"יש רגעים שאני מסתכלת ורואה בעיקר קמטים ופיגמנטציה"

היא עדיין לא בת 50, נשואה באושר, ילדיה בשלב המתוק שלפני גיל ההתבגרות, היא ביישנית וזקוקה לזמן כדי להתנסח. במילים אחרות ‑ אילנית בן יעקב היא ממש לא אלונה, גיבורת הסדרה "חמישים" שהיא מגלמת, ובכל זאת היא עושה את זה בכישרון גדול, עד כדי כך שבשיחת הטלפון הראשונה בינינו קראתי לה בטעות אלונה, והיא הגיבה בחיוך: "אני אחותה, סוג של". כשנפגשנו הוסיפה שבעצם הייתה רוצה להיות אלונה, או לפחות שאלונה תהיה חברתה הטובה, "זאת שהולכת איתי מהיסודי וברור שהיא זאת שתספיד אותי, כי אני בטוח אמות לפניה".

היא בת 46 וחצי, נשואה למעוז דגני ואם לגלי (10) ולזוהר (7), ומתגוררת בשבע השנים האחרונות בדרום הרחוק. "במשך כמה שנים ניהלנו רומן עם מצפה רמון", היא מסבירה. "היינו מגיעים לשם לעיתים קרובות, לבקר חברה טובה שגרה שם, ובכל פעם, בדרך חזרה למרכז, היה דיבור כזה שאולי נעבור, והיינו ממשיכים לנסוע ומגיעים הביתה, והרעיון נמוג. אבל אחרי הרבה שנים בתל־אביב עברנו לגבעתיים, ומשם הזליגה למצפה רמון נהייתה טבעית יותר כנראה. מעוז קיבל הצעה מפתה, ראינו בזה הזדמנות והחלטנו לנסות. הייתה תקופה שפתאום פחדתי שהחיים בדרום יהיו בלם לקריירה, אבל אז הגיעו הצעות, וביימתי ושיחקתי, וההרגשה השתנתה ופתאום הרגש השולט היה שמדרום תיפתח הטובה. יש יעלים שמטיילים ליד הבית, אפשר לפתוח את הבוקר עם המראה של המכתש, שהוא יפה שאין לתאר, ובעיקר התבטלה התחושה שצריך להתגייס בכל בוקר לאיזשהו פאסון שהמקצוע שלי כאילו מחייב. יש לי מקצוע חופשי וכשצריך, אני פשוט עולה לאוטו ונוסעת לתל־אביב".

מלאה ברגשות אשם?

"תקופת הצילומים של הסדרה הייתה תובענית ברמות שהייתי חייבת לומר לעצמי שאוקיי, כולנו משלמים מחיר, אבל הוא ישתלם בסוף. הילדים היו בוכים לי בטלפון, במשך חודשיים ראיתי אותם רק בסופי שבוע, אבל האמנתי שזה הדבר הנכון, הרי ככה אני רוצה לחיות את חיי כשחקנית ‑ לעבור מפרויקט לפרויקט, לשמור על הרצף".

זה שלי

הפנים מלאות ההבעה של בן יעקב בוודאי מוכרות לכם, השם אולי פחות. היא שיחקה בשלל סדרות טלוויזיה, בהן "זגורי אימפריה", "עספור", "ויקי ואני", "חשופים", "החולמים" ו"כבודו", ואף השתתפה בסרטים רבים, בהם "מדוזות" ו"שנת אפס". אבל היא מעולם לא הייתה סלב, ומהמקום הזה בדיוק התחברה לדמות האישה העוצמתית, הנאבקת, הצינית, שבראה יעל הדיה.

"קיבלתי זימון לאודישן, ראיתי את הטקסטים ואמרתי לעצמי, 'וואו, זה שלי!' כלומר, אני יכולה לעשות את זה. הכתיבה פשוט מבריקה, הנושאים וההתנהלות של אלונה בסיטואציות מסוימות עוררו בי הזדהות גדולה. אלונה מתמודדת עם זה שהיא עוד שנייה בצד השני, חוצה את הקו הלא־נראה לגיל המעבר והיא נכנסת לקרייסס הגדול הזה, לשאלות ההסתכלות על הגוף והרלוונטיות שלה בעולם. כיוון שאני במקום אחר בחיים, החיבור שלי לשאלות האלה בא ממקום אחר ‑ האם אני יכולה לשאת על כתפיי את הדבר הזה? האם מישהו ישים אותי בפרונט של דבר כזה? האם אני יכולה 'למכור', בהיותי לא סלב, או שיעדיפו מישהי אחרת, שתביא יותר קהל. בשלב מסוים, אחרי עוד ועוד אודישנים, אפילו אמרתי לרותי בלום, המלהקת, ולדפנה לוין, הבמאית, שהן סתם גוררות אותי בכל פעם ממצפה רמון כי בסוף יעדיפו שחקנית אחרת, והן אמרו שזה לא נכון, שאני טועה, אבל הייתי בטוחה שזה ייעצר איפשהו. זה קצת כמו לעמוד בתור בדואר, וכבר 19 שנים אני מסתכלת על המסך וכתוב שם, 'מיקומך בתור 19 אלף ומשהו', ופתאום זה קורה, מישהו שם את הטפל בצד והולך עם הלב ובוחר בך. וכן, זאת תחושה נפלאה".

