שלישי 20 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 24.10.2019
    חורבן הבית
    לפני 23 שנה טילטלו נועה ירון ויובל דיין את הברנז’ה התל–אביבית כשחזרו בתשובה והקימו משפחה חרדית לתפארת. לפני חצי שנה טילטלו את הקהילה הברסלבית שראתה בהם מופת של זוגיות וקדושה כשהודיעו על גירושיהם. ואז יובל הטיל פצצה נוספת, כשעזב את הדת והשאיר מאחור מאות תלמידים נאמנים. היום הוא עם בת זוג בת 28 ותוקף את הקהילה החרדית, והיא יוצאת לראשונה לדרך עצמאית, מתאוששת נפשית וכלכלית מהפרידה, ומעכלת את הכעס האדיר עליו. יחד הם מסבירים לראשונה למה הסתירו במשך שנים את הפרידה ומדוע היה צריך את הדוקו–ריאליטי "יס מן" כדי להוציא אותם סוף–סוף מהארון
    גבי בר–חיים | צילום: גבריאל בהרליה

    ממבט ראשון אין דבר שמעיד שנועה ירון־דיין ויובל דיין כבר לא ביחד. איפה שהוא מסתיים היא מתחילה ולהפך. השלמת המשפטים ההדדית, המומנטום המדויק שבו הוא מדליק לה את הסיגריה, הדיבור המקודד על הילדים. רק במבט שני מתגלים הקרעים: חוסר הסבלנות שלו, המטענים שלה, הימנעות מקשר עין כשהשיחה מתלהטת. ברגעים האלו הם עוברים לדיאלוג קצר מאוד וללחישות נזעמות. שנאמר, עשרה קבין של פסיב-אגרסיב ירדו על העולם, תשעה מהם לקחו זוגות שמתגרשים אחרי יותר מעשרים שנה.

     

    “שמעי, הבית שלנו היה במבוי מאוד סתום”, אומרת ירון־דיין. “כולם במשפחת דיין ידעו שמשהו צריך להשתנות, מהילדים הכי קטנים. אז לפני ששואלים למה זה נגמר, צריך לשאול איך זה החזיק. שנינו אנשים לא קלים. וזה החזיק רק בזכות התורה והתשובה והאמונה. וכשמשהו נשבר באמונה - אז מה נפגם? המשמעת הקואליציונית. נפגמת תחושת השליחות. ליובל היה לא טוב הרבה זמן, וגם לי. אבל אני יש לי גורים. אני לא יכולה. אני צריכה לקום בבוקר”.

    מה שיובל עשה זה דבר שחור, לא עושים דבר כזה. משפחת דיין לפני הפרידה
    מה שיובל עשה זה דבר שחור, לא עושים דבר כזה. משפחת דיין לפני הפרידה

     

    מה זה אומר שלא טוב?

     

    יובל: “הייתי במצב לא טוב. מבחוץ מתפקד פיקס. מבפנים לא טוב לי. כי הייתי כל כך רחוק מעצמי. אני הייתי מורה דרך של הרבה אנשים ומאסתי בזה. כשהייתי עולה על הבמה הייתי חייב לשתות המון כדי שאהיה מסוגל לדבר. מגיע בלילה הביתה, נכנס לחדר שלי שבו אני לומד בלילות, מסתגר שם ולא יוצא. ישן שם. פתאום הבנתי שאני לא במקום שלי, זוגית ואמונית. הכל ביחד”.

     

    נועה: “זה שהוא לא מוצא את עצמו בשום מקום, שנפשית קשה לו מאוד, הוא בעיקר לא מצליח לנהוג את הספינה הזו, זה דבר נורא. הוא אמר, וזה מאוד ריגש אותי, ‘אני לא עזבתי את נועה, אני הלכתי לעזאזל’. האיש שלי סבל הרבה שנים. כולנו סבלנו”.

     

    יובל: “זה נכון. אני לא עזבתי את נועה. אני לקחתי את עצמי לאי המתים. נאלצתי לעזוב את הכל כי עוד שנייה אחת הייתי דופק לעצמי כדור בראש כמו קורט קוביין ומסיים כמו שצריך. זה היה ממש כפסע”.

     

    נורא עצוב.

     

    “נכון. היה לנו דימוי לאורך השנים שאנחנו, כשני ילדים להורים גרושים, אנחנו שני ניצולים של ספינות טרופות, נאחזנו בקרש ואז מצאנו אחד את השני והחזקנו יחד ובנינו לנו חסקה ולאט־לאט נהייתה סירה, ספינה ונושאת מטוסים. עכשיו לפרק את הדבר הזה, זה להחזיר את כל הסיוטים הכי גדולים. זה הדבר היחיד שאמרנו, לנו זה לא יקרה. אבל הרבה דברים אמרנו שלא יקרו וקרו”.

     

     

    נועה: “שנאמר, ‘אל תבטח בעצמך עד יומך האחרון”.

     

    יובל: (מתרגז) “אני לא אוהב את המשפט הזה. בטח בעצמך עד הרגע האחרון”.

     

    נועה: “בוא, יובל, אתה יודע למה אני מתכוונת”.

     

    יובל: “אבל יש דבר שנקרא התחלה חדשה, וזו בעצם היכולת לקחת את הכוחות שלך שאיבדת בדרך ולעשות איתם משהו מחדש. לקום לתחייה זה דבר יפהפה בעיניי. זה נורא קשה. אתה צריך להרוג את עצמך בשביל להגיע לשם. וזה מה שקרה”.

     

     

    נועה: “אני חושבת שהרגנו מספיק, לא, יובל? עכשיו עת לנטוע”.

     

    × × ×

     

    זה לא עוד סיפור על זוג נשוי שמחליט להיפרד. הגירושים של הדיינים, מי שהיו מעל 20 שנה הפאוור קאפל של חסידות ברסלב, הפנים היפות של ההתחזקות, מורים של אלפי תלמידים נאמנים, מייצגי תנועת החזרה בתשובה הגדולה של הניינטיז, טילטלו קהילה שלמה. הזוגיות שלהם הייתה מפעל אמוני אדיר, ששאב את כוחו משני הפרטים הכריזמטיים שבתוכו.

