לפני כמעט שנתיים שלח אבי שומר, מנכ"ל רשת צומת ספרים, מכתב יוצא דופן למו"לים. הוא כתב שם כי בכל שנות קיומה של הרשת הקפיד לקבל ולהפיץ כל ספר חדש שהגיע לחנויות, אלא שלאחרונה "הוצאות הספרים פיתחו ענף חדש של הוצאת ספרים שאין להם שום ערך ספרותי", ולכן מעתה הוא אינו מתחייב להפיץ כל ספר שמגיע אליו. בראיון שנערך איתו ב'דה מארקר' ביוני האחרון, הסביר שומר: "מדי שנה יוצאים כאן 6,000 כותרים, שזו כמות גדולה. זה קורה מפני שהרבה ספרים ממומנים, ולא מספרים על זה לציבור. אנשים כותבים ספר, הולכים להוצאה ומשלמים לה 30־40 אלף שקל כדי שיוציאו אותו".

שומר טועה רק בדבר אחד - הדיל החשאי שבמסגרתו סופרים מעבירים עשרות אלפי שקלים להוצאות עבור פרסום ספר הוא כבר לא ממש חשאי. הוצאות קטנות כמו פרדס, עולם חדש, כרמל (וגם גוונים, שנסגרה בינתיים) - כבר שנים גובות מהמחברים, באופן גלוי, תשלום עבור הוצאת ספרם, אלא שלאחרונה אימצו את השיטה גם הוצאות גדולות ומרכזיות. אף אחד לא ייקח כסף ממאיר שלו ומדויד גרוסמן, כמובן, גם לא מסופרים מדרג הביניים, אבל כותבים אנונימיים, כאלה שזה ספרם הראשון או שלא הוכיחו את עצמם כלכלית עד היום, יידרשו לשלוח יד לארנק גם אם עברו את תהליך הלקטורה ונמצאו ראויים להדפסה.

"בעיקרון אני מתנגד לזה, אבל מצב הענף מסובך וקשה ביותר", אמר כאן לפני שש שנים ערן זמורה, מו"ל כנרת־זמורה־ביתן. "זה קורה אם מגיע ספר טוב, שאנחנו מאמינים בו, אבל יש התלבטות מסחרית, והמחבר מוכן להשתתף במימון. אלו סטיות קטנות שמוצדקות מבחינה ספרותית". 

מאז אותם דברים, ענף הספרות ספג לא מעט מכות בכנף - חוק הספרים שנכנס לתוקף ב־2014 במטרה להגן על המו"לים ועל הסופרים בוטל כעבור שנתיים וחצי; הוצאות ספרים אוחדו או נסגרו; רבות מחנויות הספרים הפרטיות שעוד נותרו כאן סגרו את דלתותיהן או נמכרו לרשתות הגדולות; ואפשר תמיד להאשים גם את נטפליקס, שנחתה פה לפני יותר משלוש שנים והשתלטה על תרבות הפנאי. בהתאם למצבו המידרדר של השוק, נראה שמה שהיה בעבר סטייה קטנה ומהוססת, הוא היום ענף פעיל.

"אני יכולה להגיד לך שסופר שאני מכירה, שפירסם כבר לא מעט ספרים, רצה להוציא את הספר האחרון שלו בכנרת והם ביקשו ממנו 40 אלף שקל", מספרת עורכת ותיקה. "וכשמבקשים 40 אלף שקל זה אומר שאנחנו מתחילים את הסיפור במצב שההוצאה כיסתה את כל העלויות שלה, ועכשיו כל ספר שהיא מוכרת הוא כבר רווח נקי לחלוטין. היא לא מסתכנת בכלל, ומה שהיא נותנת בתמורה זה הלוגו שלה. שאותו היא מעריכה ב־40 אלף שקל".

בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן העדיפו לא לשתף פעולה עם הכתבה, וכך גם בהוצאת ידיעות ספרים. חלק מהדוברים כאן בחרו להתראיין בעילום שם - עדות לכך שמימון עצמי הוא עדיין נושא רגיש וטעון בזירת הספרות.

לנגה אלבלך, מנכ"לית הוצאת הקיבוץ המאוחד, אין מה להסתיר: "תחומי העיון והשירה אצלנו, שזה בערך חצי מהספרים, הם תחומים ממומנים, ובתחום הפרוזה זה משהו שקורה בצורה חלקית. פה ושם קורה שמבקשים השתתפות מהמחברים, וזה ילך ויקרה כנראה יותר. כרגע אנחנו שוקלים את השתתפות המחברים גם בתחום ספרי הילדים, שזה משהו שלא היה קיים עד עכשיו.