התחושה הנפלאה הזאת מלווה אותה מאז ש"חמישים" עלתה ב־yes. "למחרת שידור הפרק הראשון היה מבול של הודעות מפרגנות והצעות חברות, וכל הטוב הזה נורא ריגש אותי וכמובן שלח אותי למיטה עם התקף חרדה, דיכאון קל, קצת שלשול. כבר כשהודיעו לי שהתפקיד שלי ניתרתי באוויר, אבל כשהגיעו הביקורות הטובות זה היה מבחינתי כמו הניקוד הסופי למתעמלת קרקע באולימפיאדה ‑ 19 שנות השקעה שנכנסות לתרגיל בן שתי דקות, הרגע הזה שבו היא קופצת, דופקת בורג, נוחתת, עושה פליק פלאק לאחור, נכנסת לשפגאט ואז תופסת את החישוק בשיניים. ויש רגע שקט ‑ ואז באות התשואות".

עוד בתקופת הצילומים, כשרגשות האשם "גירדו לה את הגב", הבינה שאלונה מלווה אותה גם בחייה האישיים. "הייתי אחרי שיחת טלפון עם גלי, שהתקשרה מבית הספר והייתה צריכה אותי, והתבאסתי שאני לא יכולה להיות איתה ובשבילה. והייתי נסערת וחציתי את הכביש ומישהו על אופנוע עוצר, מוריד את הכיסוי מהקסדה ואומר לי, 'את שחקנית', ואני אומרת 'כן', והוא אומר, 'את מה זה מוכשרת', ואני אומרת לו 'תודה' ולעצמי, בלב, 'אבל חרא אמא', והבנתי שאלונה הייתה אומרת את זה בקול רם והולכת לבכות".

כשהצילומים ורגשות האשם מאחוריה, והפרגונים עוטפים אותה מכל עבר, בן יעקב פחות בוכה, והרבה יותר שמחה, "כי הסדרה הזאת קיבלה ומקבלת את תשומת הלב ואת מחיאות הכפיים שמגיעות לה. הסדרה מציפה נושאים חשובים מאוד ‑ עניין הגיל, ההישרדות הכלכלית של מעמד הביניים, הזִקנה, ההתמודדות עם זה שאת אמא של הילדים שלך ונהיית גם אמא של ההורים שלך, וכל נושא כזה מקבל את המקום הראוי לו. יעל הדיה הסתכלה לחיים בעיניים, לא ברחה מכלום, לכן יש רגעים מצחיקים ויש רגעים מדמיעים. זה עובד יחד, כמו בחיים. הסדרה הזאת הייתה יכולה בקלות להיות אחרת, מגחיכה, אבל כיוון שהיא כמו שהיא ‑ היא עובדת, היא נוגעת בכל כך הרבה אנשים ומעוררת כאלה תגובות, ואני מקווה שיהיה בקרוב טלפון מיעל ומדפנה והן יספרו שעושים עונה שנייה".

כמו רחם

בעולם רווי מיזוגיניה ואייג'יזם, זו החלטה אמיצה להציב בפרונט אישה בת 49 ששערה כסוף, שרגע לפני סקס מבטיח עם וטרינר צעיר ממנה (שהכירה בטינדר, אחרי לא מעט היסוסים), היא מתעטשת ומגלה שתחתוניה רטובים ולא מהסיבות הנכונות, שנאלצת לתמרן בין הטיפול באביה החולה לילדיה התובעניים, שעתידה המקצועי לוט בערפל מפאת גילה. היא מעוררת אמוציות בקרב כל מי שכבר שם או מתקרבת לשם; כל מי שנזקקת למשקפי הקריאה שלה כשהיא רוצה לבחור בירה מהתפריט בבר, כל מי שמתהפכת במיטה שוב ושוב לפני שהיא מצליחה להירדם בלילה; כל מי שמתחמקת מסקס עם בעלה, פשוט כי כבר פחות בא לה, וגם מי שחוששת להיכנס למיטה עם פרטנר חדש כי מה הוא יחשוב על גופה הבשל; כל מי שמגלה שהזיכרון שלה כבר לא מה שהיה; כל מי שרוצה להחליף מקום עבודה אבל יודעת שהסיכוי שתתקבל למקום חדש אפסי; כל מי שמג'נגלת בין ההורים המזדקנים לילדים המתבגרים; כל מי שיודעת שהשיא כנראה מאחוריה.

