הנערים של כולנו

גרסת צה"ל פשוטה, כמעט טריוויאלית. בורין, כפר בשומרון, הוא יעד מבוקש להתנכלויות של נוער יהודי עבריין, מה שמכונה נוער הגבעות. מפעם לפעם מתרחש חיכוך בשטח בין מפגיני שמאל יהודים לפעילי ימין, יהודים מול יהודים. באחד העימותים האלה הבחין מ"פ גולני ביהודי מצית כרם זיתים של ערבי. המ"פ רדף אחריו בנחישות וברגישות, תפס אותו בתוך אחת החושות שפזורות על גבעות ההתנחלות יצהר, הפעיל כלפיו כוח ועיכב אותו. התברר שהבחור קטין, בן 17, תושב יצהר. המ"פ פעל כמצופה ממנו, אומר הצבא. על פי החוק, מותר לחייל לעכב חשוד לשלוש שעות, ובאישור מפקד הגזרה לעוד שלוש שעות. הכוח היה סביר.

אבל לא כך גרס גל השמועות שצץ אחר כך. אמרו שהמ"פ הפליא את מכותיו בקטין; אמרו ששלף אותו מתוך ביתו; אמרו שעצר אותו בלי סמכות, בלי צו. בעקבות התקרית חסמו שניים מתושבי יצהר את הג'יפ של מג"ד הסיור של גולני בכניסה ליישוב. אחד מהם פתח בכוח את דלת הג'יפ והטיח במג"ד קללות. המג"ד פעל בהתאם להנחיה של אלוף הפיקוד: הוא פנה למשטרה. ביום שישי התייצבו שוטרים בבית של הורי אשתו של הפוגע, בהתנחלות טלמון. הם עצרו את הבחור בחשד לפגיעה בעובד ציבור. במוצאי שבת הוא שוחרר. הקטין שהצית את הכרם שוחרר לאחר שעות אחדות. ההחלטה אם להגיש כתב אישום נתונה עכשיו בידי המשטרה. לא צריך להיות פרופסור לקרימינולוגיה כדי לנחש שהתיקים ייסגרו מחוסר עניין לציבור.

אבל על גבעות יצהר פתחו הנערים חשבון: מי שמחטיף להם, יחטוף. ג'יפ של גולני שעבר סמוך למאחז שלהם חטף מטר של אבנים; צמיגיו נוקבו, ואחד החיילים שנסעו בו, נפצע בכתפו. האבנים, הכתף והתקר הפכו לכותרות בתקשורת והסעירו את המערכת הפוליטית כולה. כאשר מיידים אבנים בשוטרים, במג"בניקים, בעובדי המינהל האזרחי, אף אחד לא מתרגש, אבל חיילי גולני הם הילדים של כולנו. ראש הממשלה גינה את המעשה בפנים זועמות, ופוליטיקאים מימין ומשמאל מילאו בזעקתם את הרשתות החברתיות.

כל זה היה צפוי וחסר משמעות. החדשה המרעישה באה דווקא מהשומרון, ודווקא מיצהר. מזכירות היישוב הוציאה הודעה שמתארת את האירוע כ"שערורייה ובושה". "אנחנו דורשים מהנערים לעזוב את יצהר", נכתב בהודעה. יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, פירסם הודעה שתומכת בסילוק הנערים. הוא הגיע ליישוב בשלוש וחצי בבוקר, להרגיע את הרוחות, עבר מחייל לחייל וביקש סליחה בשם התושבים. ביוזמתו התקיימה הפגנת תמיכה בצה"ל מול משרדי החטיבה המרחבית, במחנה חורון. חלק מהתושבים הגיעו. דגן נאם.

רק הרוח נלחמת בהם: מג"בניקים ליד יצהר | צילום: אלכס קולומויסקי

לפני שנים אחדות הייתי נוכח בעימות אלים בין חיילים למתנחלים ביצהר על רקע הקמת מאחז בלתי חוקי בשולי היישוב. היה לילה סוער. במהלכו אחד התושבים שיסה בנו, העיתונאים, כלבי תקיפה. יצאנו משם בעור שינינו.

