העומדות בפני המין האנושי), אחסון סוללות (חיוני להפיכת מקורות אנרגיה מתחדשת, כמו רוח ואנרגיה סולארית, למשהו שניתן לשמר בכלים בגודל סביר), וטכנולוגיות ללכידת פחמן (חיוני אם אנחנו מקווים להוציא מספיק דו־תחמוצת הפחמן אל מחוץ לאטמוספירה ולהחזיר את ריכוזי הפחמן אל מתחת לרמות הקריטיות). אבל כשזה מגיע לחידושים, גייטס מצטט דעות פסימיות יותר. "המומחה הגדול ביותר בתחום האנרגיה הוא ואצלב סמיל", אומר גייטס, כשהוא חוזר על השבחים שחלק כבר בעבר לאקדמאי הקנדי, שובר המוסכמות, ומי שחיבר את הספר "אנרגיה וציוויליזציה". "בכל פעם שאנחנו נמצאים בחברתו, ואצלב אומר, 'אוהו, כן? ואת כל זה אתם מתכוונים לעשות ב־20 שנה?"

     

    התקשרתי לסמיל. ספרו החדש "Growth" ("צמיחה") מסתיים במילים "איננו יכולים להבטיח את ההישרדות לטווח ארוך של הציוויליזציה שלנו בלי להציב גבולות בקנה מידה עולמי". כשהצגתי בפניו את שאלת שתי המעלות, הוא פרץ בצחוק: "כדי שזה יקרה, אתה מדבר על מיליארדים על גבי מיליארדים של טונות של הכל. אנחנו כורים כיום למעלה משבעה מיליארד טונות של פחם. אז אם אתה רוצה להפחית את צריכת הפחם בחצי, אתה צריך להוריד קרוב לארבעה מיליארד טונות של פחם. צריך להיפטר מלמעלה משני מיליארד טונות של נפט. אלה שינויים בקנה מידה עולמי של מיליארדי טונות. אי־אפשר לעשות את כל זה עד השבוע הבא".

     

    נעמי קליין, הפעילה השמאלנית למען האקלים, גילתה תקווה רבה יותר, אבל עדיין מתייחסת ליעד של הישארות מתחת לשתי מעלות כ"בלתי אפשרי כמעט". כששאלתי את ריהאנה גון־רייט, מחברת עיקרי המדיניות של ה"גרין ניו דיל", אם אפשר לפרק את הפחמן על פי לוח הזמנים של האו"ם, היא אמרה: "זה אולי יישמע מאוד אפל, ואני צריכה להקדים ולומר שאני 'דיכאונית', אבל חלק גדול מהחיים זה כאב. ואחד הדברים הטובים ביותר שניתן לקוות לו הוא שיש לנו את הפריבילגיה לבחור איזה סוג של כאב אנחנו רוצים לסבול".

     

    בעשרות שיחות דומות שניהלתי בחודשים האחרונים לפני הפסגה באו"ם, לא היה מנהיג אחד שהביע באוזניי תקווה גדולה לכך שנצליח להתחמק מאות האזהרה של שתי המעלות. זה נראה אולי כמו קריאת תיגר לנחישות ולבהירות המטרה של גרטה - ולכל מנגנון האקלים הנתמך על ידי האו"ם במטרה להגיע ליעד של מעלה וחצי. וזה ככל הנראה גם מרמז את בואו של עידן חדש בפוליטיקה של האקלים - שלב הפוסט־שתי־מעלות, כשכולנו נפסיק את הרדיפה הדון־קישוטית אחרי טחנות הרוח האקלימיות הבלתי מושגות.

     

    במקום זה, אנחנו יכולים להתחיל לעצב דרכים להגבלת ההתחממות מעבר לרמה הזאת, ולמצוא את הדרך הטובה ביותר לחיות בתנאים החדשים, שפעם נראו בלתי מתקבלים על הדעת. כפי שאמרו רוב בני שיחי, ההיגיון הצרוף אומר שהקטסטרופה המתקרבת במהירות דורשת את ההפך מהרמת ידיים פטליסטית. היא זקוקה לתגובה שאפתנית יותר, שתיושם מהר יותר ובקנה מידה רחב יותר, במיוחד על מנת להגן על אלה שסובלים כבר עכשיו. גון־רייט אמרה לי שהיא כמעט ולא משקיעה מחשבה על הסבירות הטכנית הכרוכה בלוח הזמנים של האו"ם. היא פשוט עסוקה מדי בניסיון למנוע התחממות נוספת ולהקל על הסבל שכבר נגרם ברמות הטמפרטורה הנוכחיות. "אני לא רואה את זה כמצב של הכל או לא כלום. או שאנחנו עושים כל מה שנחוץ או נכנעים ושותים את עצמנו למוות", אומרת קליין. "אני חושבת שלכל דבר יש חשיבות. כי כל רבע מעלה משמעותה הצלת חיים של מאות מיליוני אנשים, אם לא יותר".

