{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: מתוך האינסטגרם
    7 ימים • 24.10.2019
    האיראנים רצו שאודה: אני מרגלת ישראלית
    פתאום, דלת חדר המלון שלה בטהרן נפרצה. סוכני משמרות המהפכה הסתערו פנימה, הטיחו אותה בכוח למיטה, וכששק לראשה - היא נלקחה למתקן מודיעין סודי והושלכה לתא חשוך ומצחין. זו הייתה תחילתה של הפרשה שהסעירה את העולם בשבועות האחרונים: בעת ביקור באיראן, יוליה יוזיק, עיתונאית רוסייה, נעצרה והואשמה בפשע הגדול מכל - ריגול לטובת ישראל. בראיון בלעדי ל"7 ימים" מספרת יוזיק על האיומים לשבור אותה בחדר החקירות וטוענת: הכל בגלל ישראלי מסתורי שניסה לפתות אותי
    גילית קוזבה

    כבר בביקורת הדרכונים, יוליה יוזיק קלטה שמשהו לא בסדר. זו לא הייתה הפעם הראשונה - וגם לא החמישית או השישית - של העיתונאית והסופרת הרוסייה בשדה התעופה בטהרן. גם את הוויזה לקראת המסע היא קיבלה בלי בעיות. אבל כשנלקח ממנה הדרכון והיא התבקשה בכל זאת לצאת מחוץ לשדה התעופה, נחתה עליה התובנה בעוצמה של פטיש 200 טון: זה לא ייגמר טוב.

     

    באותו יום, 29 בספטמבר, נפתחה סאגה שלמשך כמה ימים תעשה כותרות בעולם: אזרחית רוסיה נעצרה ונכלאה באיראן והואשמה בריגול לטובת ישראל. הפרשה הכתה גלים, משפחתה של יוזיק הרימה קול צעקה ולבסוף היא שוחררה ושבה למולדתה. אבל הטראומה שנגרמה בעקבות עשרות שעות חקירה ושהות בתא חשוך, עם הפנים לקיר והגב לחוקרים, לא עוזבת אותה כל כך מהר.

     

    הסיפור של יוזיק, 38, נשמע כמו נלקח מההפקה הבאה שכולם יראו בנטפליקס. גרסתה לפעמים נשמעת פנטסטית, כמו הייתה קוראת אדוקה מדי של קפקא. למעשה, לא ברור מדוע אחרי כל מה שעברה, עוד נשאר לה הצורך לדבר, ובכך גם להרגיז את מי שלכאורה רצה ברעתה. אבל כפי שאחותה ובעלה לשעבר מעידים עליה, יוליה יוזיק היא לא טיפוס רגיל. אישה אינטליגנטית וחסרת פחד וגם יפהפייה וכריזמטית להחריד, שמסוגלת להפנט גם בשיחת וידיאו. אליה, אגב, היא התייצבה באיפור מתוקתק, כאילו חזרה משבוע האופנה בטהרן. האופי הסוער הוא שהוביל אותה מלכתחילה לחפש הרפתקאות במדינה עם משטר דתי קיצוני. הוא גם זה שכמעט הוביל אותה לאבדון.

     

    תמונה שיוזיק צילמה באיראן,  מתוך עמוד  האינסטגרם  שלה
    תמונה שיוזיק צילמה באיראן, מתוך עמוד האינסטגרם שלה

     

     

    במספר שיחות בלעדיות שקיימה עם "7 ימים", יוזיק מגוללת מותחן עוצר נשימה, שעובר בניסיונות שבירה פיזיים ומנטליים ונגמר בבית. אבל גם שם מקנן החשש, שאולי הפרק הנוראי הזה בחייה תם אבל לא נשלם.

     

     

    תמונה שיוזיק צילמה באיראן,  מתוך עמוד  האינסטגרם  שלה
    תמונה שיוזיק צילמה באיראן, מתוך עמוד האינסטגרם שלה

     

     

    יוזיק, עיתונאית אופוזיציונרית, ביקרה לראשונה באיראן ב־2013, אחרי שלטענתה קיבלה הזמנה רשמית מטעם השגרירות האיראנית ואוניברסיטת טהרן להרצות בפני סטודנטים על תחום המומחיות שלה: מדינות הקווקז. "עשרה ימים הרציתי שם, ברוסית. אני לא מדברת פרסית. הם האזינו בקשב רב, הכל היה בסדר. מטהרן הסיעו אותי לעיר קום. גם שם הרציתי".

     

    נראה שגם בעיני המארחים הביקור הותיר רושם חיובי, שכן יוזיק הוזמנה בשנית ב־2014. "היו לי פגישות, רצו להתייעץ איתי בכל מיני עניינים פוליטיים שנוגעים לרוסיה ואוקראינה. הרבה פעמים הם פנו אליי כדי לשמוע את עמדתי".

     

    מצידה, יוזיק פיתחה אמפתיה כלפי איראן וחזרה לבקר שם פעמים נוספות, עשר בסך הכל לדבריה. היא המשיכה למתג את עצמה כמומחית וככותבת אהודה, עד שב־2017 האיראנים אפילו הציעו לה רילוקיישן: לעבור לטהרן ולעבוד בערוץ הטלוויזיה, "איראן טודיי". "זו רשת רוסית שמפעילה רשות השידור הממלכתית האיראנית, כמו קול ישראל בשפות זרות", מבאר ד"ר רז צימט, מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ואחד מבכירי המומחים לאיראן בישראל.