מחיר שלא ציפיתם

שלשום חזרתי ליצהר. היישוב הוא עדיין חריג בין ההתנחלויות, אבל הוא השתנה. צמחו בו וילות גדולות, אדומות־גגות, בית קפה שנקרא בשם הביתי "אצל סבתא חנה", מכון שמשווק רפואת דיקור סינית, דגלי המדינה לצד הדגלים הצהובים ("משיח!") של הפלג המיליטנטי בחב"ד. כל הגברים שראיתי עטורי זקן, אבל הזקן היפסטרי, תמים למראה. הם התברגנו, אמרתי ליוסי דגן. "הם התבגרו", תיקן אותי. מודעות מזמינות את המבקרים לרכוש בית צמוד־קרקע על חצי דונם "במחיר שלא ציפיתם". שאלתי את אחד המקומיים מה המחיר. "כמעט מיליון", אמר.

בעבר כל כניסה של רכב צבאי ליצהר הייתה אירוע. היום היא עניין שבשגרה. גם אלוף הפיקוד נכנס ויוצא בלי קושי.

שתי חתונות: דגן | צילום: שאול גולן

כביש אספלט מוביל מזרחה, למאחז שקורא לעצמו "תקומה", כשם אחת ממפלגות הבית היהודי. המדינה נלחמה נגד המאחזים, אבל במקביל סללה אליהם כבישים, מימנה והזינה אותם. סביבת יצהר נראית עכשיו כמו הפזורה הבדואית בנגב: על כל בדל גבעה יש מקבץ בתים, ולידם מכוניות, כל בית וטעם בעליו, כל בית וחזונו. איש הישר בעיניו יעשה.

אני מנסה לראות את התמונה בעיניים של נער גבעות. העבריין של היום הוא הממסד של מחר, הוא אומר. החושה של היום היא הצמוד־קרקע של מחר. סמוטריץ' מכהן היום כחבר קבינט; מה הוא היה בגיל שלי? זמביש, היום הבוס הכל־יכול של ההתיישבות, ישב בכלא על טרור; חגי סגל, עורך עיתון מכובד, ישב בכלא על טרור. עוד נכונו לי עתידות.

מהכביש לתקומה מתפצלת דרך כורכר דרומה. לאחר כמה מאות מטרים היא מטפסת למעלה, אל המאחז שנקרא בעבר "כיפה סרוגה" והיום נקרא "קומי אורי". מכונית שעליה נכתב באותיות אדומות "נח־נח־נחמן" חונה ליד מבנים זמניים. בית אחד בנוי מאבן. לרגליו, שקועה בעפר, מצאתי כרזה: "לפניכם בית מדרש שנבנה על ידי בחורים מאבן מקומית! עכשיו שמחו שאין אנו משועבדים למצרים הרשעים ועובדים קשה בשבילם, אלא יכולים אנו להקדיש את כוחנו ואת עבודתנו לעבודת אבינו שבשמיים!"

בית המדרש נטוש. הנערים פונו, ואין מי שיקדיש את כוחו לעבודת אבינו שבשמיים. שק שינה צבאי שנזרק בחיפזון, ערימת פסולת וכרם ענבים שנשרף, משני צידי הדרך. בראש הגבעה יושבים שישה מג"בניקים ומג"בניקית אחת. הם מנסים להקים סככה. הרוח נלחמת בהם. היא היחידה שנלחמת בהם. "שטח צבאי סגור", מזכיר לי הקצין.

על המבנים במאחז יש צו פינוי של בית משפט, שלא יבוצע לעולם. לדברי יוסי דגן, יותר מעשרת אלפים נפש חיים היום במאחזים בלתי מורשים ביהודה ושומרון. ההערכה בפיקוד המרכז גבוהה עוד יותר. "שלא יהיה מקום לטעות", אומר דגן. "כשהמדינה לא רוצה שיהיו שם, הם לא שם. המדינה לא הכשירה מאחזים כי פחדה מהאמריקאים. זה סיפור פוליטי, לא פלילי. זאת האמת".

את דגן אני מכיר מאז המאבק נגד ההתנתקות, ב־2005. הוא היה אז בן 25, תושב ההתנחלות שא־נור בצפון השומרון, שפונתה יחד עם ההתנחלויות בעזה. הוא למד פוליטיקה תוך כדי מאבק, ולמד היטב. היום הוא אחד האנשים החזקים במרכז הליכוד, מקורב לנתניהו, בקשר יומיומי עם לשכת ראש הממשלה, עם שרי הממשלה, עם אלופי צה"ל. הוא יודע לרקוד בשתי החתונות, גם לגנות חד־משמעית, פומבית, את המתפרעים בקומי אורי, וגם לתמוך בנריה זארוג, 21, מנהיג המאחז, שבתחילת החודש גורש לחודשיים מהאזור בצו מינהלי.