     

    הסיבה לכך שכולם כל כך פסימיים עכשיו היא זאת: פליטות גזי החממה נמצאות בשיא של כל הזמנים. והתופעה לא רק שאינה מתקדמת לאט בכיוון הנכון - היא עדיין מתקדמת בכיוון הלא נכון. בשנה שעברה נרשם שיא חדש בגלל הדרישה לתוספות אנרגיה כתוצאה משימוש גובר והולך במזגנים, על מנת להקל על החום שהולך ונעשה גבוה ומעיק יותר. על מנת להישאר מתחת לרף שתי המעלות, אומרים באו"ם, יש צורך להפחית בחצי את פליטות גזי החממה בכל רחבי כדור הארץ בעשור הקרוב. יש גם צורך בפיתוח מהיר של טכנולוגיות לסילוק פחמן־דו־חמצני מהאטמוספירה עד תום העשור, ולשם כך יש לבנות תעשייה לוכדת פחמן בסדר גודל של פי שניים או אפילו פי ארבעה מתעשיות הגז והנפט (שלצורך פיתוחן נדרשו מאה שנים לפחות), כמו גם הרחבת פיתוח תעשיות אנרגיה גרעינית ב־150 אחוזים, ואולי גם ב־500 אחוזים, עד שנת 2050.

     

    יש כמובן דרכים נוספות לייצוב האקלים מלבד אלה שהוצעו על ידי הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), אבל אלה שלא עוסקות באנרגיה גרעינית ולכידת פחמן דורשות שפירוק הפחמן יתרחש מהר עוד יותר. אולי - כפי שגורס אחד התרחישים של ה־IPCC - באמצעות התאמה מחדש של סדרי העדיפויות שלנו, כך שנוריד מראש הרשימה את נושא השגשוג הכלכלי. גם ההליך האיטי והמעשי יותר כדי להגיע ליעד של שתי מעלות, דורש התגייסות בינלאומית בסדר גודל של מלחמת העולם השנייה. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, שפגש את גרטה בחודש דצמבר האחרון, אומר שיש להתחיל בכך כבר השנה.

     

    המבקרים מימין תוקפים

     

    שנת 2019 הייתה תקופה מצוינת לאקלים, עם כל ההפגנות, השביתות והשיח הציבורי, שהעלו את המודעות לנושא (סקרים בארצות־הברית מצביעים על עלייה של עשרה אחוזים במודעות הציבור בשנה אחת בלבד). השימוש באנרגיית רוח ושמש הולך ומתרחב על פני כדור הארץ. אבל אפילו האופטימיסטים יאמרו לכם, שאין די בהתקדמות הזאת. זה אפילו לא קרוב למספיק. הגישה הוורודה יותר היא: עם כל התפוצצות האנרגיה הפוליטית, ההבטחות לשינוי קווי מדיניות וההתקדמות המדהימה בשימוש באנרגיות מתחדשות - הכל מתקדם בכיוון הנכון, והמלחמה היחידה שלנו היא מול הזמן. נקודת המבט האפלה יותר היא: עוד לא התחלנו אפילו להשפיע ולו במעט על שינוי מסלול ההרס שהחל לפני מאות שנים, והביא לגידול בפליטות גזי החממה. בין ההוריקנים בדרגה 5 שפוגעים במשך ימים ארוכים באיים השוכנים במקומות נמוכים, וגלי החום המכים באירופה שלוש פעמים בעונה אחת, ההשפעות הן כבר עכשיו חסרות תקדים, ומתחילות להכניע ולהכריע אותנו.