     

     

    נועה דיין (47), פעם כוכבת רדיו וטלוויזיה הוללת, הפכה סמל לתשובה כשפירסמה את 'מקימי', רב־מכר שמבוסס על סיפורה האישי והפך לתנ"ך של המגזר. היא מרצה מבוקשת, מוציאה טיולי נשים לאומן, ועל הדרך גם אמא לשבעה ילדים, בני 10 עד 23. יובל דיין (51), האיש שעשה איתה את המסע מהחילוניות המוחלטת להארד קור של בית־שמש החרדית, נחשב כבר שנים לאוטוריטה רוחנית. כוכב רשת עם קהילה של מאות אלפים והאחראי להתחזקות של לא מעט ידוענים, ביניהם לינור אברג'יל, מוטי רייף, קרולינה ודוד ד'אור. הדיינים גם הקימו בית לתלמידיהם: מרכז התהוות, שלוחה ברסלבית פופולרית בלב בתל־אביב.

    ירון־דיין עם לינור אברג'יל | צילום: דנה קופל
    ירון־דיין עם לינור אברג'יל | צילום: דנה קופל

     

    התלמיד המפורסם דוד ד'אור | צילום: יונתן בלום
    התלמיד המפורסם דוד ד'אור | צילום: יונתן בלום

     

    מעטים ידעו שלפני ארבע שנים הכל התפרק להם בידיים. במשך שנים הם המשיכו בעסקים כרגיל, מחזיקים בשיניים את הפסאדה הזוגית שטיפחו, מתעלמים משמועות ושאלות מהתקשורת. רק באפריל האחרון, אחרי שלוש וחצי שנים שכללו פרידה ואז גירושים, הודה דיין בפוסט בפייסבוק על הפירוק. חודשיים לאחר מכן כבר זרק פצצת אטום, כשהודיע שהוא נותן גט גם לדת, שמאס בפוליטיקה המגזרית ובממסד הדתי ושאינו רואה בעצמו יותר מדריך רוחני.

     

    בעיני רבים, זו הייתה יריקה בפרצוף. רבנים התפלצו. שותפיו של דיין לדרך התנכרו לו. הבגידה הכפולה של דיין - במוסד הנישואים ובדת - הולידה גל שמועות, אבל עד היום אף אחד לא ידע מה באמת קרה לזוג הראשון של החוזרים בתשובה. עכשיו, לראשונה, הם מנסים להסביר, גם לעצמם, מה לעזאזל קרה להם.

     

    מה קרה בבית באותה תקופה? רבתם?

     

     

    נועה: "לא רבנו. זה פשוט כבר לא עבד. ובית של שבעה ילדים זו מכונה שדורשת המון תחזוק. אין מקום לדרמות. היה שלב שאמרתי לו, בוא נקרא לזה מיגרנה בסדר? במקום שתזיק לעולם, בוא תגיד שיש לך מיגרנה, תיכנס לחדר שלך ותעזוב אותנו בשקט. עכשיו, לטוב ולרע, יובל תמיד היה מחובר למטען חבלה. השוק שלי היה באמת שאחרי כל השנים האלה עכשיו הוא שם את הפצצה בינינו. הוא תמיד מתפוצץ, אבל כשהוא שם את המוקש בינינו אמרתי, 'לא נכון! את זה אתה מפוצץ עכשיו?' אז מאוד כעסתי. מאוד. אבל בשנים לפני המשבר, הקיצוניות שלו שירתה אותי יפה מאוד".

     

    באיזה מובן?

     

    "שביחד איתו הצלחתי להאמין שזה אפשרי. הוא נתן לי את הכוח לעשות משהו שלא הייתי עושה לבד. ביחד בנינו משהו מאוד חשוב לשנינו. שנים הייתי מאוד מכוונת מטרה להיות אשת חיל מי ימצא והוצאתי מעצמי כוחות שלא היו בי. ללדת כל שנתיים אפשר רק עם המון אמונה. כשיש לך את הרוח של הקב"ה מרחפת לך מתחת לכנפיים אתה עף, ואנחנו עפנו יפה שנים. ואני מסתכלת רגע מלמעלה ממעוף הציפור ואני אומרת: שנינו היינו תקועים".

     

    יובל: "הזוגיות שלנו הייתה מוקרנת החוצה כל הזמן. זה לא שהזוגיות הייתה בבית. היא הייתה בשיעורים ובהרצאות ובחוץ. כשאתה חייל במשהו שגדול ממך - מה שאני מכנה מהפכה - אתה נבלע בתוך מקום שבו הזוגיות שלך הופכת להיות כלי, המכשיר של המהפכה. אסור לנו להראות בקיעים, כי אנחנו נציגים של מהפכה. של הנ־נח, של הברסלב, הפאוור קאפל של התשובה. לא הייתה בינינו אמת".

     

    ומתי נהיה ברור שאי־אפשר לתקן? שאין דרך חזרה?

     

    נועה: "אין לי מושגים כאלה בחיים שלי בכלל. אני חושבת שיובל קיבל את האומץ לעשות את זה באיזשהו אופן. הוא חיכה שזה יעבור לו, וגם אני חיכיתי שזה יעבור לו. כי מה שהוא עשה היה מעשה לא הגיוני בשום צורה, לא רציונלי. גם לא צפוי. (צועקת) הרי הכל צפוי חוץ מזה! יותר צפוי שמישהו מאיתנו ימות מעצבות, ממרה שחורה. אבל זה לא צפוי".

     

    לרגע לא רצית להתנקם? לזרוק אותו מהבית?

     

    “מה זה רציתי. מאוד רציתי. גירושים מביאים אותך למקומות מאוווד נמוכים. מאוד. אבל קודם כל אני חסידת ברסלב וזה חשוב מאוד לעניין. אני עסוקה בחיים שלי בלדון אנשים לכף זכות ולא לשפוט אותם כשהם למטה, ואני לא איזה גיבורת־על, אבל אני בת להורים גרושים והמצוקה הגדולה ביותר שאני זוכרת זה שהילד הופך להיות קלף מיקוח. היה איזה רגע שאמרתי לעצמי, אני לא עושה את זה לילדים שלי. ואני גם לא מתגרשת עד שאני לא מפסיקה לכעוס. וזה לקח הרבה זמן. ואת חייבת להבין למה שמרנו על זה בשקט: משפחה עם שבעה ילדים והורים מפורסמים דתיים זה מתכון לקרמר נגד קרמר”, היא צוחקת.