"אנשים קוראים פחות, ומצד שני רשתות הספרים מפעילות עלינו כוח מונופוליסטי שאי־אפשר לעמוד בו. ספר שפעם מכר איקס, ימכור היום רבע איקס. כשחוק הספרים פעל הוא שמר שכל ספר חדש יהיה מוגן ולא ייכנס מיד למבצעים מטורפים שמכניסים את המו"לים לסחרור, ועכשיו לא נשאר מזה כלום. ספר שיוצא לאור לא יוכל לכסות את העלויות אם הוא לא יימכר בעשרת אלפים עותקים, ועשרת אלפים עותקים בשוק של היום זה מספר שאפשר רק לחלום עליו. אין עוד דוגמאות כמו גרוסמן, שהספר האחרון שלו מכר מעל 50 אלף עותקים. רוב הספרים מוכרים מאות בודדות. אז מה עושה מו"ל? איך הוא ממשיך לפרנס את העובדים שלו ולא לסגור את המפעל? הדרך היחידה היא לפנות גם למחברים, פשוט כי אין ברירה".

גם בהוצאת עם עובד, שעדיין מממנת את ספרי הפרוזה שלה, מודים שלא בטוח שהמצב הזה יוכל להימשך עוד זמן רב. "כרגע זה קורה אצלנו בספרי עיון ובספרי שירה, שאלה תחומים שמקבלים הרבה פעמים תמיכה מקרנות או מגופים אקדמיים, אבל דיברתי על הנושא עם אנשים מכל ההוצאות הגדולות וכולם אומרים שאנחנו חייבים להתחיל לעשות את זה גם בפרוזה", אומרת המנכ"לית חניטל סויסה. "המצב באמת קשה. לא מחזירים את העלויות. להוציא היום ספר ביכורים זה הימור הרבה יותר מסוכן מבעבר. אני מודה שלי עדיין קשה עם הרעיון הזה; לעשות מהלך כזה בהוצאה כמו עם עובד זה לא פשוט - אבל יכול להיות שלא תהיה לנו ברירה ובסופו של דבר גם הסופר יצטרך להשתתף".

"עולם המו"לות נשען היום במידה רבה על תמיכות ציבוריות", מסביר גורם בתעשייה: "קרן רבינוביץ, מפעל הפיס, מרכז הספר והספריות - וכולן מושקעות מאוד בתחומי העיון והשירה, כי אלה התחומים שתמיד נזקקו לסיוע. יכול להיות שעכשיו, כשגם הפרוזה כבר לא מכסה על ההוצאות שלה, הקרנות יצטרכו לחלק את המשאבים שלהן מחדש ולתמוך גם בתחום הזה".

בינתיים נשמרת עדיין הפרדה ברורה בין ההוצאות המסורתיות, כאלה שהלוגו שלהן על עטיפת הספר הוא תו תקן לאיכות, ליוקרה, למערכת שלמה שעומדת מאחורי הסופר - לבין הוצאות פרטיות מסוג Vanity Press, ספרי ניב, סטימצקי, סער, אופיר ביכורים, צבעונים או קונטנטו נאו, שמפיקות ספרים עבור תשלום ומפעילות מערך לקטורה גמיש עד בלתי קיים. גם ברמה הפורמלית ההפרדה נשמרת - הוצאות שלא הוציאו לפחות עשרה ספרים על חשבונן בשנתיים האחרונות לא יכולות להיכלל בהתאחדות הוצאות הספרים בישראל.

"נשאלת השאלה מה בכלל המקום של ההוצאה לאור היום, בעולם שבו אפשר לעשות הפקה עצמית והפצה עצמית בכל מיני פלטפורמות", אומר מו"ל הוצאת פרדס דוד גוטסמן. "כל עוד אנחנו בוחרים את כתבי היד שהם באמת טובים, אפילו אם אנחנו מבקשים את השתתפות המחברים כי אין להם סיכוי מסחרי, אנחנו בכל זאת שומרים על תו איכות. יש הוצאות שלוקחות כל כתב יד שישלחו להן, ואלה הוצאות עם הכנסות גדולות, אבל אני לא בא אליהן בטענות - זה מה שהם עושים וזה סוג אחר של ביזנס". 