     

    "הרגשתי שהם מגלים בי עניין, מעריכים אותי", מסבירה יוזיק, "ברוסיה הייתי בסטטוס של פעילה אופוזיציונרית ולכן שום דבר לא הסתדר לי. ניסיתי להגר לגרמניה וצרפת, אבל זה לא צלח. זה היה או להישאר ברוסיה, לעשות כלום ולמות שם, או לטוס לאיראן, לקחת סיכון ולנסות משהו אחר". לטענתה, יוזיק תיכננה תקופת ניסיון של חודשיים. "הגעתי, נתנו לי דירה ומיד אמרו לי: תביאי את הילדים, נסדר להם בית הספר, יהיה לך הכל פה".

     

    מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני. סיכול התוכנית לחסלו פורסם  יום אחרי מעצרה של יוזיק
    מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני. סיכול התוכנית לחסלו פורסם יום אחרי מעצרה של יוזיק

     

     

    אבל כבר בהתחלה היא נתקלה בקשיים, "אמרו לי שאני צריכה לעשות כתבה על 'יום אל־קודס', חג של סולידריות עם העם הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. ביקשו שאקריא טקסט, משהו בסגנון 'היום יום חג באיראן, איראן חוגגת סולידריות עם העם הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. השלטון הציוני יושמד... אלפי ילדים נרצחו על ידי הציונים'".

     

    איך הגבת?

     

    "אמרתי להם, 'מה קרה לכם?! אני לא מקריאה את זה'. הם בחנו אותי, אם אני אצליח לעמוד במשימה או לא. אמרו לי, 'זה בסך הכל חדשות'. לקחתי עט והתחלתי למחוק מה שלא רציתי להקריא. כנראה ששם הכל התחיל". 

     

    מה הכוונה?

     

    (הם חשבו) "'אם היא לא רצתה להקריא את זה, אז כנראה שהיא משתפת פעולה עם הישראלים'. מאותו רגע הרגשתי שהיחס כלפיי השתנה. שמתי לב שעוקבים אחריי. אמרתי לעצמי, 'אלוהים ישמור למה אני צריכה את כל זה?! לעזאזל הכסף, אני נוסעת הביתה'. אמרתי להם שהבן שלי חולה ואני חייבת לחזור. הם רצו לסחוב אותי תקופה ארוכה לאיראן, אולי אפילו לספק לי דרכון איראני. עם דרכון איראני, רוסיה לעולם לא הייתה מוציאה אותי משם".

     

    בכמה כלי תקשורת ברוסיה נרמזה האפשרות שיש לך רומן עם גבר איראני.

     

    "אולי מצאתי חן בעיני מישהו שם. ואולי ככה תיכננו להשאיר אותי באיראן".

     

    לטענתה, מאז שעזבה את איראן בסוף 2017, בגלל תקרית אל־קודס, מספר אנשים המשיכו להזמין אותה כמה פעמים לבקר באיראן מסיבות שונות: מכנסים של סופרים ועד ל הזמנה לצלם סרט. את אחד האנשים שקראו לה לחזור לאיראן שוב ושוב היא הכירה היטב. "הוא היה המנהל שלי ב'איראן טודיי'", היא אומרת. "אני מכירה אותו מצוין. הוא כל הזמן כתב לי בטלגרם, שמר איתי על קשר, שלח לי מתנות מאיראן. התכנון שלו היה שנבקר בכמה ערים שלא ביקרתי בהן לפני. הוא ידע שאני צריכה לעבור ניתוח בנובמבר, הוא אמר לי, 'בואי לכמה ימים', נעשה טיול במדבר, נטייל בקשאן".

     

    קשאן, יש לציין, נמצאת 260 ק"מ מטהרן. עיר בעלת מטען היסטורי בתחום הארכיטקטורה, אם כי המבנה הכי מפורסם שקשור בה הוא כנראה מתקן הצנטריפוגות המרכזי של איראן הנמצא סמוך לה, בנתנז. במסמכים פנימיים איראניים הוא מכונה “קשאן”.

     

    בנקודה הזו ביצעה יוזיק את טעות חייה ונענתה להזמנת המנהל. ומה שהתחיל בלקיחת הדרכון הידרדר לכדי החשש שלא תראה יותר את ארבעת ילדיה. "המנהל פגש אותי בשדה. הוא שוחח עם נציגי ביקורת הדרכונים והם נתנו לו איזה טופס. הוא הסביר לי שאת הטופס הזה אני אצטרך למסור מחר כדי לקבל את הדרכון שלי בחזרה ושאין בעיה. באותו רגע הבנתי שטמנו לי מלכודת". 

     

    את אומרת שהכרת אותו טוב, סמכת עליו?

     

    "מובן שעכשיו אני לא סומכת עליו. הוא לקח חלק פעיל בכל המופע הזה שאירגנו עבורי. אם לא הייתי סומכת עליו, ברור שלא הייתי טסה. איך זה נראה לך מהצד? אדם מזמין אותך, המנהל הקודם שלך, ואומר לך שאין שום סכנה ביטחונית בהגעה שלי, שמזמינים אותי כדי ליישר כל מיני אי־הבנות שהיו לאיראנים איתי, ואין להם שום טענות כלפיי, ושהוא מבטיח לי את זה. ולמעשה, אני נוסעת וכבר ממתינים לי שם". 

     

    מה שמו?

     

    "שם המשפחה שלו הוא האמאר. עד אותו רגע לא היו לי בעיות עם הממשלה או עם שירותי המודיעין. אדם נורמלי לא יניח שיכולים לנהוג בו כך ובטח עם אזרח רוסיה, שיש לה יחסים מצוינים עם איראן". 

     

    לאן נסעתם מהשדה?