     

    כמה זמן ידעתם שזה נגמר והילדים לא ידעו? כמה זמן החזקתם פסאדה?

     

    יובל: "מול הילדים? שלושה־ארבעה חודשים. נועה ואני דיברנו כל לילה. שיחות עקובות מדם. בכי איום ונורא של שנינו. קשה. כי אנחנו לא מעכלים את מה שקורה. אבל אני כבר לא ישן בבית. אני זוכר שהיה קורס נהיגה מונעת שלא הלכתי אליו, אז לא היה לי אוטו והיה לי נהג. בשלושת החודשים האלה עברתי תחושת מחנק איומה. ביום שקיבלתי את הרישיון בחזרה עזבתי את הבית. זה היה סימבולי".

     

    איפה ישנת?

     

    "באוטו. חודשים ישנתי שם. ישנתי באוטו וב’התהוות’ עם היתושים. ואף אחד לא ידע. לא היה לי כלום! יצאתי מהבית ככה, כמו שאני. בלי כלום. וישן באוטו ברחובות של ת"א. הייתי יוצא מהאוטו והייתי מלך".

     

    מלך אביון.

     

    "הכי אביון שאפשר. כזה שיודע איפה השירותים הכי נקיים באיזה קופת חולים ובית קפה. נמצא בגלות בלתי אפשרית. ואני בעיקר לא מאמין שזה קורה לי".

     

    אני מניחה שהילדים מאוד כעסו.

     

    בטח. איזו שאלה. הכל נשבר לגמרי. מה נשבר? העניין של נאה דורש נאה מקיים. אני הרי חיתנתי מאות זוגות! עשיתי שלום בית לאנשים הכי משוגעים בעולם הזה! לזוגות הומואים! אתה לא מסוגל לעשות שלום בית לעצמך? זה היה הכעס שלהם, שמה אתם, שני ילדים מטומטמים? תפתרו את זה. זה היה כעס בוגר. וזה היה מבהיל. עד היום זה הפחד הכי גדול שלי, לאבד אותם".

     

    אבל איפה שאנשים מאבדים את עצמם, קרה לדיינים ברגע האחרון משהו אחר. בדיוק לפני שנתיים, בחדר אפור ברבנות ת״א, הם פגשו ידיד ותיק. “יובל, אתה היית אז הכי רחוק מהקדושה אי פעם”, אומרת ירון-דיין.

     

    יובל: “כופר. אבל לרגע. הייתי באמת במשבר אמונה מאוד חזק”.

     

    נועה: “הוא באמת לא היה עימנו. אבל ברבנות, איך שנכנסו שלושת הדיינים, אני מסתכלת על יובל והוא מסתכל עליי. ואני מרגישה שהקב”ה איתנו. הוא פה”.

     

    לא הבנתי.

     

    “אלוהים פה! בחדר. עכשיו. נמצא. איתנו. לא אמרתי כלום. אבל זו הייתה חוויה רוחנית מטורפת. וראיתי את ההפתעה על הפנים של יובל כי גם הוא הרגיש את זה”.

     

    יובל: “מה זה הרגשתי. וואו. היה איזה רגע שמרוב התרגשות הדיין דיבר אליי ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני”.

     

    נועה: “איך לא קראת קריאת שמע באותו רגע?”

     

    היה שם קתרזיס?

     

    “לגמרי. אני יצאתי משם כמו בלון שחתכו לו את החוט. הרגשתי שאני מתרוממת. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, ‘יובל, אתה יודע כמה אתה שוקל?’ אני יותר נהניתי בגט מאשר בחתונה”.

     

    × × ×

     

    הדיינים לא דמיינו שהם מסוגלים להיפרד. כשהם נפרדו, הם לא דמיינו שיצליחו להודות בזה. אבל האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. ואז שולח לו תוכנית ריאליטי. בלעדיה, יכול להיות שהגירושים היו נשמרים בסוד עד עצם היום הזה. ההתערבות האלוהית הגיעה בדמות הצעה להשתתף ב"יס מן", דוקו־ריאליטי שיעלה ב־28.10 ב־yes וב־STINGTV. הפורמט: חנוך דאום בתפקיד אופי של קואוצ'ר, מנסה לשפר את חיי המשתתפים, בהם קותי סבג ואלברט אסקולה (בעלו של אסי עזר), בכך שהוא מחייב אותם להגיד 'כן' לכל הצעה שיזרוק לכיוונם. הדיינים באותם ימים ליקקו את פצעי הפרידה, בשושו כמובן, כל אחד מצונף בפינתו. אז המשימה הראשונה שדאום נתן להם הייתה לצאת מהארון ולהודות סוף־סוף מול קהל תלמידים שזהו, הם כבר לא. המעמד ההוא הפך לאחד הרגעים המרגשים בסדרה.

     

    את כל הדינמיקה שלכם, והכעס והמטענים, אתם אמורים להעלות על הבמה מול תלמידים ועוד לצלם את זה לריאליטי? זה פחד אלוהים.

     

    נועה: "אני רציתי למות! אמרתי רגע, באתי להגיד כן לחיים חדשים. איך יכול להיות שעוד פעם אנחנו עושים דברים ביחד בשביל להיפרד?!".

     

    יובל: "ואני מעריץ את נועה על זה שבסוף עלינו יחד. ובשלב מסוים היא התחילה לבכות על הבמה ואמרה, 'אני פחדתי שאני אבכה, אבל אני בוכה בגלל שראוי לבכות על הדבר הזה'. זה היה כל כך מרגש. וזה מה שיפה בסדרה הזאת בעיניי.

     

    נועה: “מה שיובל עשה זה דבר מאוד חריג. דבר שחור. לא עושים דבר כזה. ועדיין אני החלטתי מהצד שלי שאני מטפחת אקס, שאני רוצה אבא בריא ומפרנס לילדים שלי".