ההוצאות המסורתיות מודעות כמובן ליתרון שלהן בשוק, וליתרון הזה יש תג מחיר. "אני מכיר אנשים שהוציאו ספרים בהוצאות פרטיות כמו אופיר ביכורים וצבעונים ושילמו הרבה פחות ממני", אומר שרגא זילברמינץ, שהוציא לאחרונה את ספרו 'אי אפשר לברוח מהשמש' בכנרת־זמורה־ביתן ומימן את הוצאת הספר. "אבל אין מה להשוות בין מה שאתה מקבל שם לבין מה שאני קיבלתי. כשאתה מוציא בהוצאה פרטית אתה צריך לעשות את ההפצה כמעט בעצמך, וחוץ מזה ההוצאה תוציא כמעט כל דבר שתכתוב. בכנרת זה לא ככה - הספר הולך ללקטורה ועובר ועדה, ולי חשוב לדעת שעברתי את הרף הזה. אתה מרגיש שאתה הולך עם מישהו שיודע מה הוא עושה, הם מקצוענים. זו ליגה אחרת".

גם גליה פרדמן, ששילמה השנה עבור הוצאת ספרה 'המזוודה' בהוצאה משותפת של אסטרולוג וידיעות ספרים, לא מתחרטת. "לפני שחתמתי איתם ביררתי גם בהוצאות הלא־מוכרות, מה שנקרא 'הוצאות מפיק', והתרשמתי שעם ההוצאות האלה הספר לא יגיע לחנויות. באחת מהן גם התוודעתי לשיטת עבודה נצלנית: הם דרשו 25 אלף שקל להוצאת הספר ורצו שאחתום איתם על חוזה לפני שהם נותנים לי תשובה, ובמקרה שהתשובה שלהם חיובית ואני מחליטה ללכת עם הוצאה אחרת - אני צריכה לשלם להם 3,000 שקל. בסופו של דבר היה לי חשוב להוציא את הספר בהוצאה גדולה בעיקר כדי שהוא יופץ לחנויות. אסטרולוג היא לא הוצאה גדולה אבל יש לה שיתוף פעולה עם ידיעות ספרים".

בין הסופרים יש גם מי שלא בטוחים שהעסקה הזאת משתלמת. "במקרה שלי כנרת ביקשו ממני לממן רק את עלות העריכה הספרותית", אומר איציק אורון, שהוציא בשנה שעברה את ספרו 'הקוצר' בכנרת־זמורה־ביתן. "זה עלה סכום לא מבוטל, בין עשרת אלפים ל־20 אלף שקל, ואת שאר ההוצאות הם לקחו על עצמם. אבל את הספר השני שלי, 'היושבת במעגל', הוצאתי כבר בהוצאה עצמית כי בכנרת דרשו עליו סכום גבוה בהרבה. חוץ מזה, אחד היתרונות המשמעותיים של הוצאה עצמית הוא שהזכויות הן שלי ואני מקבל את כל הרווחים". 

"נהיה מצב קצת מוזר כי ההוצאות אומרות, אנחנו ניתן לך תו תקן, את תדעי שעברת אצלנו לקטורה, ואת תשלמי לנו כמו שאת משלמת להוצאה עצמית או אפילו יותר. במקרה שלי זה היה בטווח שבין 20 ל־30 אלף שקל", אומרת רונית סלניקיו גפן, שהוציאה לאחרונה את ספרה 'קרידה' בהוצאת פרדס. "לא ממש הופתעתי כשאמרו לי שזה יהיה בתשלום, כי אני יודעת שזה הולך ונהיה נפוץ, בטח כשמדובר בספר פרוזה ראשון, ועוד בספר סיפורים קצרים, שלא מוכר בדרך כלל. אז אני בחרתי בסופו של דבר בהוצאה שנתנה לי את תו התקן שלה, ועכשיו אני שואלת את עצמי אם זו הייתה ההחלטה הנכונה. זו הוצאה איכותית ויש להם אנשי מקצוע מעולים, אבל מבחינת ההפצה, כמות הספרים שבסופו של דבר מגיעים לחנויות ונמכרים, אני לא בטוחה שאני מקבלת תמורה יותר גדולה מאשר אם הייתי עושה את זה באופן פרטי". 