     

    רואים את זה בפוליטיקה, שהופכת מקוטבת יותר ויותר. רק שלוש שנים עברו מאז החתימה ההיסטורית על "הסכם פריז", שגיבש את היעד של "שתי מעלות", והנה מה שקרה מאז: דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות־הברית, והתחייב להגדיל את כריית הפחם, לחסל את תעשיות אנרגיית הרוח, והורה על נסיגה מאסיבית כל כך מתקנות בנושא איכות הסביבה, עד שגם אילי התעשייה, שבהם תמך, חשבו שזה מוגזם. ז'איר בולסונארו נבחר לנשיאות ברזיל, והבטיח לכרות את היערות באמזונס בקצב מהיר כל כך, עד שהמדענים בארצו שלו העריכו שתוספות טביעות הפחמן כתוצאה מכך יהיו דומות לפליטות גזי חממה של סין או ארצות־הברית בשנה אחת. ושי ג'ינפינג מינה עצמו כנשיא לכל החיים בסין, אוטוקרטיה משגשגת שהציעה, כבר השנה, למפעלי פחם להגדיל באופן עצמאי את הייצור אל מעבר ליעדים של הסכם פריז.

     

    פירוש הדבר הוא שבעוד גרטה נראית כמו חזון רענן לעתיד ירוק, המחאה שלה רק ממחישה את האקלים הפוליטי שבו אנו שרויים - כשהשיח הפוליטי מעוצב בידי כוחות ההכחשה והדחייה, וכל תמיכה בפעילות למען איכות הסביבה, ודרישה שנכבד את התרעות המדענים, יכולה להישמע רדיקלית כשלעצמה. גרטה יודעת שזה לא מספיק. לא עוד. וזאת הסיבה שהיא מדגישה שמה שהיא רוצה עכשיו זה "תוכנית קונקרטית. לא מילים יפות".

     

    לאלה המתנגדים לעשייה קונקרטית, גרטה מייצגת יעד בעייתי - נערה מתבגרת שידיה נקיות. ברוב חודשי השנה שעברה שמר הימין הפוליטי על שתיקה בכל הנוגע אליה, פרט למספר ניסיונות והערות מבטלות שאמרו שמוטב היה שהיא וחבריה יישארו בבית הספר.

     

    אבל עם ההכרזה שהיא מתכוונת להגיע לאו"ם על גבי מפרשית - אקט שהם תירגמו כסוג של "הטרלה" ומחווה של התנשאות ליברלית - הופיעו לפתע גדודי מבקרים שתקפו כאיש אחד, עד שנדמה היה שמדובר בתקיפה מתואמת ומתוזמנת היטב. "האם גרטה היא נביאה ירוקה או תלמידה המשמשת מריונטה הנשלטת על ידי כוחות אפלים יותר העומדים מאחוריה?" שאל ה"סאן" הבריטי, העיתון של רופרט מרדוק. "אין שום צעיר עם השפעה פריקית יותר מתונברג, המשיחית המופרעת של תנועת התחממות כדור הארץ", כתב אנדרו בולט האוסטרלי, בעל טור ב"מלבורן הראלד סאן" (עוד עיתון של מרדוק). "מעולם לא ראיתי ילדה צעירה כל כך עם כל כך הרבה הפרעות נפשיות שכל כך הרבה מבוגרים מתייחסים אליה כאל גורו".

     

    וזה לא הכל. הפופוליסט השוודי ג'ימי אקסון תיאר אותה כיציר כפיהם של הוריה ושל סוכנות יחסי הציבור, כשהוא חוזר על הנרטיב של ה"בובה על חוט" שהשתרש כל כך בימין האירופי, עד שכבר התפרסם ספר על המשפחה: "תהליך הייצור של גרטה תונברג".

     

    בעצם, צריך לומר שזהו ספר שני באורך מלא שנכתב עליה, כי ההורים של גרטה כתבו את הגרסה שלהם לילדות הבעייתית של בתם והתעוררות העניין שלה בנושא האקלים: "סצנות מהלב" שיצא לאור לראשונה ב־2018, כשאמה של גרטה - זמרת אופרה מצליחה שהייתה פעם מועמדת לייצג את שוודיה בתחרות האירוויזיון - הייתה עדיין בת המשפחה המפורסמת. השנה הם פירסמו מהדורה חדשה, עם שמה של גרטה על השער. כשהספר ייצא באנגלית בשנה הבאה, הוא יישא כותרת חדשה: "הבית שלנו בוער".