     

    יובל: "את יכולה בבקשה להגיד את התואר שלי? אני הבי־אקס־אף שלה. בסט אקס פוראבר. אין דברים כאלה בעולם לדעתי. היא יכולה להטיל עליי בחמישי משימה לשבת בלתי אפשרית בעליל ולשכנע אותי תוך רבע שעה שאני אעשה אותה – זה לא ייאמן!"

     

    כי היא יודעת ללחוץ לך על הכפתורים הנכונים?

     

    נועה: "זה כי מגיע לי! סליחה. נתחיל בזה. אתה הלכת! אז בכל מקרה רוב המשקל נופל עליי. הם גרים איתי. יש בזה משהו מקומם בדבר הזה. והכי קשה? יש משהו מסביב ליובל ורואים את זה הרבה בסדרה - לא הילדים ולא אני מטיחים בו דברים ממש קשים. כולם דנים אותו לכף זכות באיזשהו מקום ואוהבים אותו כמו שהוא".

     

    כי יש לו את הדבר הזה, הצ'ארם הזה שגורם לכולם לסלוח לו.

     

    "נכון. וזה על הפנים להיות אשתו של הדבר הזה. אבל גיליתי שלהיות אקסית של הדבר הזה זה לא רע בכלל".

     

    × × ×

     

    כיום, הבי־אקס־אף בעיקר מתרגל בכל הכוח את חייו החדשים. האיש שמיתג את עצמו כמנטור רוחני לבוש לבן בפאות ארוכות נראה עכשיו כמו היפסטר, רחמנא ליצלן, כולל פקעת השיער הארוך, הזקן והסקטבורד עליו הוא מתנייע. רק כשהוא מתחיל לדבר אפשר לאתר בשטף הדיבור הדייני הפרוע את המנטור שטילטל את חייהם של אלפי תלמידים. את האינטליגנציה והפרובוקטיביות שהפכה אותו שנוי במחלוקת בשנים הארוכות של התשובה. הכל עדיין שם, אבל מכוונן אחרת.

     

    הוא חי בגבעת אולגה, קרוב לים. מארח את הילדים בכל סוף שבוע שני. כבר לא מלמד, כבר לא לומד 18 שעות ביממה. עיקר פרנסתו מגיע מייעוץ אסטרטגי לבכירים במשק, ג'וב שהתחיל לפתח לפני כעשור, והביא אותו לעבודה עם חברות כמו אורקל וטמפו. כיום הוא אומר שגם את העבודה הזו צימצם משמעותית. "גמלה החלטה בליבי שאני לא במצב שמרשה לי לעשות את זה באופן נפשי ואישי. כי אני מאוד מבולבל. לכן גם הפסקתי ללמד. אמרתי לעצמי, או שתשקר לעולם וימשיכו לשלם לך, או שתודה באמת ותגיד, 'רבותיי, אני מצטער. אני במשבר'. מה לעשות, אני לא מברזל. שאני אעשה מצג שווא?"

     

    אני מניחה שזה הכעיס תלמידים שלך. אנשים הולכים אחרי מורה והוא פתאום חותך? אני הייתי מרגישה מרומה.

     

    "קוראים לזה אגו. אני כזה גדול שמי שעזר לי בתשובה צריך לעולם לא להשתנות? אז הם בחרו באדם הלא נכון. התלמידים שלי יום אחד בהודו ויום אחרי בתשובה ולי אסור להשתנות? מה אני, משה רבנו? אף פעם לא הצהרתי על עצמי כרב וביקשתי לא לקרוא לי רב ולהתייחס אליי כחבר. אז עכשיו הם מאוכזבים? כנראה הם לא הקשיבו טוב. אני יודע שהדור הראשון של התלמידים שלי, כמו לינור אברג'יל ואיה קרמרמן, לקח מאוד קשה את המשבר שלי. חלק מהם ניסו ליצור איתי קשר, אבל התנתקתי לגמרי. בעלה של לינור, אורון, אנחנו עד היום חברים נורא טובים. כששניהם שמעו שאני ונועה בבלגן הם יצאו מגדרם. אורון ישר כתב לי, קח עליי שבוע ביערות הכרמל, לכו תנסו מה שצריך. כי הרי מי עוזב את נועה? נועה היא לא אישה שעוזבים".

    התלמידה המפורסמת איה קרמרמן | צילום: עדי אורני
    התלמידה המפורסמת איה קרמרמן | צילום: עדי אורני

     

    מה היה הכי קשה בלהיות פתאום לגמרי לבד? בלי זוגיות. בלי הדת.

     

    "אני זוכר שבפעם הראשונה שהייתי לבד בחג הייתי מפורק מזה. לא מאמין שאני לבד. עמדתי עם כוס היין מול בית ריק ואמרתי לאלוהים, ריבונו של עולם אני אוברקווליפייד ביי פאר! אני כל כך מבוזבז פה. אני רגיל לעשות קידוש ל־100 איש. מצד שני יש בזה משהו מאוד חשוף ומאוד אמיתי שאתה פתאום בוחן את האמונה שלך מול עצמך ולא מול החברה - אתה מסתכל פנימה ולא החוצה".

     

    ומה הבנת?

     

    “צריך למות לפני שחיים מחדש. ואני פשוט המתתי את עצמי. מכל הבחינות. ואני בכוונה מדגיש: אני לא דתי! לא רוצה להיות דתי ולא רוצה לייצג את המגזר הזה. הדת מבחינתי זה כל הפוליטיקה שמסביב לאמונה. אז לא. אני לא דתי בשום פנים ואופן".

    פשוט המתתי את עצמי, מכל הבחינות. הדיינים בצעירותם | צילום: איציק בירן
    פשוט המתתי את עצמי, מכל הבחינות. הדיינים בצעירותם | צילום: איציק בירן

     

    אז אתה חילוני?

