שומרים על רמה

למרות שמוצרי קומיקס יצאו מכל החורים - פיזית, הם פשוט בכל מקום - "השומרים" עוררה ציפייה חריגה. לא רק בשל החשיבות התרבותית של המקור, אלא גם בזכות היוצר של העיבוד הטלוויזיוני, דיימון לינדלוף. מי שתרם לעולם יצירה ברמה של "הנותרים" - מועמדת רצינית לתואר סדרת העשור - מסוגל לעניין גם אם יביים פרסומת לשמפו נגד קשקשים. כש־HBO מפקידה אצלו קלאסיקה ונותנת גם צ'ק פתוח, החתולים מחשבים את קיצם לאחור מרוב סקרנות.

בניסיון להיבדל הן מהקומיקס (שראה אור באייטיז) והן מהסרט שנעשה על פיו לפני כעשור, לינדלוף מיקם את "השומרים" ב־2019: הנשיא הוא רוברט רדפורד, והכהונה שלו נמשכת כמעט 30 שנה. שוטרים מסתובבים עם מסכות כדי להגן על ביטחונם ונאבקים בארגון טרור שדוגל בעליונות לבנה, וחבריו בעצמם לובשים מסכות רורשאך (מהדמויות הראשיות בקומיקס). בהוויה הזאת, אין גיבורי־על כמו שאנחנו מכירים אותם - הם הוצאו מחוץ לחוק. נשארו רק אנשים עם אומץ בלתי רגיל כמו אנג'לה (רג'ינה קינג), שמאחורי המסכה היא "סיסטר נייט" והמנוע של עלילה שאפתנית ויומרנית.

למרבה השמחה, "השומרים" מציגה את הכישרון המרכזי של לינדלוף: לספר סיפור מסועף ועשיר ברבדים, שבכוחו למגנט גם כשהצפייה נדמית לשהייה בחדר חשוך. לא בגלל שזה כיף גדול לא להבין מי נגד מי ולמה, אלא כי המהלכים המורכבים של התסריט נובעים מתוך חתירה להעמקה בנושאים שמטרידים את לינדלוף: מהגזענות המושרשת בחברה האמריקאית, דרך החיפוש אחר משמעותו של היחיד, ועד החיים אחרי המוות. זו לא ראוותנות פילוסופית מדושנת (אהלן "ווסטוורלד") או קשקוש בתחפושת של תחכום (שלום "לגיון"), אלא טור דה פורס של טלוויזיה.

לכן, אין מה להיבהל אם פרק הבכורה נראה סתום ואניגמטי. כמו ב"אבודים" ו"הנותרים", לינדלוף לוקח את הזמן ובמקביל מפזר מספיק סוכריות כדי שנוסיף ללכת אחריו. גם הרגעים המתסכלים של הסדרה - ולא חסרים כאלה בששת הפרקים ששוחררו לביקורת - מוגשים בחסות חזון נועז ומרהיב, מהבימוי הצבעוני ועד הפסקול המהפנט של טרנט רזנור (ניין אינץ' ניילז) ואטיקוס רוס. פרק שש כבר מתעלה לדרגת ספקטקל.

"השומרים" מצליחה להיות אלגוריה פוליטית רלוונטית וחריפה וגם להדהד את הסוריאליזם והאמנות המופשטת של "טווין פיקס". היא נאמנה לרוחו האפלה של הקומיקס, ובכל זאת יש בה את ההומניות והנשמה שבעזרתן "הנותרים" הטביעה חותם עצום על אוהביה (ספורים ככל שיהיו). זאת הסיבה שגם אם התמונה לעיתים מעורפלת למדי, לפחות היא בלתי נשכחת. מתוך טריליוני הסדרות שנלחמות על פירורים של תשומת לב, על כמה מהן באמת אפשר להגיד את זה?

בקטנה

אחרי שהתקבע בתור זירה רוחשת של קרבות תרנגולים בין עיתונאים, השיח בטוויטר השתדרג לאחרונה לעימותים – ולאו דווקא מהזן המנומס – בין קולגות לאותו גוף תקשורת. מעניין אם זה תורם לאווירה במקום העבודה, או שצהלת הלייקים מהיציע המבודר דורסת עכשיו גם את מה שנשאר מהמושג "דרך ארץ".