     

    הספר הוא יותר יומן הורות מאשר סיפור קורותיה של ילדה קדושה. אפשר למצוא בו אישור להרבה מהמרכיבים של תיאוריית הקונספירציה סביב גרטה, אבל זה נראה רק חלק נורמלי לגמרי מההתבגרות הבלתי נתפסת שלה: היא ילדת שמנת יוצאת דופן, שהתוודעה בגיל צעיר לנושא שינויי האקלים באמצעות אמה הזמרת ואביה - שחקן לעת מצוא, בן של שחקן מפורסם, שנטש את קריירת המשחק כדי לנהל את הקריירה של אשתו, ומאוחר יותר - של בתו. הוא היה אחד מארבעת המלווים של גרטה על ה"מליציה II", למשל, ליווה אותה כשישנה בקמפינג בדאבוס, וטיפל בה במסירות בתקופות הקשות שלה, כך סיפר לי ידיד של המשפחה. במילים אחרות, גרטה קיבלה סיוע, וזכתה לגיבוי הורי במהלך המסע שלה. נכון. אבל את זה אפשר לומר גם על מה שבני נוער אחרים זוכים לו במשימות דרמטיות הרבה פחות.

     

    כשהגיעה לניו־יורק, נשאלה גרטה למה היא תתגעגע מהימים של השיט, עכשיו כשירדה אל היבשה. התשובה השנייה שלה הייתה על יופיו של האוקיינוס. התשובה הראשונה דיברה על שלוות הבדידות. כמה ימים מאוחר יותר, בטוויטר, היא צייצה: "כשהשונאים מתייחסים למראה שלך, ולמה ששונה בך, סימן שלא נותר להם עוד לאן לפנות. ואז את יודעת שניצחת!"

     

    "הסיבה שאני מדברת בגלוי על האבחנה שלי היא לא כדי 'להתחבא' מאחוריה", המשיכה. "אבל אני יודעת שאנשים רבים בבורותם עדיין מתייחסים לזה כאל 'מחלה', או משהו שלילי. ותאמינו לי, האבחון שלי בהחלט הגביל אותי בעבר".

     

    בציוץ השלישי היא ממשיכה וכותבת: "לפני שהתחלתי את השביתה בבית הספר הייתי מחוסרת אנרגיה לגמרי, לא היו לי חברים ולא דיברתי. פשוט ישבתי לבד בבית כל הזמן, וסבלתי מהפרעות אכילה. כל זה איננו עכשיו, כי מצאתי משמעות לחיי בעולם, שנראה לרבים מקום רדוד וחסר משמעות".

     

    "דברים יכולים להשתנות"

     

    פגשתי את גרטה בשעות הבוקר המאוחרות של יום שישי בראשית חודש ספטמבר ליד מרכז האו"ם ב"קרן פורד" - מבנה אבן מרשים עשיר כל כך בצמחייה, עד שכל המסדרונות בדרך לקומה העשירית הדיפו ריח של מתקן הזוחלים בגן החיות של העיר.

     

    כשגרטה הגיעה למקום היא נשאה איתה את השלט שלה מההפגנות, ונראתה עייפה, ואפילו קצת עצובה, לבושה במכנסי טרנינג אפורים עם הדפס של כוכבים וטי־שירט כחולה עם שרוולים קצרים, עליה הוסיפה סווטשירט בצבע דומה ומעיל גשם צהוב קלאסי. השיער הארוך שלה אסוף בצמה בודדת, שהיא מעבירה מכתף לכתף ברגעים של התקף עצבנות פתאומי. מדי פעם, בהפסקות בשיחה, היא חוזרת לפינת החדר ומרימה את השלט שלה, מחזיקה אותו כמה דקות, ומחזירה למקום.

     

    את השיחה שלנו אני מתחיל בנקודה הברורה, שהיא בוודאי לא יכלה לשער בנפשה מה מצפה לה כשהתחילה את השביתות שלה. "כן, אני יודעת", אמרה, כשהיא משפילה מבט ונראית כמו כל מתבגרת בגילה. "אני חושבת שהייתי - ואני עדיין - בהלם מהמהירות שבה השתנה הכל. כמובן, המצב לא השתפר, אבל נדמה שאנשים מתעוררים, ומתחילים להבין טוב יותר את הבעיה שעומדת בפני כולנו". באותם ימים של תחילת הדרך, היא אומרת, "חשבתי רק שכדאי לי לנסות משהו חדש, כי שום דבר אחר לא עובד כמו שצריך".

     

    "אבל מדהים לראות לאן זה הוביל", אני אומר. "כלומר, מאות אלפי בני אדם בכל העולם...",

     

    "מיליונים", היא קוטעת אותי.

     

    "איך זה קרה?"