     

    "25 שנה הייתי חילוני ממש. בקצה. ואז הייתי חרדי והלכתי עד הקיר ונגעתי בקיר והייתי קדוש. היום להיות חילוני אני לא יכול, כי אני יודע שהשמיים לא ריקים. אלוהים איתי. ודתי אני לא רוצה להיות. אני מגדיר את עצמי היום אדם מאמין. אני רוצה שיהיה לי את הלב של היהודי המסורתי. שומר שבת. מניח תפילין. אוכל כשר. מתפלל, אבל לעצמי. בשביל זה אני לא צריך את התחפושת שלבשתי 23 שנה".

     

    מה הדבר האחרון שירד?

     

    "בגדים לבנים הפסקתי ללבוש כבר לפני חמש שנים. לפני שנתיים הייתה ההורדה המוחלטת, כשהכנסתי את הפאות פנימה - אולי זה היה אקט של אֵבֶל, אבל הפסקתי להסתפר".

     

    יצאת היפסטר.

     

    "תמיד הייתי היפסטר. תיקי דיין, דודה שלי, שאלה אותי, 'תגיד, לאן עוד זה יגיע, הקוקו הזה? כמה עוד אפשר?'"

     

    איך היא הגיבה לשינוי שעבר עליך?

     

    "אוי, היא כל כך שמחה. תיקי כעסה עליי מאוד כשחזרתי בתשובה. על הדרך שהתייחסתי לאבא שלי, אחיה, שלא הגיעה לו בכלל. היא לא יכלה להבין מה הדבר שתקף אותי ומה הפך אותי להיות אדם לא נעים לסביבה. אדם קשה.

     

    "אני זוכר שהבאנו את כל המשפחה למירון. 150 איש לברית של הבן שלי, נחמן. המעמד המרגש היה מדהים ורציתי לכבד את אבא שלי, כך שבהתחלה הביאו את התינוק לאבא שלי ואבא של נועה. קוראים, 'יבוא יעקב בן שמעון, אבי האב', והוא בא, מתרגש עם הטלית, כמו ילד עם עיניים מאירות, והרב - שהיה מאוד קיצוני וחשבנו שהוא קדוש וסמכות רוחנית ויודע דברים שאני לא יודע - איך שבאתי להגיש את התינוק לאבא שלי, לחש לי, 'הוא שומר שבת?' אמרתי לא. והוא אמר, 'אז שלא ייגע בתינוק'. ועם ידיים מושטות עצרתי באמצע. אבא שלי היה בשוק. הלך אחורה בשקט. נעלב עד עמקי נשמתו. לא אמר מילה. לא קיבלתי אותו. והוא מימן, הוא רצה, ואני הדפוק הטיפש שטוף המוח - לא יכולתי אפילו לתת לו להחזיק את הנכד שלו! אבל אבא של נועה לא שתק. איך שנגמר, התחיל לצרוח שם".

     

    ביקשת מאבא שלך סליחה?

     

    "הוא נפטר לפני 19 שנה. הפספוס הכי גדול שאני מרגיש הוא שלא התנצלתי בפניו. עשיתי דברים איומים ונוראים למשפחה. אני זוכר שהייתה מישהי שרצתה לעשות הפלה ואני לא הסכמתי בשום פנים ואבא שלי אמר, 'אתה, נוח לך לבוא מבית־שמש החרדית ולהגיד אתם רוצחים, אבל התינוק הזה לא ייפול עליך'. אמרתי לו, 'יש לי רעיון בשבילכם - בואו נביא אותו. מקסימום לא נסתדר, נהרוג אותו. מה זה משנה? זה אותו דבר. הרי אתם רוצחים כמו נאצים'. על הקבר שלו ביקשתי סליחה. לבן הצעיר שלי קראתי על שמו, הלל יעקב. אני התנהלתי מולם בהתנשאות איומה ונוראית. אני מבין את אבא של נועה, למה הוא שונא אותי ודן אותי לכף חובה".

     

    ממנו ביקשת סליחה?

     

    "הוא לא רוצה לדבר איתי. אולי כאן זו הזדמנות להגיד לו שאני מצטער. הנה: צביקה, צדקת. מההתחלה הייתי טיפש ואם הייתי מקשיב לך כל זה לא היה קורה. אבל גם לא היו לך שבעה נכדים".

     

    אגב, איך שולי רנד, חברך הטוב, הגיב למטמורפוזה האמונית שלך?

     

    "הוא אמר, 'קראתי את הפוסט ועברתי מגוון של רגשות, מקנאה ועד כעס איום ונורא. קנאה על זה שהעזת לכתוב את הפוסט ולהגיד את הדברים האלה, וכעס נורא על זה שהעזת להגיד את הדברים האלה'".

     

    בוא נדבר על הטענות על אלימות, שאשתו של שולי הפנתה נגדו בראיון. היית שם בשבילו?

     

    "לא קראתי את הראיון עם האישה ההיא ואני לא רוצה לקרוא. אני מנוע מלדבר על זה כי אני יודע את האמת מהכי בפנים שאפשר. אני יכול להגיד שנעשה לו עוול".

     

    הוא לא איש אלים?

     

    "זו הבדיחה הכי גרועה שיכולה להיות. שולי הוא האדם הכי עדין ורגיש שפגשתי בחיים שלי. הוא לא יפגע בזבוב, הבן אדם הזה. יש לו נשמה ממשי טהור".

     

    נשמה ממשי. החבר הטוב שולי רנד
    נשמה ממשי. החבר הטוב שולי רנד

     

    × × ×

     

    יש מי שטען שבגלל שהלכתם להכי קיצוני, הכי התחרדתם, קרה לך מה שקרה. שאם היית מוצא שביל זהב אמוני זה לא היה קורה.

     

    "הרעיון הזה של הטוטאליות המוחלטת שלנו הייתה כי לא היה שם אף אחד שהיה יכול לעצור אותנו. לא היה שם בר דעת שיגיד, 'לא עושים ככה'. נשכבנו על הגדר. חטפנו את הכדורים בשביל הרבה אנשים. ועכשיו אומרים לא הייתם צריכים להיות קיצוניים?! תודה רבה לכם באמת. אני לא עזבתי את אלוהים. עזבתי את הדת. יש לי בעיה רצינית עם הדרך שבה הם מתייחסים או תופסים את אלוהים. התפיסה האינפנטילית הזאת שאלוהים הוא רס"ר. שאם אני לא אגיע בזמן או הנעליים לא מצוחצחות הוא יעניש אותי".

