מאה ביחסי אנוש

כשציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, ראתה את אסף הרץ מככב במחזמר "שיגעון המוזיקה", היא מיד הרימה אליו טלפון ובישרה לו: "יש לי תפקיד בשבילך, לא תצטער". עכשיו, כשהיא רואה אותו בגרסת הבמה המסקרנת ללהיט "אפס ביחסי אנוש", היא אומרת לכולם: "צדקתי כשהימרתי עליו, יש לו את זה בגדול".

בגיל 27, הרץ מרגיש שהוא סופסוף מממש את הציפיות שתלו בו. אחרי שזכה בגמר הריאליטי "רוקדים עם כוכבים", כולם הימרו עליו שהוא יהיה הדבר הבא. יש לו את כל החבילה: הוא נראה טוב, הוא שחקן מוכשר וגם שר מצוין. אבל למרות נתוני הפתיחה המבטיחים, הקריירה שלו די נתקעה במשך כמה שנים.

כולם הימרו עליו. הזכייה בגמר "רוקדים עם כוכבים" | צילום: חיים צח

אין ספק שלהרץ יש את זה: בבית הקפה שבו אנחנו יושבים, המבטים מיד נתלים בו. יש לו את המשהו המיוחד הזה שקשה להגדיר במילים. עכשיו הוא גם מקווה שיפסיקו להזכיר לו את הרומנים המפורסמים שנקשרו פעם לשמו, שיתעסקו בקריירה שלו וידברו איתו נטו על תיאטרון. נכון, הייתה עמית פרקש, אותה פגש ב"רוקדים עם כוכבים", והיו גם דיבורים על רומן קצר עם שלומית מלכה, אבל כל זה כבר מזמן מאחוריו. בכלל, חשוב לו להדגיש שהוא לא בשוק הרווקים, ושהוא חזק בזוגיות עם הזמרת והשחקנית יובל ביידר־פרץ. "עם עמית פרקש הייתי ילד, ולא ידעתי מה אני רוצה בחיים", הוא אומר. "לילד בן עשרים היא הייתה הדבר הכי קולי שיכול להיות — זמרת, שחקנית, יפהפייה, אבל פשוט לא התאמנו, אין מה לעשות. היא הייתה סחית מדי עבורי. אחרי הפרידה היה לי חודש קשה, אבל זה עבר".

היית בחתונה שלה?

"לא, אין לי שום קשר איתה ואני מאחל לה רק טוב. אם הייתי רואה אותה עכשיו, הייתי מביא לה חיבוק".

אחרי הפרידה מעמית השם שלך הוזכר גם בהקשר של שלומית מלכה.

"לא היה ביני ובין שלומית מלכה כלום. היא הייתה אז החברה של עומר דרור, חבר טוב שלי. העיתונאים פשוט הדביקו לנו רומן. לא הייתי מתנגד לאהבה איתה — היא בנאדם מהמם — אבל זאת הייתה רק המצאה. שנינו הכחשנו אותה".

רק לפני שנה וחצי הכל נראה לו אבוד. הרץ כבר חשב להרים ידיים ולעזוב לניו־יורק. אחרי שהפך לכוכב ילדים בזכות הסדרה "אליפים" ולפרצוף מוכר בכל בית בזכות הריאליטי, הוא הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלו. הרץ בדיוק נפרד מחברתו אלכס מזור, מורה ליוגה, הלהקה שהקים התפרקה אחרי שנים של ניסיונות פריצה, ולדבריו המפיקים של מחזמר שבו השתתף לא שילמו לו את מלא הסכום שסוכם ביניהם (90 אלף שקל — "הרבה מאוד בשביל צעיר בגילי").

"הכל היה קשה לי אז", הוא אומר, "אבל הפרידה מאלכס הייתה אולי הדבר הכי קשה. היינו חברים שלוש שנים. זאת הייתה אהבה מאוד גדולה, האהבה האמיתית הראשונה שלי, אבל הגענו לצומת שלא היה לאן להתקדם ממנו, והלב שלי נשבר. הייתי מרוסק לגמרי. זה היה כמו חלום שנמחק. הרגשתי שזה הזמן להגשים חלום ולנסוע לניו־יורק. עשיתי בדיקות בבתי ספר למשחק בניו־יורק, הזמנתי כבר כרטיסים, והכל כבר היה מוכן לנסיעה". אבל אז הגלגל התהפך: הרץ הוזמן להיבחן למחזמר "שיגעון המוזיקה" בקאמרי ופתאום הרגיש שהגורל מאותת לו להישאר בארץ.

