{ }
שני 09 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 23.10.2019
    בן זוגי תמיד אומר שהילדים שלנו יהיו קצת יותר יהודים ממני וקצת יותר ערבים ממנו
    היא צפתה לראשונה באירוויזיון שהנחתה רק לפני חודשיים, וגם זה אחרי שהחבר שלה הכריח אותה. היא סבלה מסיוטים חוזרים על מוות וויתרה על עבודה כמהנדסת בעקבות רעידת האדמה בנפאל. לוסי איוב מספרת איך מתמודדים עם העובדה שבגיל 27 כבר סימנה וי על מה שנראה כמו שיא הקריירה שלה
    רז שכניק / צילום: גבריאל בהרליה

    להתמודד עם מחמאות. לפני האירוויזיון שאלו אותי המון אם אני לחוצה ואם אני חושבת שאני אוכל לעמוד בזה, ואיך זה לעבוד עם ותיקי התעשייה ובאופן כללי הציפו בפניי המון חששות. ברור שהייתי לחוצה, צריך להיות לא אנושי כדי לא להילחץ משלושה משדרים חיים מול 200 מיליון צופים. אבל בגלל שלא הייתי כל כך מוכרת לפני כן הרגשתי שהציפיות ממני היו יחסית נמוכות, אם בכלל. בדיעבד זה היה מקום מרגיע ובטוח להיות בו. הבנתי את זה אחרי הביקורות הטובות שקיבלתי על ההנחיה של חצי הגמר הראשון. פתאום סף הלחץ עלה. כל מחמאה שקיבלתי הלחיצה אותי יותר ועד שהגענו לחצי הגמר השני זה כבר ממש הפך לחרדה. במקום לחבק את המילים הטובות שקיבלתי, הרגשתי איך הן פתאום הופכות למין חובת הוכחה. זה מאוד השפיע על הביצועים שלי בחצי הגמר השני. זה הוציא אותי מריכוז, הרגשתי ברגעים מסוימים שהדיבור שלי היה פחות קולח או שההליכה שלי הייתה פחות יציבה. ללחץ של לזכור הכל בעל פה ולהיות מוכנה לכל התקלה, נוסף הלחץ של העמידה בציפיות. רק בגמר הצלחתי להשתחרר מהתחושה הזאת. זה היה הערב שבו נהניתי באמת. זה הרגיש כמו מסיבת סיום של תקופה מאוד ארוכה ומטורפת. הימים שאחרי היו משוגעים. אני מדמיינת שככה זה לצאת מבית “האח הגדול”. הייתי סגורה באקספו שלושה חודשים ואף אחד לא ממש הכיר אותי וכשיצאתי כולם כבר ידעו מי אני. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל וכתבו עליי ועל המשפחה שלי המון בעיתון. זה הגיע בעוצמה שלא ציפיתי לה. למזלי טסתי ישר לשבוע לחו"ל וזאת הייתה החלטה מעולה בדיעבד. עד שחזרתי הרוחות קצת שככו ודברים חזרו להיות הגיוניים לאט־לאט. היה בזה משהו מאוד מבהיל, אבל זה גם גרם לי להבין שזה בסדר לקחת צעד אחורה ולהירגע קצת. לחשב מסלול מחדש.

     

    עם ארז טל, אסי עזר ובר רפאלי בהכנות לאירוויזיון. “כמו לצאת מבית 'האח הגדול'"
    עם ארז טל, אסי עזר ובר רפאלי בהכנות לאירוויזיון. “כמו לצאת מבית 'האח הגדול'"

     

    להיות מרוצה מעצמי. הפחד שהגיע עם הביקורות הטובות גרם לי לא לצפות באירוויזיון במשך חודשים אחר כך. כל המדינה ראתה את המשדרים, לכולם היה מה לומר, לטוב ולרע, ורק אני לא הייתי מסוגלת לאזור אומץ ולראות בעצמי מה היה שם. עד שאיתי, בן הזוג שלי, התעקש שאצפה. זה היה באוטו, בנסיעה לחיפה, לפני חודשיים, במסך הקטן של האייפון. המשדר התחיל ופרצתי בבכי שלא הצלחתי לעצור במשך שעתיים שלמות. זאת הייתה הפעם הראשונה שקלטתי את הגודל של הדבר הזה. רק כשהבכי הזה פרץ מתוכי הבנתי כמה זמן עצרתי אותו. כמה הדחקתי את כל הרגשות שלי כדי לעמוד במשימה. ובפעם הראשונה הצלחתי לשים לרגע את הביקורת העצמית בצד ולהגיד לעצמי, "שמעי, עשית עבודה לא רעה".