     

    "לקשאן. טיילנו ומשם נסענו לטהרן. הוא הוריד אותי מחוץ למבנה ואמר לי שאצטרך להיכנס לשם בעצמי ולתת את הטופס. זה מה שעשיתי. נתתי להם אותו, הם ישר לקחו ממני את כל הדברים שלי ואמרו לי לעלות לקומה השנייה כי כבר מחכים לי. לא הבנתי מי מחכה לי, למה? נכנסתי למשרד. שם כבר באמת חיכו לי". 

     

    איך הם נראו? 

     

    "כמו דמויות צבאיות טיפוסיות. אבל אני לא מתכוונת לצבא האיראני, אלא נציגים של משמרות המהפכה. בגלל שאני מתמצאת בכל התחום הזה הבנתי לאן הגעתי וזה היה די מפחיד". 

     

    כמה הם היו?

     

    "שני גברים תישאלו אותי והייתה מתורגמנית, מכוסה לגמרי בלבוש שחור. היה עוד אדם שכל הזמן נכנס ויצא, העביר פתקים, ניירות, כל מיני שאלות נוספות עבורי". 

     

    מה הם רצו ממך? מה הם שאלו אותך?

     

    "הם אמרו לי שבמדינה הזאת רק הם מחליטים אם אני אהיה באיראן, חיה וחופשייה. לא הבנתי עד הסוף מה קורה וכמה הם רציניים. חשבתי שהם ישאלו שאלות, אני אענה וזה יסתדר".

     

    אבל מה הם שאלו אותך?

     

    "על הפוזיציה האופוזיציונרית שלי ברוסיה, למה הגעתי לאיראן, מי שלח אותי. הם לא האמינו לי שהגעתי מיוזמתי, הם חשבו ששירות מודיעיני כלשהו שלח אותי למשימה מיוחדת. הם שאלו אותי אם אני נציגה של שירות המודיעין הרוסי, שירותי מודיעין מערביים ובסוף הם אמרו לי שאני יהודייה ושהם יודעים על הקשרים שלי עם יהודים וישראלים, ושאני מרגלת עבור ישראל. צחקתי איתם על זה ועניתי בתקיפות. אולי לא הייתי צריכה. הסברתי להם שאין לי דרכון ואזרחות ישראלית ואין לי קרובי משפחה שחיים בישראל. אבל התשובות שלי ממש לא עניינו אותם. הם דיברו איתי על המלכה אסתר".

     

    סליחה?

     

    "הם אמרו לי שאני כביכול אותה אסתר היהודייה, שנשלחה לפתות את המלך הפרסי כדי לכבוש את השלטון". 

     

    בתום שש שעות של חקירה, יוזיק שוחררה ללא הדרכון. היא הספיקה לחזור לחדר שלה במלון ולעשות מקלחת חמה, עד שבסביבות השעה שמונה וחצי נשמעו דפיקות בדלת. "הסתכלתי בעינית, ראיתי רק את עובד בית המלון. הוא אמר לי, "גברת, בבקשה תפתחי את הדלת, יש לי שאלה, זה עניין דחוף". הדלת הייתה נעולה עם שרשרת. התחלתי לפתוח אותה ופתאום הם קרעו את השרשרת. עמדו שם בערך שבעה אנשים, גברים יחסית מבוגרים, בני 60 ומשהו, נציגים של משמרות המהפכה ואישה אחת ענקית, לבושה בבורקה. יש להם יחידה מיוחדת של נשים שמבצעות את המשימות המיוחדות על נשים. הן יכולות לשבור בן אדם. היא חטפה לי את הטלפון, סובבה אותי והפילה על אותי המיטה". 

     

    ב־2 באוקטובר, עם שק על הראש וידיים כבולות, נלקחה יוליה לכלא. היא מסרה טביעות אצבע, צולמה, הולבשה במדי אסירה ונזרקה לתא. עם אור ראשון נאמר לה שהיא מואשמת בריגול עבור ישראל. 

     

    תתארי לי איך נראה התא שלך בכלא.

     

    "ריק לחלוטין. זרקו לי כמה שמיכות דקות, אחת שימשה כסדין, אחת ככרית ועם אחת התכסיתי. הייתה אסלה שהריחה רע מאוד. הייתה גם מנורה ענקית, מסנוורת, שדלקה גם ביום וגם בלילה. זה לא כלא רגיל של המשטרה, אלא כלא סודי. אפשר לעבור ממקום למקום רק עם כיסוי עיניים שחור, ואת חייבת להיות מכוסה מכף רגל עד ראש בבגדים שחורים, גרביים שחורים, כדי שאף חלקיק מהעור שלך לא יהיה חלילה חשוף. בתא היו לי מדים אפורים, אבל אם יצאתי מחוצה לו הייתי צריכה ללבוש את הבגדים המסורתיים השחורים שלהם. שם אין לך אישיות, את לא אישה". 

     

    כמה חקירות עברת?

     

    "כל יום מהבוקר עד הערב. ביומיים הראשונים סירבתי לאכול, אמרתי שאני לא רוצה לאכול עד שישחררו אותי, אבל אחרי יומיים אמרו לי שאם לא אתחיל לאכול הם יעשו את זה בכפייה. נבהלתי והתחלתי לאכול. הם היו מוודאים שאני אוכלת. באזור עשר בבוקר היו מתחילות החקירות. בארוחת הצהריים היה אורז עם משמשים מיובשים, עשבים, עדשים. בבוקר הייתי בדרך כלל שותה כוס מים חמים עם מעט דבש. האוכל היה עוד בסדר". 

     

    מה רצו להוציא ממך בחקירות?

     

    "שאני אחתום על הודאה שעבדתי בשירותי המודיעין הישראלי וריגלתי עבור ישראל. הם ניסו לשכנע אותי, נופפו כל הזמן בדרכון שלי ואמרו לי שברגע שאני אודה שהישראלים שלחו אותי לאיראן, הם ישלחו אותי הביתה. כשזה לא עבד הם התחילו להשתמש בשיטות יותר קשוחות. מובילים אותך למצב נפשי שאת פשוט מפסיקה להרגיש כמו אדם חי".

