מאיר שמגר היה יחיד ומיוחד בתפקיד שמילא בהיסטוריה של מדינת ישראל. ישראל היא ממלכה ללא מלך; מדינת־חוק ללא חוקה; בשנות העיצוב שלה היא הייתה זקוקה נואשות לאדם שיציב לה נורמות, יספק מסגרת, יסמן גבולות. במערכות השלטון שלה פעלו הרבה אנשים שאפתנים, עתירי־חזון, מרובי־כוח. כל אחד מהם ביקש למשוך את השמיכה לכיוון שלו. הסמכות השקטה, העניינית, חסרת־הפניות של שמגר ידעה להחזיר אותם בעוד מועד אל העיקר, אל רשימת כללי העשה ואל תעשה שאנחנו נוהגים לקרוא ממלכתיות.
בספר הזכרונות שלו ("תם ולא נשלם, פרקי חיים", הוצאת "ידיעות ספרים") הוא מספר על חזרתו לארץ בקיץ 1948, לאחר ארבע שנות גלות במחנה מעצר בריטי באפריקה. זה היה שבועיים בלבד לאחר הטבעת "אלטלנה", כשבמקביל למלחמת העצמאות ניטש בארץ מאבק פוליטי מר על מעמדם של הארגונים הפורשים ועל מרות המדינה. "חזרתי לארץ, למדינה יהודית שלמענה התגייסתי לאצ"ל", הוא כותב. "מבחינתי זה היה סופו של סיפור ותחילתו של פרק חדש".
בחדר עבודתו, מספרת כרמית גיא, שערכה את הספר, היה רק צילום אחד של אישיות פוליטית: דוד בן גוריון.
שמגר היה הקונצנזוס האחרון: האחרון בין מקבלי ההחלטות שכל פלגי החברה הישראלית, בכלל זה הפוליטיקאים, קיבלו את פסיקותיו. גם כאשר חלקו עליו עשו זאת בנימוס, לא כפי שנהגו ביורשיו על כס המשפט. האופי המיוחד של שמגר תרם לכך לא מעט: כבוד ולא יראת־כבוד; סמכות ולא כוחנות; ענייניות ולא רטוריקה. אבל היה משהו נוסף, לא פחות משמעותי: הפוליטיקאים ראו בו שותף, לא יריב.
"הממלכתיות של שמגר היא תחושת אחריות אישית לדמותה של הממלכה, לא הירתמות אוטומטית לעומדים בראשה", כתבה כרמית גיא באחרית דבר לספר. "היא מעמידה את הממלכה, את החברה, את הקהילה, לפני האני".
שמגר לא החשיב את עצמו כגאון משפטי. אבל לאורך כל הקריירה הציבורית שלו, כפרקליט צבאי ראשי, כיועץ משפטי לממשלה, כנשיא בית־המשפט העליון, הוא בנה את המוסדות שבראשם עמד, חיזק את מעמדם הציבורי ויצר את המסגרת שמאפשרת להם לפעול.
כאשר כיהן כנשיא בית־המשפט העליון אהרן ברק היה המשנה שלו. זאת הייתה תקופת שיא בכוח ובסמכות של בית המשפט העליון. שמגר והסמכות השקטה שלו; ברק והברק המשפטי שלו. שניהם היו שותפים בהתייצבות של בית המשפט לשמירה על זכויות הפרט, זכויות האדם, זכויות מיעוטים. הם היו שותפים גם בהרחבה של סמכויות בג"ץ, שהפכה אותו לפוסק עליון בשורה של נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת.
הסגנון היה שונה. הרטוריקה הלוחמנית של ברק יצרה לא פעם מתח ביניהם. עובדה היא שהשיגו יחד יותר ממה שברק השיג לבד, כאשר ירש את שמגר על כס הנשיאות.
שמגר היה קשוב במיוחד לצרכים של מערכת הביטחון. הוא תרם את תרומתו להלבנת החוקיות של ההתנחלויות בשטחים: המתנחלים חייבים היו להיות אסירי־תודה לו ולעמיתיו על ההכשר המשפטי שהעניקו להם. חבל שבמקום לומר תודה הם שבו ותקפו את בית המשפט העליון, והדביקו לו תוויות שהיו רחוקות מהאמת.
פטירתו של שמגר באה בתקופה קשה לבית המשפט העליון. בית משפט חזק, סמכותי, ממלכתי, הוא המורשת שלו. חייבים לשמור עליה.