     

    פרקטיקה כזו מאפשרת דברים איומים בחסות הקהילה. מלכה לייפר כמשל.

     

    "לא מצליח להבין את הדבר הזה. חייתי 25 שנה בתוך הקהילה החרדית העמוקה מאוד ובגלל שהייתי חוזר בתשובה וגם איש העולם הגדול בעיניהם, התנקזו אליי כמויות של סיפורים איומים שאת לא מבינה. הגיע אליי מישהו שסיפר שיש לו בעיות רציניות באישות. מסיח לפי תומו הוא שואל אותי, אולי בגלל שאשתו הייתה עם אבא שלה אולי יש לה קצת בעיות? אמרתי לו, למה אתה מתכוון? אמר, 'אתה יודע, כמו גבר ואישה, מאז שהיא קטנה. ולא נעים להגיד כי היא כל הזמן מתפללת שהוא ימות'. את מבינה למה לא נעים להגיד? כי היא עוברת על כיבוד אב.

     

    "אמרתי לו, 'מותק שלי, זה דבר שצריך לטפל בו. בטח שיש לכם בעיות רציניות. היא פגועה מאוד'. ‘אבל אצלנו לא מדברים’, הוא אומר. עכשיו כמויות הסיפורים שאני שמעתי על גילויי עריות והתנהגות מינית לא בריאה בעליל זה מחוץ לכל סטטיסטיקה אפשרית. אנחנו לאורך השנים ניסינו להכניס תוכניות לחינוך מיני. אני יודע שקהילה מורכבת מפרטים מאוד טובים, אבל מה קורה כשהקהילה עושה עוול והאנשים הטובים שותקים? הם אחראים לעוול הזה. והעוולות שעשו לנו ולילדים שלנו ולילדים של חוזרים בתשובה אחרים - צריך לדבר על זה".

     

    איזה עוול אתה מרגיש שנעשה לך?

     

    "עצם זה שהילדים שלי עברו כאלה התעללויות נפשיות. הבכורה שלנו עברה התעללויות איומות מהמנהלת ולמה? כי היא לא אהבה את המבט שלה! אז הושיבו אותה לקפוא בחדר קר שעות באמצע החורף, היא הייתה מפשיטה אותה באמצע היום כי הגופייה לא בצבע הנכון".

     

    היא סיפרה לכם?

     

    "כלום. לאחרונה, אחרי שהיא פתחה הכל, אמרתי לה, למה לא סיפרת? היא אמרה לי, ‘אבא, רציתי לספר, אבל ראיתי מולי שני אנשים מטומטמים, אפופים בענן של אמונה שאי־אפשר היה לדבר איתכם בכלל’. אני שלחתי אותה לגן שמדברים בו יידיש כשהיא לא ידעה מילה, וכשהיא שאלה איך היא תסתדר, אמרתי לה, 'לא נורא את תלמדי יידיש'. וחשוב להבין - רצינו טוב לילדים שלנו. כשאתה בן 25 אתה חושב שמצאת את הדרך ואתה הולך בכל הכוח. אז אני לא נגד חזרה בתשובה וחשוב להגיד את זה - כשאדם חוזר לעצמו והופך מוסרי ורגיש יותר זה מאוד חשוב. הבעיה היא האמונה הטיפשית והילדותית הזאת שאדם אם הוא משנה את הבגדים ואת המגורים שלו אז הוא יהיה מישהו אחר".

     

    דיברת על זה שהיו עליך כל מיני שמועות אחרי שעזבת את הבית והדת. אמרו שעזבת את הבית בשביל תלמידה שלך בת 42 ושאתם גרים יחד.

     

    "יש לי כיום בת זוג צעירה ממני. אני גרוש שנתיים, אנחנו יחד שנה. לקחו חצי אמת ועשו מזה שישו ושמחו. ואחלה לי לגמרי. היא כל כך רוצה לשמור על הפרטיות שלה ואני מכבד את זה. הזוגיות הקודמת שלי הייתה כל כך מתוקשרת ותראי מה עלה בגורלה".

     

    איך הכרתם?

     

    "אנחנו מכירים הרבה זמן. היא הייתה מאורסת למישהו שאני מכיר ואני הייתי שם, היא חילונית. הגיעה אליי בדרך לא דרך כזאת".

     

    הבנתי. אתה לא רוצה לספר.

     

    "כן, כי זה היה משהו נורא טיפשי. התחלנו להיפגש וזה היה לי כל כך שונה. מעבר להתרגשויות, הכלים הזוגיים שלי שלא הפעלתי במשך שנים, שדהו - פתאום התעוררו. היא לא מהעולם הזה. לא תל־אביבית. בריאה מאוד. רוצה חיים פשוטים וטובים, לטייל בטבע, ללכת לים, לעשות אוהל במדבר! זה בריא לי! זה מחדש אותי! אני רוצה ילד! היא כל הזמן אומרת לי ‘אתה יודע איזה ילד יפה יהיה לנו?’"

     

    בת כמה היא?

     

    "בת 28. יש בינינו פער. אבל מנטלית אני בן 13".

     

    ואיך נועה הגיבה לזוגיות החדשה?

     

    "כמו אקסית רגילה. בשלושת החודשים הראשונים היא קראה לה 'הזונה' והטילה וטו על מפגש. עם הזמן היא ראתה שהילדים מאוד אוהבים אותה אז זה פתאום התרכך. והיום היא שמחה בשבילי מאוד".