     

    "הם לא התעללו בי פיזית", היא מוסיפה. "לא כי הם הומניים, אלא כי בשלב הזה בכל העולם כבר כתבו עליי והם הבינו שקיימת אפשרות שיצטרכו לשחרר אותי. הם פחדו שאני אדבר על כך שהתעללו בי פיזית. המשימה שלהם הייתה, בשלב הראשון, לשבור אותי כדי שאחתום על הטופס הזה. בשלב השני להציג את הטופס לרוסים וזהו, אז הם יכלו לעשות איתי כל מה שהם רוצים. אני לא יודעת בדיוק מה הם עושים שם, אבל בערבים שמעתי אנשים צורחים". 

     

    "אגב", היא ממשיכה, "אני חושדת שגם טיפטפו לי משהו למים ולתה ביומיים הראשונים. שתיתי רק מכוסות שהם הביאו לי ורק רציתי לישון כל הזמן. עד עכשיו לא ברור לי איך יכולתי בכלל לעצום עין, כי הרי הייתי בכזה הלם. לא צריך לחשמל אנשים כדי להוציא מהם מידע". 

     

    איך חדר החקירות נראה? איך הם נראו?

     

    "כל הזמן תיחקר אותי אותו אדם והיה אדם נוסף, המתורגמן. זה מן משרד לא גדול, לוקחים אותך לשם עם עיניים מכוסות. בחדר החקירות היה מולי שולחן קטן ועליו דף עם עט, כך שבכל רגע אוכל לחתום על הודאה בריגול. ישבתי עם הגב לחוקרים, אסור לך לראות את הפנים שלהם. הסתכלתי על הקיר מולי ומצלמה שצילמה אותי כל הזמן. את יושבת עם הלבוש המזעזע, רואים לך רק את העיניים, בוהה בקיר. את מרגישה כמו כלום".

     

    מה הם בדיוק שאלו אותך?

     

    "על הביוגרפיה שלי, על המשפחה, על הילדים שלי, על בעלי לשעבר, על העבודה שלי, על כל החיים שלי". 

     

    מה אמרו לך בחקירות על ישראל? 

     

    "שישראל רוצה להשמיד את איראן, אבל האיראנים חזקים יותר ואיראן תנצח במלחמה. ירושלים תהיה שלהם. הם אמרו לי, 'את יודעת שלמשמרות המהפכה האיראניות יש יחידה מיוחדת שמבצעת משימות מחוץ לאיראן והשם שלה הוא קודס?' שישראל היא האויב הגדול ביותר שלהם, לא ארצות־הברית, ושצריך למחוק אותה מהמזרח התיכון". 

     

    את כל זה הם אמרו לך בחקירות?

     

    "הם דיברו איתי כאילו אני נציגה של מדינת ישראל. הם אמרו לי שאני ציונית, ובגלל שאנחנו (הישראלים) מפסידים, אנחנו מנסים להפר את ביטחון המדינה שלנו ושישראל לעולם לא תשיג את מבוקשה. שמעתי את זה כל יום במשך שעות".

     

    מה היית עונה להם?

     

    "תלוי במצב שלי. היו רגעים שהם כל כך הפחידו אותי שפחדתי לעשות תזוזה לא נכונה".

      

    אחת השאלות הקשות בסיפורה של יוליה היא מה גרם לאיראנים להפיל עליה תיק כה כבד. בזמן שיוזיק ישבה בכלא האיראני שוחחנו עם קרוביה שהעלו בבירור כמה סימני אזהרה שהיו שם קודם. “לא מזמן שמעתי שבפעם האחרונה שהיא הייתה באיראן היו לה שוב כל מיני עניינים לא נעימים שם”, מספר בעלה לשעבר בוריס ויצקובסקי. “היו לה שם בעיות, לא נתנו לה לצאת, תישאלו אותה הרבה זמן ואחר כך שיחררו אותה, ונתנו לה מסמך כלשהו שאומר שהיא לא תיכנס יותר לאיראן. עברו כמה שנים, אני יודע שהיא הייתה בקשר עם כל מיני קולגות שלה לשעבר, והיא הוזמנה על ידי ההנהלה של ‘איראן טודיי’ כאורחת. קנו לה כרטיס טיסה ונאמר לה שאין כל סכנה בהגעה שלה. היא נסעה, אבל ככל הנראה היא הייתה ברשימות של נוסעים שלא מאושרת להם כניסה לאיראן”. אחותה ויקטוריה מסמנת את החשוד העיקרי. “המנהל של ‘איראן טודיי’.

     

    “אנחנו יודעים שהוא ממש רצה שהיא תגיע לטהרן”, היא מספרת. “הוא ניסה לשכנע אותה, שלח לה הזמנה, שלח לה כרטיסי טיסה. הוא מאוד רצה שהיא תגיע, ממש. היא דיברה על זה עם אמא שלה, סיפרה שהיא הסכימה לבוא למרות שהיא לא רצתה. אבל כל הניסיונות שלנו להשיג אותו כשלו. האיש פשוט נעלם”. אותו איש נעלם שפיתה אותה להגיע למדינה, אסף אותה בשדה התעופה והרגיע אותה כשלקחו לה את הוויזה, הוא עובד ברשות השידור האיראנית, גוף בשליטת הממשלה האיראנית.