     

    עם בן הזוג, איתי בר
    עם בן הזוג, איתי בר

     

    הפעם השנייה הכי מלחיצה. לפני כמה שנים הלכתי עם חברות לסדנת טרפז בקרקס. זו סדנה די פשוטה לאנשים בלי כושר או כישרון. בהתחלה לומדים כמה דקות בעל פה מה אמורים לעשות ואחר כך מטפסים שלוש פעמים למעלה עם רתמת ביטחון, מנתקים אותה ומתנדנדים עד שנופלים לרשת. בפעם הראשונה זה היה קל. טיפסתי שמונה מטרים בזריזות, התנדנדתי, קפצתי, היה כיף. כשהתחלתי לטפס בפעם השנייה חטפתי פיק ברכיים. לקח לי כפול זמן להגיע למעלה ועוד שתי דקות שלמות עד שהצלחתי לנתק את הרגליים ולקפוץ שוב. בפעם השלישית כבר לא עליתי. זה די דומה למה שקרה לי אחרי האירוויזיון. יש משהו מאוד מלחיץ ביריית פתיחה כל כך רועשת. הכתה בי ההבנה שיכול להיות ששלוש שנים לתוך הקריירה שלי כבר עשיתי כנראה את הדבר הכי גדול שאני אעשה אי פעם, והיה לי נורא קשה להחליט מתוך המקום הזה מה הצעד הבא. למזלי, הבנתי במקביל שאני במקצוע הנכון וכבר משתוקקת לדבר הגדול הבא. האירוויזיון היה אירוע בסדר גודל אסטרונומי. זה היה הרבה מאוד לעכל בבת אחת והרגשתי צורך לעצור לרגע ולנשום עמוק. היום, אחרי כמעט חצי שנה, אני יודעת שהוא רק פתח לי את התיאבון לעוד. אני לא פוסלת שום דבר, כולל הנחיה של ריאליטי. אני בעיקר מחפשת את הדברים שיגרמו לי להמשיך לצמוח ולהתפתח בתחום. ולא, בינתיים לא קיבלתי אף הצעה רלוונטית מחו”ל.

     

    להקשיב לגוף. בזמן האירוויזיון הייתי רשומה לתשעה קורסים באוניברסיטה. יום אחרי הגמר טסתי לשבוע לחו"ל וביום שחזרתי לארץ כבר הייתי צריכה להציג פרזנטציה באוניברסיטה על העבודה הסמינריונית שלי. התחלתי לעבוד עליה בטיסה. ישר אחר כך התחילה תקופת בחינות ואחרי שניגשתי לשמונה מבחנים התחלתי לכתוב את העבודה המסכמת של התואר. במקביל התחלתי לעבוד על סדרה דוקומנטרית לתאגיד ועל כתיבת שירים לקונצרט עם תזמורת "ירושלים מזרח ומערב" בחורף. בשלב מסוים הגוף שלי התחיל להראות סימנים של ייאוש. התעוררתי יום אחד לצילומים עם עין נפוחה מדלקת. כמה ימים אחר כך חטפתי פריחה נוראית בידיים. וככה יום אחרי יום הגוף שלי שולח אותות מצוקה. מה למדתי? שלפעמים צריך לתת קרדיט לגוף, הוא יודע לפנינו מתי אנחנו צריכים פסק זמן. מיד אחרי התקופה הזאת יצאתי לחופשה של שבוע, הגוף שלי התחיל להחלים מעצמו. הדופק קצת ירד, הצלחתי פתאום לישון לילות שלמים והגוף שלי לאט־לאט חזר לעצמו. חזרתי בכוחות מחודשים עד הפעם הבאה שזה יקרה או עד שאני אלמד לעבוד בפחות לחץ.

     

    לפעמים, הדחקה היא הבחירה הטובה ביותר. כשהייתי בת שש שאלתי את אבא שלי לאן הולכים אחרי שמתים. "לשום מקום", הוא ענה ואז הסביר לי איך הגוף שלנו, שהוא בסך הכל אורגניזם, מתפרק, ואיך תולעים לבנות קטנות עוזרות לו להפוך לאדמה. באותו רגע כל העצמות בגוף שלי הבינו את מושג הסופיות. במשך שבועות הייתי מבועתת מהמחשבה על הכלום שמעבר, על החידלון, על אין־ההיות שמצפה לי. חוויתי משבר קיומי. נדמה לי שזה היה הרגע שבו הפסקתי להאמין באלוהים, והיום אני חושבת שזה אולי מוקדם מדי להרגיש את כל הכובד של חוסר המשמעות של החיים על הכתפיים. אני תמיד תוהה איך אני אתמודד עם השאלה הזאת כשיהיו לי ילדים שידרשו תשובות. עם הזמן הפחדים האלה דעכו, כי ככה זה בחיים. הפעם הבאה שהרגשתי אותם בעוצמה כזאת הייתה ברעידת האדמה בנפאל ב־2015. בדיוק יומיים אחרי שסיימתי עם חברים טרק של שבועיים באנאפורנה, והגענו לאגם קטן ליד פוקרה לנוח קצת, האדמה התחילה לרעוד. לקח לנו כמה שניות להבין מה זה. הרעידה הגיעה אחרי שבועיים של נסיעות מפחידות בדרכים העקלקלות של הרי ההימלאיה וחצי שנה אחרי המפולת באנאפורנה, שגבתה 43 קורבנות. כל הפחדים שהדחקתי מהשבועיים של הטרק התנקזו לאותה דקה שבה האדמה לא הפסיקה לרעוד. ולמרות שהיינו יחסית רחוקים מהמוקד והמחשבה הזאת לא הייתה לגמרי רציונלית, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, "זה הסוף שלי". המשבר הקיומי הכה שוב בכל הכוח והפעם הוא בא עם סיוטים שלא הרפו במשך חודשים. הייתי חולמת שאני כמעט מתה כל פעם בצורה אחרת. כל תזוזה קטנה סביבי הייתה מקפיצה אותי כאילו האדמה רועדת שוב. אבל התקופה הזאת גם דחפה אותי לבטל את הרישום שלי ללימודי הנדסה בטכניון וללכת עם התשוקה האמיתית שלי, כתיבה. כי אם הכל גם ככה חארטה ובסוף מתים, לפחות שהדרך תהיה מהנה.