"יצהר היא דבש שמושך זבובים", אמר לי דגן. "יישוב מצוין; אנשים טובים; מגוון דעות. אלה שיידו אבנים לא גרים שם. זהו נוער נושר, שהיישוב הסכים לטפל בו. מישהו שהיה פעם ראש המחלקה היהודית בשב"כ אמר לי פעם, מי שאין להם אלוהים, הולכים לכיכר החתולות בירושלים, לעבירות רכוש ולסמים; מי שיש להם אלוהים, הולכים לגבעות. יש כמה עשרות כאלה, לא יותר. למשרד החינוך היה פרויקט לשיקום הנערים האלה, שדאג להעביר אותם בגרות וצבא. התקציב היה מכובד. לפני שנה התקציב נחתך, והפרויקט הופסק. התקשורת הפסיקה להתעניין, והפקידים חתכו".

אויבי המתנחלים

צבי סוכות מיצהר היה פעם אחד הנערים האלה. הוצאו נגדו צווים מינהליים, והוא גם נעצר. היום הוא עוזרו של יוסי דגן. כיפה בוכרית גדולה, צבעונית, מעטרת את ראשו. שאלתי אותו מה הוא חושב על הנערים. "אני לא חשבתי שנכון לזרוק אבנים על חיילים גם אז", אמר. "אבל עכשיו? על מה?"

זה, כך נדמה לי, לב העניין: מפעל ההתנחלות הגיע לנקודת רוויה. עם חצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון שום גורם לא מאיים עליו – לא נשיא ארצות־הברית, לא מערכת המשפט, לא השמאל, לא המרכז, לא הרשות הפלסטינית ולא הקהילייה הבינלאומית. כל מאחז מולבן בסוף, כל דרישה נענית. מה יעשו נערי הימין הדתי באנרגיות שלהם, לאן יוליכו את השיעמום. לקחתי שני נערים כאלה טרמפ מצומת חווארה לצומת יצהר. פאותיהם הסתלסלו עד לכתפיהם. ציציותיהם התבדרו ברוח. כמו הנער אלבז מסדרת הטלוויזיה "הנערים", מרגע שנכנסו למכונית, גזרו על עצמם תענית שתיקה.

הם נודדים ממאחז למאחז. ערב התקריות ביצהר הם חוללו מהומה גדולה יותר דרום־מזרחה משם, בעמק שילה. הם לא רגמו באבנים חיילים קרביים, והמקום לא היה יצהר, לכן איש לא טרח לגנות. אבן שיידה אחד הנערים פצעה חייל של המינהל האזרחי.

לעיתים קרובות, מה שנתפס כחיכוך מקומי לא קשור לבעיה מקומית. שורפים מטע כי המטע שם, כי משעמם, כי מבקשים לגרות את הצבא, את ממסד המתנחלים, את התקשורת. דגן תולה בתקשורת את הרעש שנוצר סביב יצהר. "היית מאמין שכמה נערים שקיללו מג"בניקים יפתחו מהדורת חדשות בטלוויזיה?" הוא שואל. "בחייאת זומזום".

מפעם לפעם הם ושכמותם פוקדים את בתיהם של מפקדי פיקוד המרכז. הם פוקדים גם את ביתו של אלוף הפיקוד הנוכחי, נדב פדן. הם מביאים איתם מגאפונים ומשרוקיות, מטרידים את בני המשפחה ואת השכנים. האלוף מתנצל אחר כך בפני השכנים ולפעמים מוסיף להתנצלות עוגה שאפתה אשתו. זה נשמע קטן, מביך, עד שנזכרים שמאז בוגי יעלון לא מונה לרמטכ"ל מי שכיהן כאלוף פיקוד המרכז. לובי המתנחלים מצייר אותו כפרובוקטור, כדווקן, כאוהב ערבים, כשמאלן. שלושת אלופי הפיקוד האחרונים – אבי מזרחי, ניצן אלון ורוני נומה – נפרדו מהצבא בטרם עת בגלל השם שיצא להם כאויבי המתנחלים. המערכת הפוליטית מקריבה אותם על מזבח הבייס.