     

    והיה גם את הביקור המקצועי שלה בישראל בשנת 2004. אז, בתור כתבת בעיתון הרוסי הפופולרי "קומסומולסקאיה פראבדה", היא הגיעה לכאן כדי להכין כתבה על שירות נשים בצבא. "חשבתי שאפשר לעשות משירות צבאי קריירה, ושהאופי שלי מתאים מאוד לצבא. בכלל אני חושבת שיש לי שכל גברי. אני מסתובבת בעיקר עם גברים. חשבתי שהנתיב הצבאי בישראל פשוט מגניב".

     

    עם זאת, ליוזיק אין קשר לישראל או ליהדות, מלבד בעלה לשעבר שאמו יהודייה. כשהיא נשאלת מדוע האיראנים ננעלו דווקא עליה, היא מטילה למערכה שלוש דמויות ישראליות מסתוריות, שלטענתה התכתבו איתה בפייסבוק.

     

    "אחד הוא אזרח רוסיה, שמנהל יחסים קרובים עם ישראל במסגרת כל מיני תוכניות מדיניות. האדם השני הוא דיפלומט ישראלי, שאני מכירה משנת 2004 וראיתי אותו בפעם האחרונה ב־2004. הוא היה שואל אותי לשלומי, איפה אני חיה עכשיו, 'אם תהיי באזור אשמח לשתות איתך קפה'. האדם השלישי עשה עלייה ממוסקבה לישראל בתוכנית מיוחדת. אם את באמת הולכת לפרסם את מה שאני אומרת עכשיו ולא תעבירי את זה רק לשירותי המודיעין, תכתבי שהוא כל הזמן שם לי רגליים. הוא היה שולח לי שאלות במסנג'ר בסגנון, 'את מי את מכירה ממשמרות המהפכה?' ביקש ממני טלפונים, שאל אותי אם אני מכירה אנשים מסוימים. אחר כך היה לי מאוד קשה להוכיח לאיראנים שאין לי שום קשר עם אף אחד ממשמרות המהפכה. הוא שאל אותי שאלות מסגירות כל כך. באמת לא היה לי עניין עם אף אחד ממשמרות המהפכה, אפילו קשרים חבריים לא היו לי ממש. השאלות המטופשות שהוא שאל אותי היו אחת הסיבות להאשמות שלהם". 

     

    רגע, מי זה האיש הזה? מה שמו?

     

    "אם שירותי המודיעין הישראלי רוצים לדעת את זהותו הם יכולים לעשות את זה והאיראנים כבר יודעים מי זה. אני לא רוצה לומר את שמו". 

     

    מתי דיברתם בפעם האחרונה?

     

    "הוא כתב לי הודעות בפייסבוק במהלך השנה האחרונה. הוא רצה לדעת מה הסביבה שלי באיראן. כתבתי לו שאני מבקשת שיפסיק לשלוח לי הודעות עם שאלות כאלה כי הרי ברור לו שאם אני טסה לאיראן אני תחת מעקב, פייסבוק, אינסטגרם, הם קוראים הכל. הם אמרו לי בחקירות, 'הנה ישראלים מחפשים אותך, הם מחפשים מידע ואת כמובן כיהודייה עזרת להם'".

     

    מה הוא עושה בישראל?

     

    "האמת שלא כל כך ברור לי איפה הוא עובד ומה הוא עושה. הוא אמר לי שברוסיה הוא עבד בטלוויזיה בכל מיני ערוצים ממשלתיים רשמיים. אני פשוט לא רוצה להרחיב על זה. הוא עבר לישראל והוא כותב בפייסבוק שהוא מתעסק בנושאים שנוגעים ליחסים בין ישראל לרוסיה, פוליטיקה, עסקים. לאיראנים זה הספיק, הם ידעו עליהם הכל. הם כל הזמן אמרו לי שאני כמו אגוז מלך, שצריך למעוך את הקליפה שלו כדי להגיע לאגוז, וכשהם יגיעו לאגוז, לדבר המרכזי שאני מסתירה מהם, הם ימעכו אותו עד שיוציאו ממנו שמן. הם אמרו לי שיש להם אלפי חודשים וימים כדי להתעסק עם זה, עד שיסחטו ממני את השמן".

     

    ומה הרגשת?

     

    "האמנתי לכל מילה. מהמקומות האלה אנשים לא יוצאים. אם הדרגות הגבוהות ביותר לא היו מעורבות בשחרור שלי הייתי יושבת שם עד שהיו סוחטים ממני את השמן".

     

    ב־4 באוקטובר, סוכנות הידיעות הרוסית TASS דיווחה לראשונה על עיתונאית בעלת אזרחות רוסית, שנעצרה בטהרן והואשמה בריגול עבור ישראל. השגרירות הרוסית בטהרן פירסמה הודעה שבה נכתב שהם "מנסים לברר את חומרת המצב". שגריר איראן ברוסיה אף זומן לבירור במשרד החוץ, "במטרה להבהיר את נסיבות התקרית ולהבטיח את זכויותיה של האזרחית הרוסייה".

     

    כדאי לציין, השלטונות באיראן לא נוהגים לעצור אזרחים רוסים באשמת ריגול סתם כך. לא מדובר באמריקאית או בריטית אלא באזרחית של רוסיה, בעלת ברית מצוינת של איראן המבודדת. אם בכל זאת עצרו אותה, היא כנראה ממש עצבנה אותם.

     

    באופן רשמי, הרשויות באיראן דחו את הטענות על כך שיוזיק נחקרה בחשד לריגול, ואמרו כי היא נעצרה בשל בעיות בוויזה. רק לפני כחודש וחצי נגזרו עונשי מאסר ממושכים על שתי נשים וגבר, שהורשעו בין היתר בריגול לטובת המוסד הישראלי. הסיכויים של יוזיק נראו רעים עוד יותר, שכן יום אחרי מעצרה, הודיע ראש המודיעין של משמרות המהפכה, חוסיין טאיב, כי סוכלה תוכנית ישראלית־ערבית לחסל את הגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס ואדריכל המאבק בישראל בשלל חזיתות. המעצר של יוליה איים להיבלע בתוך מהומת ההסלמה בין איראן לישראל. "כשהגעתי הביתה והתחלתי לעשות גוגל על ישראל וסולימאני, הבנתי שהכל קרה בדיוק בזמן ש... הבנת אותי, כאילו, גם אני שיחקתי תפקיד בסיפור הזה".