     

    "אני לא יודעת", היא אומרת. "הגענו לנקודת מפנה שאיש לא יכול היה לחזות מראש".

     

    נראה שהיא באמת מופתעת. עד היום. היא מצאה עצמה יושבת על כיסא הכבוד של מרכז הכוח וההשפעה האמריקאית, אחרי מספר חודשים של מסע שתועד (וספג ביקורות) בעיתונים הגדולים ביותר בעולם, ונצפה בכל ערוצי החדשות. מדובר בילדה משוודיה שפשוט לא הצליחה לחבר בין מה שהיא הבינה על מצב מדעי האקלים לבין כמה מעט נעשה בתגובה, ופשוט פתחה את פיה ואמרה את זה. "אתם הרי לא יכולים להתכחש עוד לממצאים המדעיים", אמרה. "הדיסוננס הולך ומתעצם, ההבדלים בין מה שאנשים אומרים לבין מה שהם עושים, בין מה שהפוליטיקאים אומרים לבין מה שהם עושים, ואיך התקשורת מציגה את המצב לעומת האופן שבו המדע מציג אותו. אני חושבת שאנשים פשוט נמצאים כיום במקום שבו אני הייתי בתחילת הדרך. הם מאוד..." כאן היא משתתקת ומעווה את פניה, כאילו עושה חיקוי של טי־רקס, כדי להביע עד כמה היא מתוסכלת מכך שהיא לא מוצאת את המילה הנכונה באנגלית. "איך אומרים... זאת מילה פשוטה... אני לא יכולה..." כשהיא מאוכזבת מעצמה, היא מחליטה על חלופה לא מספקת: "מופתעים, או משהו כזה".

     

    אני שואל אם היא חושבת שהציבור ככלל רואה את המשבר בצורה ברורה יותר משראה אותו לפני שנה או שנתיים.

     

    "כן. אני בהחלט חושבת שאנחנו, ככלל, רואים את הדברים באור ברור יותר. יש לכך כמה סיבות. הן בגלל שאנשים מתחילים להיות מודאגים יותר מאירועים כמו שיטפונות וגלי חום, ועוד תופעות מזג אוויר שהיינו עדים להן בשנה האחרונה, דברים קטנים שמתחברים זה לזה. הדו"ח של ה־15SR, כמה דו"חות של האו"ם, ו..." - היא מפליטה צחוק קצר אל מול השימוש החוזר באותן מילים, "ועוד דו"חות".

     

    "אם את מרשה לעצמך להיות אופטימית, מה את מקווה שיקרה?" אני שואל.

     

    "כשאני רואה את כל מה שקרה בשנה האחרונה - אפילו בחודש האחרון - אני חשה אופטימיות. לא יכולתי לחלום אפילו שמשהו כזה יקרה. אני חושבת שאיש לא חזה את זה. ואז אני חושבת: יש תקווה".

     

    אני שואל אותה איך ייראה השינוי שהיא צופה. "אם נדמיין עולם שבו בעלי העוצמה באמת ממוקדים בטיפול בנושא בקנה המידה הדרוש, איזה תשתיות אנחנו נראה כאן?" "זה לא תפקידי להגיד", היא אומרת. "כי אני בסך הכל תלמידת תיכון לא משכילה. אני לא יכולה לדבר על דברים כאלה. אף אחד לא צריך לקחת אותי ברצינות. אני מנסה לא לדבר על פוליטיקה ועל תשתיות. אני רק חושבת שאנחנו צריכים להקשיב לדברי המדענים והמומחים, כדי שהם יגידו לנו איך לנהל את המצב בצורה הטובה ביותר. אני לא יודעת איך הדברים ייראו. גם לא בעתיד הקרוב מאוד. אפילו לא שבוע מהיום. כי דברים יכולים להשתנות. ולכן, אני חושבת, שיש כאן פן מפחיד, אבל גם פן מרגש ומלא תקווה, כי דברים יכולים להשתנות במהירות".

     

    שיניתי נושא ועברתי לדבר על הלוגיסטיקה לשבועות הקרובים. ידעתי שהיא מתכוונת לנסוע לוושינגטון בסוף השבוע הבא כדי לפגוש את נציגי בית המחוקקים, כפי שעשתה בלונדון, בבריסל ובסטוקהולם, ואז לשוב לניו־יורק לשביתת אקלים. אחר כך היא ממשיכה לדרום אמריקה עם אפשרות לעימות עם בולסונארו בברזיל, ולהמשיך לצ'ילה ולכנס האקלים בסנטיאגו.