     

    × × ×

     

    אחד השירים שירון־דיין כתבה במסגרת ההרכב המוזיקלי החדש שלה, "או מיי גאד", מתחיל בפסוק משיר השירים: "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה". זה שיר עם גרוב שיזיז גם ישבן שומר מצוות, אבל הטקסט מדבר על בדידות ועייפות מהמשחק שמכונה חיים וממה יגידו ומהגבר שיבוא או לא. את המילים היא מסבירה שכתבה אחרי הגט, והן קיבלו חיים בעזרת שתי חברותיה לפרויקט, טל בריל ודלית אייזנר (די־ג'יי דאלי). היא עדיין מבריקה וכריזמטית ומצחיקה. יפה מאוד, אבל העיניים שמתחת לבובו (כיסוי הראש) מכוסות במשקפי שמש, להסתיר דמעה תועה שמופיעה מדי פעם. "אף פעם לא הלחינו את הטקסטים שלי ואף פעם לא העזתי לפלרטט עם המוזיקה", היא אומרת. "ופתאום קלטתי שזה גם הדבר הראשון שעשיתי לגמרי לבד, בלי יובל. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בזה היא העובדה שזה בלעדיו".

     

    תסבירי.

     

    "לא הייתי מייעצת לאף אחד להיכנס לזה אבל אני כן יכולה לראות היום איך קיבלתי עוד גלגול בחיים האלו, ובגלגול הזה יובל הוא לא בעלי, הוא אבא של הילדים שלי. ויש לי את המשפחה שלי ואת הילדים שלי המדהימים, אבל בגלגול הזה אני עושה מהלכים חדשים ויש בזה משהו מרגש".

     

    אם לפני שלוש שנים מישהו היה אומר לה שככה היא תרגיש בהמשך הדרך, סביר להניח שירון־דיין הייתה מורידה לו מחבת על הראש. אז היא רק ניסתה לשמור את הראש מעל המים. "אחרי שיובל עזב את הבית, אני זוכרת שאמרתי לעצמי - אישה חרדית, גרושה, בת 44, זו לא ממש נקודת פתיחה טובה לחיים", היא מגחכת. "אבל גיליתי שיש משהו יותר מפחיד מזה, ויותר מפחיד מלהתגרש, וזה להיות אישה גרושה בשכונה חרדית בבית־שמש".

     

    אז רק כשעברת לתל־אביב נפל האסימון? מתי הבנת שזהו, את לבד?

     

    "הפעם הראשונה שעשיתי טסט לאוטו לבד ישבתי באוטו ובכיתי. אמרתי, 'מה, אין לך אף אחד שיעשה לך טסט לאוטו?' בחיים לא עשיתי את זה. לקחת הלוואה בבנק לבד, עזבי לפתוח חשבון בנק וכל הדבר הנוראי הזה. וגם ככה שנינו היינו גרועים בזה. אז שאלו מי טיפל בזה לפני? אף אחד. מי מטפל בזה עכשיו? אני".

     

    איך באמת זה נראה מבחינת ההישרדות הכלכלית?

     

    "זה קשה מאוד. בהתחלה, באמצע, בסוף. ורכוש משותף אין לנו, חובות משותפים כן. לא יודעת איך שרדתי. אמיתי. לא יודעת איך עברתי את זה. זוועה".

     

    מה את עושה כשמתקשרים מהבנק?

     

    "לא עונה! לא עונה! עד היום אני משלמת את הקנסות על השנה הזו שלא דיווחתי למע”מ ולא למס הכנסה ולא דיווחתי לבנק ולא דיווחתי לאף אחד והגיע היום שהייתי צריכה לתקן את זה. ועיקלו לי מלא פעמים את החשבון... אל תשאלי. לא היה לי חשק לעלות על במה. רציתי להיעלם. ולא יכולתי. כי הייתי צריכה כסף. אמא שלי אמרה לי, את נהיית נורא קשוחה בגירושים האלה. ואני לא אישה קשוחה".

     

    אבל אין ברירה.

     

    "נכון. זה לא משנה אם זה באמת או שהיה לי דמיון של עצמי שאני אישה קטנה באיזשהו אופן. אם תשאלי את יובל הוא יגיד שלא היה ולא נברא, אבל אני בתפיסה שלי מאוד נשענתי עליו. בלעדיו לא היה לי אומץ לעשות כלום: לא ללדת ולטפח את מה שילדתי. הפרידה הייתה לחתוך בבשר החי, ולחתוך בצורה ששתי המערכות ימשיכו לחיות. ברגע שאמרתי שגירושים זה תהליך, אמרתי לעצמי, זה יהיה יותר כואב ויותר כואב ויותר ואז יהיה פחות ופחות. ועדיין, בכל מיני צמתים זה כמו מכת גרזן על הענף הזה ששנינו יושבים עליו. הרגשתי שכל פעם שאני מקבלת איזה מכה, או מהכיוון של הילדים או של הכסף או של הלב שלי, אני אומרת אני לא אעמוד בזה. אני אמות מזה אולי!"

     

    יש גם את העניין שהוא עזב את הקהילה ואת נשארת להתמודד עם כל מה שכתבו עליכם.

     

    "תראי, מה שיובל עשה זה מעשה שחור שלא ייעשה באיזה שהוא אופן. אבל יש לי בעיה. אני לא מאמינה לעזיבה הזו של יובל את הדת".

     

    זה נראה לך זמני?

     

    "לא זמני, אלא נראה לי תחנה בדרך. יובל, כשהוא מתריס, אני יודעת שהוא לא מחובר לעצמו. כי כשהוא מחובר לעצמו הוא לא מתריס. וכשאני רואה אותו מתריס אני קצת צוחקת - קשה לי לכעוס עליו אפילו. אני מבינה את הפוסט־טראומה שלו. הייתה לנו בעיה במינונים של הקדושה".

     

    היה לך קשה עם העליהום אחרי הפוסט שלו?

     

    "קודם כל, כולם ריחמו עליי, אז בהתחלה התקוממתי, ואז אמרתי, 'שבי בשקט מה אכפת לך שירחמו עלייך, מגיע לך. קצת מגיע לך'. וכן יש מקומות שזה פגע בי מאוד המעשים שלו - ועדיין בין זה לבין להפוך אדם לרשע? הוא תמיד היה דמות בעייתית בעיניהם. תמיד הוא הילך על הגבולות. נכון שהוא עשה את זה עם זקן וכיפה ואישה - מה שהוא עושה עכשיו ילדותי בעיניי. בכלל משבר גיל 50 זה ילדותי. אבל בסדר".