     

    ב־10 בחודש שוחררה יוזיק במפתיע. ‏שגרירות רוסיה באיראן פירסמה בחשבון הטוויטר שלה כי "העיתונאית שוחררה על ידי הרשויות באיראן ועושה כעת את דרכה בחזרה לארצה. ההחלטה לשחרר את העיתונאית התקבלה לאחר שרוסיה זימנה את השגריר האיראני לשיחת נזיפה, כשבסופה הוחלט על שחרורה".

     

    באותו יום יוזיק לא הייתה בטוחה לאן בדיוק לוקחים אותה. "הלכתי לישון ובאזור תשע־עשר בערב הגיעה אליי לתא אישה בשחור ואמרה לי, 'צאי החוצה'. לא ידעתי לאן אנחנו הולכים. האם מוציאים אותי להורג? לוקחים אותי לכלא אחר? כשאמרו לי 'שדה תעופה' הייתי בטוחה שמשקרים לי. עד הרגע האחרון לא האמנתי שאחזור".

     

    לא היית אמורה לצאת משם חיה עם האשמות כאלה. איך את מסבירה ששיחררו אותך אחרי שבוע?

     

    "לא יודעת. זו מדינה כזו, שאם פשוט רוצים להכניס אותך שם לכלא, אז תופרים לך איזו עלילת שווא. יכול להיות שרצו שאלשין על מישהו כדי להכניס מישהו נוסף לכלא. היו להם תוכניות רציניות, לכלוא אותי שנים. הם לא חשבו שפוטין... תראי, הם חשבו שבגלל שאני אופוזיציונרית, בטוח אף אחד לא יילחם כדי להוציא אותי משם, לכן הם רק רצו שאגיע לאיראן כדי לעשות איתי מה שהם רוצים". 

     

    וכשנחתת ברוסיה השלטונות הרוסיים יצרו איתך קשר?

     

    "לא, לא. אני יושבת בבית, אנשים פה חשבו שאני כבר לא אחזור וכבר התאבלו עליי, ואז הופ, חזרתי לחיים. הרבה קולגות פתאום כתבו, 'איך זה יכול להיות שהיא חזרה משם בחיים? למה? איך זה קרה?' תגובה מאוד מוזרה בעיניי. אנשים שהתחילו להספיד אותי ולהגיד איזה אדם מקסים הייתי. מה שמעניין אותם עכשיו זה למה חזרתי". 

     

    כי זה חשוד. גם ריגול נגד ישראל, גם אופוזיציונרית ברוסיה. זה מה שמוזר.

     

    "די מפתיע אותי שהם הוציאו אותי משם. אולי זה קשור לאיזה רושם חיצוני שהיה חשוב לשמר. כל העולם כתב על זה שעצרו אזרחית של כזו מדינה חשובה".

     

    לכן גם מוזר שאף אחד לא דיבר איתך כשחזרת. את בטוחה שלא יצרו איתך קשר?  

     

    "ברוסיה הרבה אנשים היו פשוט בשוק, כי לרוסיה ולאיראן יש כאלה יחסים דיפלומטיים טובים וחבריים, שאיראן עשתה מעשה שערורייתי. גם המידע שאיראן העבירה לגביי היה פשוט שקרי. הם אמרו שלא נעצרתי באשמת ריגול לישראל, וזה שקר. אפילו לא נתנו לקונסול הרוסי לפגוש אותי פעם אחת בכל הזמן הזה". 

     

    ועדיין, יש מעשים פשוט לא ברורים. למה בכלל חזרת לאיראן? ב־7102 את בעצמך מספרת על סוג של בריחה, שהרגשת לא בטוחה.

     

    "כי חשבתי שבפעם ההיא, אחרי התקרית בערוץ עלו להם חשדות, שהם בדקו עוד. הם הרי עקבו אחריי, גם דרך האייפון ולא מצאו כלום. הם עשו סדר והבינו שאני לא מסתירה כלום. אמרתי להם, תבדקו אותי כמה שאתם רוצים, מה שאתם רוצים. אין לי מה להסתיר ואין לי ממה לפחד. אם הייתי מרגלת של ישראל, נראה לך שהייתי נוסעת שוב לאיראן? צריך להיות ממש מטומטמת".

     

    כשמחפשים בגוגל "איראן טודיי" לא מוצאים כלום. למה?

     

    "לערוץ הזה היו בעיות רציניות וסוג של סגרו אותו. הם מייצגים מפלגה שהיא לא בשלטון. כשיגיע נשיא אחר, הוא יחזור".

     

    "הדבר בהחלט אפשרי", מחזק ד"ר צימט. "ידוע על חילוקי דעות מתמשכים בין הנשיא רוחאני, המזוהה עם האגף הפרגמטי בפוליטיקה האיראנית, לבין מנכ"ל רשות השידור, אשר ממונה באופן מסורתי על ידי המנהיג העליון, עלי חמינאי, המזוהה עם הימין השמרני. בעבר פרצו מספר עימותים בין רשות השידור לנשיא, שהאשים אותה בהשמעת ביקורת על מדיניות הממשלה בראשותו".

     

    יוליה, אז למה הם כל כך רצו שתגיעי בפעם הזו?

