הדמגוגיה סביב "משבר" ביטול ביטוחי הסיעוד לכל החיים

ענף הביטוח כמרקחה: חברות הביטוח החליטו להפסיק לשווק פוליסות עם פיצוי לכל חיי המבוטח, על רקע התארכות תוחלת החיים והפיכת הפוליסה לפחות כלכלית עבורן. עם היוודע דבר הפסקת שיווק הפוליסות קמה צעקה, אבל לא של הציבור אלא של סוכני הביטוח. נשיא לשכת הסוכנים ליאור רוזנפלד שיגר לממונה על שוק ההון משה ברקת מכתב בשם הציבור הנעשק.

אלא שמי שמלין על אובדן הפוליסות הללו הם בעיקר חברות הביטוח עצמן - כמנוף לחץ רגולטורי כדי שיתירו להן לייקר את הפוליסה לאורך חיי המבוטחים - וסוכני הביטוח, הגוזרים משיווקן עמלות שמנות, בעלות של מאות שקלים בחודש למבוטח.

הסיבה פשוטה: תוחלת החיים של אדם סיעודי על רקע מחלה היא כחמש שנים בממוצע. לא בכדי ביטוחי הסיעוד שמציעות קופות החולים נותנים כיסוי לזמן מוגבל זה. נוסף על כך, תוחלת החיים של מי שהפכו לסיעודיים מפאת גילם היא שלוש שנים לנשים וארבע לגברים. כך, כיסוי ל"כל חיי המבוטח" אינו יותר מגימיק שנועד להצדיק תשלום גבוה יותר.

יבואו המצקצקים ויגידו שתוחלת החיים עולה, והטכנולוגיה הרפואית משתפרת ומחזיקה אנשים חיים זמן ארוך יותר? גם לכך יש מענה ביטוחי. חברות הביטוח מנסות להצניע את קיומה של פוליסה משלימה לביטוח הסיעודי של קופות החולים. מדובר בפוליסה שמופעלת רק אחרי שתמה תקופת הפיצוי בת חמש השנים של הקופה, וניתן לרכוש תוספות, נניח לשלוש שנים נוספות. עבור חברת הביטוח הסיכון הביטוחי במצב זה נמוך משמעותית, והפוליסה זולה דרמטית לעומת כיסוי מהיום הראשון. עבור המבוטח - שחושש שיישאר סיעודי יותר מחמש שנים, כפי שלמשל נפוץ במחלות דמנציה, כגון אלצהיימר - זה פתרון מצוין.

אז לפני שאוכלים את הלוקש של הסוכנים והחברות, ולפני שהרגולטור רץ לבחון עבור חברות הביטוח חלונות זמן שבהם הן יוכלו לייקר את הפוליסה, או הקלות אחרות, יש לבחון עד כמה הפוליסות הללו מלכתחילה היו נחוצות למבוטחים, ולא פשוט רכבו על הפחד המובנה שלהם מאין אונים. פחד, שקצת מזכיר את דרכי השיווק העקלקלות של ביטוחי המנהלים עם מקדם מובטח, שמאז שנות ה־2000 נותן הגנה אמיתית מפני קיצוץ הפנסיה בעת התארכות תוחלת החיים, רק אם זו תקפוץ לסביב מאה שנים.