אם שמים רגע בצד את השיקולים הכלכליים של הסופרים ושל המו"לים, נשארים עם הספרים עצמם. כשהוצאה משקיעה בספר עשרות אלפי שקלים, בטח במצב השוק הנוכחי, אפשר להניח שהיא בוחרת אותו בקפידה. שהיא רואה בו איכויות שמצדיקות את ההשקעה, או לכל הפחות מאמינה בפוטנציאל המסחרי שלו. אבל מה קורה כשהמימון מוטל על הסופרים? האם במצב כזה ההוצאה עדיין תקפיד רק על כתבי יד נבחרים, או שאבי שומר צודק כשהוא מכריז, "ככה מגיעים לשוק הרבה ספרים לא ראויים. פעם זה לא היה קורה: אם ספר היה טוב הוא היה יוצא לאור, ואם לא - אז לא"? כמו תמיד, תלוי את מי שואלים.

"אני מאמין שההוצאות המוערכות מפעילות מידה מסוימת של סינון כי הנכס האמיתי שהן מחזיקות הוא השם שלהן", אומר אחד המו"לים. "ההוצאות לא טיפשות. הן יודעות שהמימון הוא לא חזות הכל, כי אם עם עובד יוציאו כל ג'אנק שייקרה בדרכם הם יפסיקו להיות עם עובד. את יודעת כמה פניות יש? איזה כמויות של ספרים יש ואיזה זבל נוראי? אם הן יוציאו כל כתב יד שמגיע אליהן, הן יישבו ויספרו כסף כל היום".

אלבלך לא בטוחה שההערכה הזאת תופסת לגבי כל ההוצאות: "בקיבוץ המאוחד לא נוציא ספר רק כי יש לו מימון; קודם כל הוא צריך להיות מעולה. אבל יש כאלה שמנצלים את המצב ומוציאים גם ספרים שהם לא מאמינים בהם, ופה ההוצאות עושות עסקים על חשבון הסופרים. אין שום סיבה שספר בינוני מינוס יקבל מאיתנו תשובה שלילית, ואחרי חצי שנה הוא ייצא בכנרת, וכבר ראינו כמה מקרים כאלה. יש להם לקטורים טובים, הם יודעים מה טוב ומה לא טוב, והם פשוט מעדיפים לקחת את הכסף. ככה הורסים את הספרות".

"היום אני עובד גם עם הוצאות וגם עם כותבים עצמאים ואני חייב להגיד לך מניסיוני שהספרים שרואים אור בהוצאות הוותיקות הם לא יותר טובים מהספרים שהסופרים מממנים ומוציאים באופן עצמאי, וגם לאו דווקא יותר מצליחים", אומר גורם בתעשייה. "ברור שספר שעומדת מאחוריו הוצאה גדולה יש לו יותר סיכויים להצליח, אבל זה לא כמו פעם כשרק ספרים גרועים ראו אור במימון עצמי. היום גם אם אתה סופר טוב, לפעמים אין לך ברירה אלא לממן בעצמך את הספר, ויכול להיות שהגיע הזמן שהסופרים לא רק יממנו בעצמם את הספרים אלא גם יגרפו את הרווחים".

"המצב הזה עצוב לא כי יש פה מישהו רע", מסכם מו"ל מוכר. "עצוב עצם זה שסופר צריך לשלם על הספר שלו. ולא ברור מי אשם פה - הרשתות, ההוצאה או האוויר. אבל צריך להישיר מבט ולהבין שזו המציאות הישראלית - יותר ויותר אנשים כותבים ומפרסמים. אז מצד אחד המימון עלול לרדד את הספרות שמתפרסמת כאן, להכניס שחקנים שלא בהכרח היו נכנסים בדרך אחרת. אבל אפשר למצוא כאן גם גאולה: אם הספר ממומן והלחץ למכור פחות משמעותי, אולי זה יאפשר להוצאות לקחת סיכון עם פרוזה יותר ניסיונית ונועזת". •

נגה אלבלך, מנכ"לית הקיבוץ המאוחד: "ספר לא יכסה את העלויות אם הוא לא יימכר בעשרת אלפים עותקים, והיום זה מספר שאפשר רק לחלום עליו. אין עוד דוגמאות כמו גרוסמן, שמוכר מעל 50 אלף עותקים. רוב הספרים מוכרים מאות בודדות. אז מה עושה מו"ל? איך הוא ממשיך לפרנס את העובדים שלו? הדרך היחידה היא לפנות גם למחברים. פשוט כי אין ברירה"