     

    "לא יודעת. כשטסתי משם ב־2017 וחזרתי למוסקבה, אחרי חודשיים כבר התחילו לנסות ליצור איתי קשר באופן אקטיבי. הממשלה שלחה נציג מטעמה כדי להגיד לי שהכל בסדר ושהבנו שאת חברה של איראן, סתם חשבנו עלייך דברים שליליים. הם חזרו והתנצלו בפניי. מאחר שאני לא מרגלת, התייחסתי אליהם כאל אנשים נורמטיביים. באמת אהבתי את המדינה הזו, מין אהבה בלתי מוסברת". 

     

    אבל למה נסעת לשם עכשיו? כדי לטייל?

     

    "תראי, בנובמבר אני צריכה לעבור ניתוח. חודש לפני כבר מתחילים בהכנות. במוסקבה מזג האוויר נוראי, קור, גשמים. המנהל אמר לי, 'תבואי לכמה ימים, נטייל קצת, נשב ונדבר כדי שלא יהיו תחושות רעות בינינו'.

     

    אולי זאת הייתה מלכודת.

     

    "אני הייתי כלי באיזו עלילה שהם תפרו, הם השתמשו בכך שבאמת סמכתי עליהם, אבל ברגע שרגלי דרכה באיראן, זהו". 

     

    בגיל 13 יוזיק כבר ידעה שתהיה עיתונאית. היא למדה את המקצוע באוניברסיטה במחוז רוסטוב ובמהלך לימודיה החלה לכתוב עבור "קומסומולסקאיה פראבדה", שבשמו גם נשלחה לישראל. בגיל 20 עברה למוסקבה ובסוף 2003 הוציאה את ספרה הראשון, "הכלה של אללה", על מחבלות מתאבדות מצ'צ'ניה. במהלך הקריירה עבדה במספר מגזינים כפרילנסרית, בהם בניוזוויק הרוסי, טיים ו־GQ. "יש לי אופי חזק, אני שאפתנית, אוהבת להיות במצבים שבהם יש איזושהי תחרות, בעיקר מול גברים ולא מול נשים. לכן הרבה פעמים אני בוחרת לכתוב על נושאים שיש בהם סכנה מסוימת. המלחמה בצ'צ'ניה, דאגסטן, איראן".

     

    אבל בזמן השהייה בכלא האיראני, יוזיק נזקקה לאחרים שייצאו לעזרתה. ואכן, בני המשפחה ניהלו קמפיין תקשורתי, שנועד להעלות את המודעות לפרשה ולהביא לשחרורה. בין המשתתפים היה גם ויצקובסקי, בעלה לשעבר. השיחה איתו חושפת עד כמה דמותה של יוליה מורכבת ומתעתעת.

     

    "היא הייתה מלאת שאיפות ותקוות בנוגע לעתיד, יפה מאוד, קשה היה שלא להתאהב בה", הוא מספר.

     

    כמה זמן הייתם נשואים?

     

    "בערך שבע שנים. יש לנו שתי בנות, הגדולה שלנו חיה איתי והשנייה חיה עם יוליה. הגדולה בת 15, שמה לאה. והקטנה בת 13, סוניה. אנחנו גרושים בערך חמש־שש שנים".

     

    למה התגרשתם?

     

    "היא החליטה ללכת עם גבר אחר".

     

    איך הקשר שלה עם הבנות?

     

    "לבת הבכורה היו יחסים לא טובים איתה. ליוליה יש עוד שני בנים נוספים וגם עכשיו הם אצל אמא של יוליה". 

     

    יש לה עוד שני בנים?

     

    "כן, תאומים, בני עשר בערך. היא ילדה אותם בזמן שהיינו נשואים, לכן נפרדנו. וגם עם הגבר הזה היא כבר לא חיה, אני יודע שהוא גר במוסקבה, הוא פסיכולוג". 

     

    הגרסה של יוזיק שונה מעט. "אני כבר עשר שנים חיה לבד, איך שנולדו התאומים שלי", היא מסבירה באי־נחת, "הם נולדו ב־2009 ומאז אני מגדלת אותם לבד. היינו פרודים, אבל לא גרושים רשמית. בעלי ביקש ממני שלא נתגרש. בתקופה הזו כבר הייתי ביחסים אחרים, אבל הוא עדיין התעקש שלא נתגרש. ילדתי שני בנים והוא עדיין רצה להישאר איתי, אפילו עם שני הבנים האלה, אבל החלטתי שיותר נכון יהיה שנתגרש ושאגדל אותם לבד".

     

    בוריס, נשמע שליוליה יש חיים מאוד סוערים. זה תמיד היה ככה?

     

    "היא השתנתה עם השנים. נהייתה סוערת יותר. כשהייתה יותר צעירה, היא הייתה סוערת במידה נעימה. זה השתנה בהדרגה. המשפחה שלה תמיד פחות עניינה אותה, עניין אותה לנסוע לנסיעות עבודה, להכיר אנשים חדשים, להיות במצבים מסוכנים".

     

    באיזה סיטואציות מסוכנות היא הייתה?

     

    "היא כל הזמן נסעה לסקר את המלחמה בצ'צ'ניה. באותה תקופה כבר היו לנו שני ילדים. היא מאוד רצתה לבסס את עצמה כעיתונאית וכותבת, היו לה הרבה אמביציות. חסרת פחד, אמיצה מאוד, אבל לא זהירה".

     

    גרסתו של ויצקובסקי ביחס לנסיבות הגעתה של יוליה לאיראן די תואמות את דבריה. בשיחה איתו, בזמן שהיא עדיין הייתה כלואה, הוא תיאר גם את השבר שעברה המשפחה. "אמא שלה בוכה בלי הפסקה", גילה.