הוא רק חצוף

אור לאתמול פירק צה"ל שני מבנים בשבח הארץ, מאחז בלתי מורשה בשולי יצהר, מתחת לקומי אורי. היה שם צעיר אחד מנערי הגבעות. כשראה את החיילים, ברח. כאשר מזהים בנייה חדשה, מפרקים אותה, אלא אם כן הדרג המדיני חושב אחרת. ועדה בראשותו של סגן שר הביטחון מחליטה מה להרוס ומה לא. סגן שר הביטחון החדש הוא אבי דיכטר. המשך הקריירה שלו תלוי בפריימריז בליכוד. דיכטר אולי היה גיבור בסיירת מטכ"ל. בפוליטיקה הוא התגלה כגיבור קטן.

הצבא מתנחם בכך שהוא מונע השתלטות בלתי מורשית על גבעות חדשות. מעבר לזה אורב הכאוס. כשדורשים מקציני צה"ל לאכוף את החוק ביהודה ושומרון, הם שואלים איזה חוק וכמה לאכוף. מציגים להם מבנה משפטי מורכב, שהם לא חונכו להבין אותו, וחיילים קרביים לא בנויים לאכוף אותו. מידת האכיפה היא עניין פוליטי, לא משפטי ובוודאי לא צבאי. היהודים מצפים ליהנות מצד אחד מכל הזכויות של אזרחים בתוך מדינת ישראל – כך קובע החוק – ומצד שני ליהנות מכל הזכויות של השליט בשטח כבוש. גם אזרחים וגם כובשים. מה פתאום חייל עוצר אזרח, קטין, שהצית כרם זיתים, שאלה אותי שלשום תושבת השומרון. שוטר צריך לעצור, לא חייל. ורק אם יש לו צו מעצר חתום. מן הראוי שצה"ל יבדוק את עצמו, שיעשה בדק בית.

יוסי דגן, עם כל האהדה שלו לקשיים של צה"ל, לא מבין מדוע נוהגים בתושבים שלו בתקיפות כזאת. נכון, תושב יצהר פתח את דלת הג'יפ של המג"ד וקילל אותו. הוא חצוף, לא עבריין. והוא היה מוכן, בהשתדלות של דגן, לבקש סליחה, אולי אפילו לכתוב מכתב. למה המג"ד סירב לסלוח לו? למה עצרה אותו המשטרה? למה עושים עניין מכל תקרית ביצהר?

תושבי ההתנחלויות בגב ההר מציפים את החיילים באוכל ובמשקאות ובהזמנות לעשות שבת. מתארחים גם מפקדי החטיבות המרחביות. אחר כך, כשמנסים לאכוף את החוק, זה מבלבל. אחד החיילים בגדוד צנחנים שמוצב בשומרון אמר לי השבוע: שמעתי מה קרה ביצהר. חשבתי, מה היינו עושים אילו מיידי האבנים היו ערבים, לא יהודים. היינו עושים להם ביקור בית.

משל על גנץ

את 28 ימי החסד שלו פתח בני גנץ בנאום ממלכתי, מפייס, מחבק. הנאום נוסח היטב, אבל ספק רב אם סדק את החומה שבנה מולו נתניהו. אחד הפוליטיקאים שהאזין לו, נזכר בסיפור הישן על שני החברים שנפגשו לאחר שנים של ניתוק. איך אתה? שאל האחד. מעולה, השיב חברו, וסיפר.

"שנים הייתי קם בשש בבוקר ורץ כמו משוגע כדי להספיק להגיע בשמונה לפתח־תקווה. זה היה נורא. לפני שלושה חודשים קניתי אופנוע. עכשיו אני קם כמו מלך, בשבע וחצי, שותה קפה, קורא עיתון, ובדיוק בשמונה אני בפתח־תקווה. שמע לי, קנה אופנוע ואתה מסודר".

השניים נפרדו לשלום. לאחר כמה חודשים נפגשו שוב. "עשיתי כעצתך", אמר החבר. "קניתי אופנוע. אני קם כל יום בשבע וחצי, שותה קפה, קורא עיתון ומגיע לפתח־תקווה בדיוק בשמונה. הכל עובד פיקס, אבל יש לי שאלה: מה יש לי לעשות בפתח־תקווה?"

זה, סיכם המקור, המשל שלי על בני גנץ.