     

    ועם הכל את נשארת להתמודד, עם השמועות והמבטים ולהרגיש את העיניים בגב. את זוכרת רגע כזה?

     

    "תשמעי, את מגלה שלאנשים אין שום גבולות. חזרתי מאומן בטיסה ומישהי עומדת מעל המושב שלי וזה כלא - אין לך לאן ללכת. אומרת לי, יש לנו חטיפים, את רוצה משהו? שאלתי, יש לך במבה נוגט? אמרה לי כן, ואז היא אמרה, 'אני יכולה לשאול אותך כמה שאלות?' זה היה בדיוק באמצע המשבר. אמרתי לה, אני מבינה שזו הבמבה הכי יקרה שהייתה לי בחיים, נכון? ואז היא אומרת, 'אני לא מאמינה למה שאומרים, אבל כולם אומרים שבעלך עזב אותך, שנשארת לבד שהוא חזר בשאלה'. ואני מכרסמת את הבמבה ואומרת, כל במב כזה שווה... לא יודעת כמה".

     

    ענית? נחנקת?

     

    "פשוט ישבתי ולעסתי והסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי, אנשים, אין לכם בושה. אין לכם סוף, הא? הכל שלכם. בגלל זה, בשלב מסוים אמרתי לעצמי על הסדרה - את חייבת לקחת בעלות על הסיפור, אחרת מישהו אחר יספר אותו בשבילך ואת לא רוצה שמישהו יספר אותו בשבילך. את חייבת".

     

    היה לך קל לקבל את זה שיש לו בת זוג?

     

    "זה קשה מאוד. יותר קל להיות נשואים באושר ועושר עד עצם היום הזה. פחות נשבר הלב".

     

    גם לא מגניב שהיא צעירה כל כך.

     

    "זה למשל, מבחינתי זה בכלל זן אחר. בכלל לא אותה חיה. חוץ מזה הוא בן 50, מה את רוצה שהוא ייקח? אישה בת 55? אז תבלו חבר'ה. מה אני אגיד לכם. תיהנו".

     

    תארחי את יובל ואת בת הזוג שלו?

     

    "לא. זה מאוד ברור והגבול הוא שזו המשפחה שלי. היא לא תבוא בשום פנים ואופן".

     

    מה איתך? אישה חרדית גרושה. איפה היא יכולה לפגוש מישהו?

     

    "זה מורכב מאוד. אבל אני יכולה הכל. תעזבי אותך".

     

    יש כאן בעיה: את נורא מוכרת. ואת אישה מאמינה. לא תיכנסי לטינדר.

     

    "האמת שלא ראיתי בחיים טינדר בפנים וזה מטריד אותי. יש לי חבר גיי אז ראיתי את הגרסה של הגייז. זה ראיתי. אני לא אוהבת לצקצק, אבל יש משהו שכנראה פיספסתי".

     

    מה עם ללכת לבר ולסגור עניין?

     

    "הייתי בבר ובכיתי. כמה פעמים. וואו, כמה בכיתי".

     

    זה היה בר לא טוב.

     

    "זו הייתה האישה הלא נכונה בבר הנכון. לעומת זאת, הלכתי עם כמה חברים לבר בתל־אביב שהוא לב המאפליה. הגענו לשם חבורה. החברות שלי אומרות, ‘לא, זה לא בשבילך’. אבל הייתי במצב רוח טוב אמרתי, ‘יאללה, ניכנס’. אני עוברת ואומרים לי, ‘נועה ירון מה את עושה פה?’ מישהו אמר, ‘איזה חילול השם!’ ואני עומדת שם עם המטפחת ורוצה למות. וכולם דוחפים אותך לשירותים כי לשם כולם הולכים ולי אף אחד לא הציע כלום! (צוחקת) אמרתי, נלך עד הקיר, אעשה פרסה ונצא החוצה. ולחברות שלי בלי כיסוי ראש - לזו מציעים את זה ולהיא את זה. ולידי עומד גבר שזיהה אותי. אמרתי לו, 'אני במקומך הייתי לוקחת חצי מטר אחורה, שכשיבוא הברק, שלא תיפגע'".

     

    היה חמוד?

     

    "לא. אבל זה לא העניין. התברר שפגשתי יובל - גבר חילוני שהיה דתי עד לפני שנתיים, התגרש, יש לו שישה ילדים. עומד פה! שאל, 'מה בא לך לעשות?' אמרתי 'תהילים'".

     

    גדול.

     

    "נהיה כזה מעגל באמצע המועדון, אמרנו שיר למעלות. באמצע הבלגן. ואז כל אחד הלך לכיוון אחר. אחר כך אמרתי לחברות שלי, 'הקב"ה אמר: עם מי היא תדבר, עם כל המסניפנים האלו? שלח לי מישהו שהיה דוס עד לפני שנתיים'. זה היה לילה שאחריו אמרתי, אני לא הולכת למועדונים יותר".

     

    את בכלל רוצה זוגיות?

     

    "אבא שלי כל הזמן דואג מה איתי ושאני לא אהיה לבד. אבל מה את עושה כל הזמן? אמרתי לו, 'אני הווה, אבא'. אמר הווה־הווה, אבל עם מי? אז אמרתי לו שחייה האישיים של הגרושה הדתייה הצניעות יפה להם".

     

    מה זה אומר?

     

    "שזה מאוד־מאוד זהיר".

     

    מה, הניסיון להיות עם מישהו?

     

    "העולם הוא פתוח ואנשים הם אנשים. כשיובל התפרע ופירסם את הפוסט שלו, היו לי איזה 800 תגובות. ומישהו כתב, 'לפני 20 שנה פגשתי אותך ביפו. הזמנתי אותך לקפה ואמרת פעם אחרת. אולי עכשיו פעם אחרת?' אמרתי הו! זו תגובה! תהיו ענייניים חבר'ה".

     

    ובשורה התחתונה?

     

    "בואי נגיד שהקב"ה אוהב אותי. הוא מפנק אותי בקטנה. וצריך אומץ בשביל להתעסק איתי. באמת, זה לא לכל אחד".

     

    Gabibarhaim79@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 24.10.19 , 19:12