     

    אני יכולה לבקש ממך מספרים של אנשי קשר, קולגות, חברים?

     

    "תראי, היא לא עובדת באף מקום לכן אין לה קולגות. חברים גם אין לה. בדיוק ישבנו ניסינו להיזכר מי מהמעגל הקרוב אליה יכול לדעת משהו, אבל לא עלה אפילו אדם אחד. היא פשוט הסתכסכה עם כל החברים שלה, היא הפסיקה לדבר עם כולם".

     

    זה לא מוזר לדעתך?

     

    "לי זה לא מוזר. היא רבה עם כולם, עם כל מי שאי פעם היה קרוב אליה. ליוליה יש אופי מסוים. היא אוהבת להכניס את עצמה לכל מיני סיפורים כאלה. היא אדם שעושה הכל הפוך. אומרים לה לעשות ככה היא תעשה אחרת - דווקא. היא עבדה בכמה מקומות, אבל באף מקום לא נשארה הרבה זמן. וזו לא בעיה של המקומות שבהם היא עבדה, אלא בעיה אישית שלה. היא לא אהבה לשבת במשרד, ללכת כל יום לעבודה, היא רצתה להיות עיתונאית עצמאית בלתי תלויה.

     

    "היא גם מסוגלת לעשות מעשים קיצוניים", הוא ממשיך, "אני יודע כי אמא שלה סיפרה לי שהיא הייתה מעורבת בכל מיני דברים מסוכנים. היא ניסתה לשכנע אותה שלא לנסוע לאיראן, אבל היא נסעה בכל זאת".

     

    אתה חושב שהיה לה שם רומן כמו שרמזו בתקשורת הרוסית?

     

    “יכול להיות, זו אפשרות. למה לא? היא מאוד יפה”.

     

    באיזה אופן היא קשורה לישראל? יהדות עניינה אותה?

     

    "שום קשר. אמא שלי יהודייה, רבינוביץ', והיא התחתנה איתי, אז לא הייתה לה שום בעיה עם יהודים. היא לא רצתה לקחת את שם המשפחה שלי כי אין לה אחים, יש לה רק אחות והיא רצתה ששם המשפחה יישמר. וגם כי היא עבדה כבר כעיתונאית ואחד הספרים שלה יצא והיא הייתה מוכרת בשם המשפחה הזה".

     

    הפרופיל שהצטייר מהשיחה עם האקס מקבל חיזוק מאחותה של יוליה, ויקטוריה. "היא אדם אמיץ", אומרת האחות בצחוק מריר משהו. כשהיא נשאלת לפרטים על עבודתה של יוליה, ויקטוריה לא מותירה רושם של מעריצה. "היא אף פעם לא מדברת על העבודה יותר מדי, לא התעניינתי". 

     

    היא לא דיברה על העבודה שלה אף פעם?

     

    "אני מניחה שגם את בטח לא מדברת עם המשפחה שלך יותר מדי על העבודה שלך".

     

    את מכירה קולגות שעבדו איתה שם?

     

    "אני רק יודעת שהקולגות שלה שם היו דוברי רוסית. אף אחד מהם לא יצר איתנו קשר ואמר, 'הנה גם אני עבדתי איתה שם', או שאין ברוסיה אף אחד מהעיתונאים האלה כרגע". 

     

    מה את חושבת על הרעיון שיוליה מרגלת?

     

    "אני יכולה להתלוצץ איתך שאולי את יודעת יותר טוב ממני, אבל אני לא יודעת. כששמענו, זה נשמע לנו אבסורד. למרות שאת יודעת, קרובים של מרגלים לא יודעים על כך שהם מרגלים, אז אני לא יודעת להגיד לך במאה אחוז".

     

    למשפחת יוזיק יש עכשיו את הזמן והמרחב לעכל ולהבין מה קרה שם באמת, בין סוף ספטמבר לראשית אוקטובר. יוליה חזרה לרוסיה, העולם התקדם הלאה וצרות לא חסרות לו. אבל משהו בכל זאת גורם לה לרצות להשמיע קול, ועוד במדינה שנחשבת לאויבת מספר אחת של משטר האייתולות. אולי זה האופי שמכור לסכנה, אולי זה הכאב על ימים של פחד והשפלה. כך או אחרת, יוזיק מסרבת לשתוק. "אני לא עסקתי בריגול ואני אחליט לדבר עם מי שאני רוצה לדבר", היא מסכמת. "אם הראיון הזה יפורסם אני גם אשתף אותו בפייסבוק. אין לי מה להסתיר".

     

    שמעת על הסיפור של נעמה יששכר?

     

    "כן, וזה נשמע לי כמו סיפור מאוד מוזר. תראי, כל יוצאי מרכז אסיה משתמשים פה בחשיש, מביאים אותו איתם בקופסה. לכן זה מוזר שעצרו אותה. כנראה הסיבה אחרת לגמרי. זה מאוד לא ברור לי, כי אני יודעת שלישראל ולרוסיה יש כביכול יחסים טובים".

     

    דיברת עם מישהו מאיראן מאז השחרור?

     

    "הרבה עיתונאים איראנים כותבים לי עכשיו דרך האינסטגרם ורוצים לדבר איתי, לפגוש אותי, מאות הודעות. מישהו אפילו אמר לי שהוא רוצה להגיע למוסקבה לפגוש אותי. אני מתארת לעצמי מאיזה מניעים. למדיה הישראלית אני מתייחסת בצורה טובה יותר".

     

    ואת מרגישה בטוחה כרגע?

     

    "אין לי תחושה של ביטחון מלא. לאיראן כבר לא אסע יותר לעולם. אני רק מפחדת שזה לא סוף הסיפור".

     


    פרסום ראשון: 24.10.19 , 18:57