"עשיתי שטויות עם חברים"

הרץ גדל בהרצליה, השני מבין שישה ילדים. בבית הספר לא ממש ראו אותו. "המקום היחיד שהתמדתי בו היה מגמת התיאטרון", הוא מספר. "בשאר הדברים או שלא הגעתי או שהשתעממתי. הרגשתי קוצים בטוסיק. כל שיטת הלימוד של שינון כדי לקבל תוצאות לא עבדה עליי אף פעם. הייתי יותר בחוץ מאשר בשיעורים. גם לא ידעתי לקבל מרות. גמרתי את התיכון בזכות קסם אישי. יש לי בגרות בגלל שהתיכון הוא לרוב מורות. הן חיבבו אותי ונתנו לי בבחינות המגן טיפה יותר וככה ניצלתי. הספר הראשון שקראתי בשלמותו היה בגיל 17 — ספר שהביאה לי המורה לתיאטרון. מאז יש לי כבר ספרייה של מאות ספרים. כשלא למדתי, הסתובבתי בחוץ ועשיתי שטויות עם החבר'ה. עישונים, פוקר, כל מיני שטויות של גיל הנעורים".

היית נער מרדן?

"הייתי מאוד אמוציונלי, מאוד מרדן ורגיש. זה היה מתבטא בפאניקות, בהתקפי כעס, בעצבנות. הייתי צועק ובוכה עד שלא היה לי קול. זאת הייתה צעקה פנימית, שנבעה ממועקה פנימית גדולה. כל מה שהיה לי בראש בעצם זה הרצון להיות מאושר. אתה מרגיש חכם וטוב ומוכשר, ואומרים לך שאתה טיפש ולא מוצלח. הייתי תמיד בעל פוטנציאל, אבל עם המון בעיות משמעת.

"בגיל 15 ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי ושלחו אותי לפסיכולוג ולפסיכיאטרים. אחד הפסיכיאטרים הביא לי כדורים נוראיים, נגד דיכאון ופאניקה, שעושים את הבנאדם צמח, זומבי. ילדים בני15־14 לא צריכים לקחת כדורים כאלה. אני אף פעם לא הרגשתי שאני לא בסדר. היו לי חברים, והיה לי טוב, והייתי גם ילד שמח ששר ורוקד. עם המסגרות של המבוגרים פשוט לא הסתדרתי".

איך נגמלת מהכדורים?

"אחרי חודש שלקחתי אותם הפכתי להיות זומבי, ואז החלטתי שאני מפסיק איתם. אבא שלי היה מביא לי אותם בלילה, והייתי שם אותם בצד. אחרי שלושה ימים הייתי חוטף זבנג של התמכרות לכדור והייתי חייב לקחת אותו, אבל איכשהו הצלחתי להפסיק איתם בזכות התיאטרון, כשנכנסתי לקבוצת התיאטרון 'על הבמה'. גם שם הכדור עדיין השפיע עליי. היה לי רגע של התקף אמוק באמצע השיעור, והמורה קלטה את זה. סיפרתי לה למה, ומשם התחלנו להתקדם. למזלי הכרתי בתיאטרון אנשים שהראו לי כיוון אחר בחיים, ובזכות הפתיחות לאמנות הכל התחיל להשתנות".

וזהו, השארת את הפרק ההוא מאחוריך?

"לא ממש. באתי ללשכת הגיוס די מורעל. חשבתי שאם כבר צבא, אז ללכת על הטופ שבטופ — למשל שייטת. על הצו הראשון, כשהדוקטור ראתה את התיק הרפואי שלי ושאלה במה מדובר, סיפרתי לה בתמימותי את הסיפור. שלחו אותי לפסיכיאטר ושיחררו אותי מהצבא מסיבות פסיכיות. לא היה לי כלום, אבל כנראה הצבא לא לוקח סיכונים בגלל הכדור הזה. זה כמו בחור צעיר שתפסו אותו על החזקת סמים קלים, ואחרי זה הוא לא יכול לעבוד בכל מיני עבודות. נלחצתי. ישר הגשתי ערעור והבאתי מכתבים מפה ועד הודעה חדשה והעלו לי את הפרופיל. עשיתי בחינות לתיאטרון צה"ל, אבל גם לשם לא התקבלתי בגלל התיק הרפואי. בסוף העברתי שלוש שנים כג'ובניק בבסיס בצומת גלילות".

איך היו השלוש שנים האלה?