בינתיים, בן יעקב רק מתקרבת למקומות האלה. "אני לא סובלת עדיין מתופעות הלוואי של הגיל", היא אומרת, "ואני כל הזמן אומרת לעצמי, 'בסדר, מתבגרים. אז השיער מלבין, ורואים פחות טוב, וייקח יותר זמן להוריד קילו אם אצטרך', זאת לא דרמה. זה לא מעסיק אותי, ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני באמת עוד לא שם או שאני בהדחקה. אני לא צובעת את השיער מאז שאני במצפה רמון, בעיקר כי אני עצלנית ולא מצאתי זמן לנסוע לספר בתל־אביב. בהתחלה זה נראה כמו הזנחה פושעת, אבל עם הזמן התאהבתי בזה. ויש רגעים שאני מסתכלת על עצמי ורואה בעיקר קמטים ופיגמנטציה, אבל אני פחדנית ולא יכולה לדמיין להזריק לעצמי משהו לתוך הפרצוף. יכול להיות שלו גרתי בתל־אביב, הייתי פוגשת את הקוסמטיקאית פעם בשנה ויוצאת ממנה זוהרת לשבוע, אבל איכשהו אני בסדר עם עצמי, למדתי לפרגן לעצמי על דברים אחרים, על משחק טוב, גם אם אני נראית לא משהו בעיני עצמי. ובסוף, זאת המהות".

ואת זה את מביאה גם לדמותה של אלונה.

"אלונה היא אישה צינית, ישירה, יש לה אומץ לב ואיזו אג'נדה פנימית לא מתנחמדת, וכל הדברים האלה הם דברים שאין בי. אני ביישנית וחסרת ביטחון ואני גם לא נוירוטית כמוה, ומצאתי את עצמי בתקופת הצילומים יוצאת מאזורי הנוחות שלי. כשאומרים לי עירום וסצנות סקס, אני מיד שוללת, והנה פה יש סצנה שבה אני מודדת תחתונים וחזיות, ואני צובטת את הבטן המשתפלת שלי מול המצלמה. זה דרש ממני מאמץ, הייתי חייבת לשים את עצמי בצד ולראות ולהבין שאם אלונה מתעסקת ברלוונטיות שלה ומדברת על מה שהיא מרגישה, נוכח המקום שבו היא נמצאת ‑ הגיל הזה שלה, האזורים המדולדלים בזרועות, הכלב הסיני המצויץ בין הרגליים ‑ אני לא יכולה להסתיר את זה, אני לא יכולה להתחבא. אי־אפשר לדבר על הקשיים האלה ולהיות כוסית. למזלי, זה היה אחד הסטים הכי נעימים שחוויתי ‑ היה שם קסם, כולם ראו את האוצר הזה עוד לפני שהוא ניצנץ, כולם נתנו 100 אחוז מעצמם כדי ללטש אותו. כאילו באנו כולנו יחד ליילד את התינוק הזה ועשינו הכל כדי שיהיה לו טוב ‑ החשכנו את החדר, שמנו ברקע מוזיקה נעימה. הסט הזה היה כמו רחם, רך ועוטף ונעים".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשור?

"נגעת בנקודה רגישה. אני חרדתית. תני לי קודם להגיע בשלום לעשור מהיום. בסצנה שבה אלונה רואה את עצמה לרגע בגיל 80, אחרי שאיפרו אותי במשך שלוש שעות, שאלו אותי אם זה בסדר בעיניי, ואמרתי, 'וואו, ברור שזה בסדר. הלוואי שאגיע לגיל הזה, מה אכפת לי כל השאר'. אבל בתקווה שהכל יהיה בסדר, אני בטח אהיה במצפה רמון, על הקו למרכז, ואני מקווה להיות שותפה בפרויקטים טובים, וכמובן ליצור בעצמי".

shirgos@gmail.com