     

    "השאיפה שלי היא שהמודעות תלך ותגבר בחודש הבא, והמידע יתפשט, כך שאנשים יכירו את כל הנושא יותר מקרוב. כי אני חושבת, שאם אנשים יהיו מודעים, הם יתאגדו ויפעילו לחץ על הנציגים בעלי הכוח בעמדות המפתח".

     

    "אז המכשול היחידי הוא בורות?" אני שואל.

     

    "זה מה שאני רואה מניסיון שלי, שאנשים לא יודעים על מעגלי קסמים של שינויי אקלים, על נקודות מפנה או על מכלול כמויות הפחמן הדו־חמצני. אם פשוט תעצור אדם ברחוב ותשאל, "מה זה מעגל קסמים אקלימי?" הוא לא יידע לענות לך. ולכן, אני חושבת שזו אחת הדרכים - להפיץ מודעות. ולהתייחס למשבר האקלים כאל משבר אמיתי, כי נכון להיום אנחנו מתייחסים אליו כמו אל כל נושא פוליטי אחר, וזה בהחלט מקטין אותו לממדים של בעיה קטנה ביותר. אנחנו חייבים לראות אותו כפי שהוא".

     

    "ואת חושבת שאם אנשים יראו אותו כפי שהוא, זה יוביל בהכרח לשינוי במדיניות?"

     

    "זאת תקוותי", היא עונה בזהירות. "כי אני לא חושבת שאנשים הם רעים. אני חושבת שהם פשוט לא מודעים למצב. בעיקר בגלל כל התנאים שסובבים אותנו, שגורמים לנו להמשיך בחיינו כאילו אין מחר, וכאילו לא אכפת לנו משום דבר".

     

    "דיברת כבר בעבר על האנוכיות של שועי עולם ועשירי העולם, ואנשים כמונו שחיים במערב בשפע יחסי. את חושבת שזאת פשוט בורות? שברגע שאנשים יבינו את הסיפור לאשורו אנחנו נהיה פחות אנוכיים?"

     

    "לזה אני מקווה", היא אומרת.

     

    "יש לנו סיכוי להישאר מתחת למעלה וחצי?" אני שואל.

     

    היא עוצרת כדי לרכז את המחשבות שלה, ועונה בזהירות. "דיברתי עם מדענים רבים שסיפרו לי על כל המרכיבים שלא נלקחו בחשבון - איזה דברים שה־IPCC לא אמור לכתוב עליהם. אבל אני משתדלת להתרחק מדעות אישיות. הממצאים המדעיים העכשוויים אומרים שבמסגרת חוקי הפיזיקה האפשרות הזאת עדיין קיימת, אבל לא אם נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים".

     

    אמרתי לה שבטח מאוד מוזר לה להיות במרכז השיח העולמי.

     

    "זה בהחלט יותר מדי", היא אומרת בשקט. "בהתחלה זה היה נחמד לראות שמישהו מזהה אותי ברחוב", היא מחייכת ואז נדה בראשה. "אבל עכשיו... זה נחמד, כמובן, כשאנשים מעריכים את מה שאת עושה. אבל אני חושבת שהפוקוס הוא עליי, כגרטה".

     

    ופה, כשאני שומע אותה מבטאת את שמה שלה, אני שומע לראשונה את הקול האותנטי שלה, את הדגש שהיא שמה על ההברה השנייה - "במקום להתייחס אליי כאל אחת מני רבים".

     

    זה לא רק עניין של הוגנות, היא אומרת. "אני לא אוהבת למצוא את עצמי במרכז. אני לא אוהבת שכולם מקשיבים לי. אני לא אוהבת לעמוד באור הזרקורים. הייתי מעדיפה לעמוד מאחור ולא לומר דבר". היא משתתקת. "אבל אני לא יכולה באמת להתלונן, כי אני הבאתי את עצמי למצב הזה, ויש כל כך הרבה על הפרק".

     

    אני תוהה אם היא עדיין תמשיך בעיסוק הזה גם חמש שנים מהיום.

     

    "אני חושבת שאעשה... משהו...", היא אומרת. "אני בטח לא אמשוך את תשומת לב ההמונים כמו היום. הסקרנות הזאת תלך ותדעך. אבל אני בכל זאת אמשיך לעשות כל שביכולתי מהמקום שבו אני נמצאת".

     


    פרסום ראשון: 19.10.19 , 20:30