"בהתחלה באתי בראש מאוד אנטי למסגרת, הרגשתי שכל העולם נגדי, אבל בסוף הגעתי למפקד מדהים שתמך בי. הייתי ברדקיסט כדי לשפר את השירות שלי. ישבתי גם יומיים במעצר — חשדו שאני מעשן סמים, אבל יצאתי נקי לגמרי".

גם ב"אפס ביחסי אנוש" אתה ג'ובניק.

"ההבדל ביני לבין הדמות שאני מגלם הוא גדול. לו יש תמיד משפט פתיחה כדי להרשים את הבחורה ואני עושה בדיוק ההפך, מנסה להיות קודם כל בנאדם. יש בי חמלה. נשים מצפות לאיזה שחקן אגו־מניאק שרק בא לדפוק, ואני רוצה קודם כל להכיר אותן. אני יודע שהמראה שלי עוזר לי, אבל חונכתי שזה הדבר הכי פחות חשוב, שהיופי שווה לכלום אם אתה חרא בנאדם. אמא שלי תמיד אמרה לי, 'היופי זה דבר מתכלה. הוא לא יעזור לך אם לא תהיה בנאדם טוב וישר'. לא ניצלתי את היופי שלי, לפחות לא במודע. יכולתי לדגמן במהלך השנים, אבל עשיתי רק קמפיין אחד".

קצין חתיך ושוביניסט

עוד לפני השירות בצבא הרץ כבר כיכב בסדרות ילדים, ביניהן "אליפים". אחר כך הגיע תורה של עוד סדרה מדוברת, "השכונה", וההצגה "מרי לו", אבל רק עכשיו, ב"אפס ביחסי אנוש" וב"שיגעון המוזיקה", הוא מרגיש באמת שחקן.

בקומדיה המוזיקלית "אפס ביחסי אנוש", אותה כתב אורן יעקובי ומביים עידו רוזנברג (המוזיקה היא של עילי בוטנר), המבוססת על סרטה עתיר הפרסים של טליה לביא, הרץ מגלם את איתן שפי, קצין חתיך, שוביניסט להחריד, שלא שמע מעולם על קמפיין metoo. בהצגה שמועלית במשכן החדש של תיאטרון בית ליסין, מככבות משי קלינשטיין, מגי אזרזר, דיאנה גולבי ומעיין תורג'מן.

"שחקנים שהם כולם בונבוניירות". הרץ ב"אפס ביחסי אנוש" | צילום: רדי רובינשטיין

ההצגה מתעסקת בהרחבה בנושאים כמו הטרדות מיניות ו־metoo. גם אתה חווית הטרדות מיניות?

"אני אישית לא, תמיד ידעתי להדוף התחלות כאלה, אבל היו לי חברות שחוו את זה וסיפרו לי על כך. כגברים יש לנו יותר ביטחון בכוח הפיזי שלנו ואתה פחות מרגיש מוטרד, גם כשאתה יודע שאתה טיפה מוטרד כשבנאדם מפעיל עליך איזה סוג של מרות. עם נשים אסור אפילו לרמוז להן על דברים כאלה, ובטח ובטח לא להטריד אותן".

העובדה שהסרט היה הצלחה ענקית לא גרמה לכם לחשוש כשהתחלתם לעבוד על ההצגה?

"זה הלחיץ, אבל גם יצר רצון לעשות את הטוב ביותר. אם הסרט היה מאה אחוז, אנחנו צריכים להיות לא פחות ממאה אחוז. לשמחתי, ההצגה היא לא ממש כמו הסרט. זאת הצגת פאנצ'ים מטורפת. למזלי גם היינו בידיים טובות של יוצרים, שהם הטופ של הטופ, ושחקנים שהם כולם בונבוניירות".

בחצי השנה האחרונה הרץ מאוהב בשחקנית וזמרת יובל ביידר־פרץ. "היא יפהפיית העולמות", הוא מתפייט. "מהרגע שנפגשנו היה בינינו קליק מאוד משמעותי. אנחנו בקושי חצי שנה יחד והיא נכנסה לי עמוק ללב ולנשמה. היא הבנאדם הכי טוב שאני מכיר, ובזכותה אני הופך להיות בנאדם יותר טוב. זאת האהבה הכי בריאה שהייתה לי".

ומה עם החלומות על ניו־יורק?

"לא כרגע. גם אז רציתי רק לנסוע לתקופה מסוימת. חשוב לי לעשות את המוזיקה שלי, אבל באופן רגוע, לשחק בתיאטרון, ובעיקר להיות איש משפחה. זה החלום הגדול שלי".

ההצגה "אפס ביחסי אנוש" מוצגת בסוף השבוע במשכן החדש של תיאטרון בית ליסין