     

    אין על סנטה קלאוס. היתרון הכי גדול בזוגיות מעורבת הוא שאין חפיפה בין החגים. בראש השנה ובפסח אנחנו אצל ההורים של איתי ובכריסמס ופסחא אצל ההורים שלי וכולם מרוצים. אבל בלי להעליב, כריסמס זה החג הכי שווה. סורי חנוכה.

     

    בערבית זה יותר מצחיק. לאחרונה, האחיינית בת העשר שלי הפכה להיות מאוד קשובה ורגישה לנוכחות של איתי בחיים שלנו. כשאנחנו יושבים אצל ההורים שלי בארוחה משפחתית וכולם פתאום עוברים לדבר בערבית, היא מיד ניגשת אליו ומתחילה לתרגם או לחלופין קוטעת את השיחה ומזכירה לכולם שצריך לדבר בעברית כדי שגם איתי יבין. זה הפך גם אותי ליותר ערנית לזה, אבל פתאום גם שמתי לב שיש המון ביטויים שאני לא מצליחה לתרגם מערבית לעברית. לא מדובר רק במילים, אלא באבני יסוד תרבותיות שקשה נורא לתווך. זה בדרך כלל ברכות שקיימות רק בערבית או פתגמים שהפכו למטבעות לשון. אחרי ארבע שנים ביחד אני רואה איך לאט־לאט הפערים קטנים. איתי תמיד אומר שהילדים שלנו יהיו קצת יותר יהודים ממני וקצת יותר ערבים ממנו. טכנית זה נכון. הם כנראה יבינו את המקום הזה יותר טוב משנינו.

     

    המחאה נגד האלימות בחברה הערבית היא מבורכת. אבל היא רק הצעד הראשון, שמראה שיש רצון אמיתי ועמוק מצד החברה להוקיע את האלימות מתוכה. עם זאת, שינוי כזה דורש גם תמיכה אמיתית של רשויות החוק.

     

    ההשראה הכי גדולה שלי היא הדד־ליין. בימים אלה אני עובדת על יצירה חדשה בשביל תזמורת “ירושלים, מזרח ומערב”, יחד עם תום כהן שאחראי על כתיבת המוזיקה והניהול האמנותי. היצירה עוסקת בסיפור חייהן של שתי הסבתות שלי ומתוכו אני מקווה לספר חלק מסיפורה של הארץ הזאת. שתיהן נולדו ב־1940, האחת ברומניה והשנייה בארץ, ולמרות המרחק הרב ביניהן, חוו ילדות דומה מאוד של יתמות ודלות נוראית. הגורל חיבר ביניהן כשההורים שלי הכירו. הן היו שונות מאוד, אבל עם הזמן הבנתי גם כמה דמיון היה ביניהן. זה סיפור שרציתי לספר כבר המון זמן ולא הייתי בטוחה איך. כשהגיעה ההצעה מתום קפצתי עליה בלי לחשוב פעמיים והפכתי את התשוקה שלי למטלה קונקרטית. עכשיו זה חייב לקרות.

     

    לתחזק כמה חלומות במקביל. לפני כמה שנים נורא הטרידה אותי המחשבה שלא היה לי חלום קבוע אחד ששאפתי להגשים מאז הילדות. קינאתי באנשים שידעו מה הם רצו להיות כבר כשהיו בני ארבע. עם הזמן הבנתי שזה לא שאין לי חלומות, הם פשוט משתנים כל הזמן וזה בסדר ואפילו הגיוני. גם אני משתנה כל הזמן. החלומות שלי נעים על הסקאלה הרחבה שבין לכבוש את הוליווד לבין לפתוח מלון דרכים על איזו גבעה נטושה.

     

    אוכל הוא הברכה והקללה שלי. מאז ומתמיד המשפחה שלנו סבבה סביב אוכל. אבא שלי עבד כטבח ואמא שלי בשלנית מדהימה. כל הטיולים שלנו הפכו די מהר לטיולים קולינריים וכבר בתור ילדים ידענו לתת ביקורת מפורטת על כל מנה שאכלנו בבית ובחוץ. אני מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם אוכל שכוללת תשוקה בלתי נשלטת - מוכנה לתת הרבה בשביל ארוחה טובה - ורגשות אשם נוראים. אני עדיין מחפשת את האיזון העדין בין השניים.

     

    razs@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 23.10.19 , 23:51
    ידיעות אחרונות