כשעמנואל אלבז בת ה־17 וחצי הגיעה מצרפת לקיבוץ צובה, היא שמעה את עצמה מפטפטת בחדר האוכל באנגלית, והבינה שאם תמשיך ככה לא תוכל להגשים את חלום ילדותה ולהפוך לעיתונאית ישראלית. היא הודיעה לקיבוצניקים "מהיום אני לא יודעת אנגלית", התעלמה משאלות שהופנו אליה באנגלית, דיברה עברית בלבד ובאחת מארוחות הערב, מול כוווווולם, היא נזפה במישהו שהקניט אותה: "אל תרד לי!"
"ברור שכולם צחקו", היא מצחקקת במבוכה. "למזלי, הבחור הגיב יפה. הוא ניגש אליי בשקט ולחש לי באוזן 'אל תרד עליי' וגם הסביר לי מה ההבדל. ברור שכמו כל עולה חדשה גם קראתי לנהג האוטובוס 'תפתח אותי מאחורה!' לא נעים, אבל מהשגיאות לומדים. היו לי הרבה".
אבל עשית את זה! כמעט אין לך מבטא!
"עדיין יש לי קצת, אבל תודה. כבר בגיל שלוש רציתי להתחיל ללמוד אנגלית. אולי כבר אז הייתה לי תחושה שלא אשאר בצרפת".
אלבז־פלפס המשמשת ככתבת חוץ של רשת, נקלעה לאחרונה להתכתשות מפוארת עם אברי גלעד. היא דיווחה באולפן תוכנית הבוקר על השריפה בכנסיית נוטרדאם בפריז, והוא טען כי מדובר במעשה טרור אסלאמי. כשניסתה להציג את ממצאי החקירה בנוגע לסיבת השריפה, התייחס גלעד לטיעוניה "השיקריים" ובאולפן החל ויכוח שגלש גם למדיה הכתובה ולרשתות החברתיות (היא קראה לו "גזען", הוא קרא לה "רובוטית פי.סי"). "אני לא מעוניינת להתכתש עם קולגה מאותו ערוץ מעל דפי העיתון", היא הודפת את הניסיון לחלץ ממנה תגובה על היחס המזלזל לו זכתה. "היה ונגמר. לא קיבלתי הוראה שלא להתייחס לכך. אני לא אחת שמקבלת הוראות", היא חותמת את הנושא.
היא נולדה בפרבר ירוק של פריז ומדי שנה בילתה את חופשת הקיץ בנתניה, אצל הסבתא והדודים. "המונח 'ציונית' נראה לי גדול מדי", היא מצטנעת, "פשוט התאהבתי בישראל ואני אפילו לא יודעת למה, מפני שהכרתי רק את נתניה. בגיל 11 קרוב משפחה לקח אותנו לסיור של ירושלים, ואני זוכרת שעמדתי מול החומה, אמרתי לעצמי 'כשאהיה גדולה אני אגור בארץ הזאת' ובזווית העין שלי נצצה דמעה שכנראה נבעה מהרוח או מהקור או משניהם".
חווית אנטישמיות?
"בבית ספר, בהפסקה, ראיתי שפרצה קטטה והרבה תלמידים הקיפו במעגל את אחי, שגדול ממני בשנתיים, וצעקו עליו, 'תחזור למדינה שלך, יהודי מסריח!' כאב לי מאוד לראות אותו חוטף מכות. בבית שאלתי את אמא מה זה 'המדינה שלי' והיא ענתה שאנחנו צרפתים, אבל ליהודים יש עוד מדינה, אם הם רוצים. יכול להיות ששם הבנתי מה זה להיות יהודי. בעצם, לא, כבר בגן הדגמתי לילדים איך מדליקים נרות שבת. לא קלטתי עד הסוף שאם אגור בישראל זה אומר שאעזוב את הוריי. בפריז הסתובבתי עם חולצה של חיילת צה"ל שקניתי באיזו חנות של תיירים. בגיל 16, לקראת סוף הקיץ בנתניה, שיכנעתי את דודה שלי שאגור אצלה. צילצלתי לאמא ובישרתי לה שאת י"א־י"ב אלמד בישראל ושזה יהיה נפלא. אמא שלי, בלי להתבלבל, ענתה, 'לא, שרי, אחרי שתסיימי את התיכון תגורי איפה שאת רוצה', אז השקעתי בלימודים כדי לא להתעכב".
מה הקשר? אמא שלך לא התנתה את העלייה בבגרות טובה.
"נכון, אבל בפריז, בזמני, כל הבגרויות רוכזו בשבוע אחד, ומי שנכשל באחת מהן היה צריך לחזור על י"ב. כשבאתי לראות את התוצאות על הלוח הסתובבתי לאמא ולא אמרתי לה 'עברתי את כל המבחנים'. אמרתי, 'אני טסה לישראל'. כיוון שהייתי פעילה ב'הבונים דרור', תנועת אחות של הנוער העובד, טסתי עם חמישה בני גילי לשנת הכשרה, במטרה לחזור לפריז כמדריכים. היינו חמישה חודשים בצובה, עשיתי טירונות מקוצרת בגלל פריצת דיסק, עזרתי לתלמידים בבית ספר במעלות־תרשיחא, שמעתי המון הרצאות על היסטוריה ומנהיגות ובסוף השנה, כשחמשת הבחורים חזרו לצרפת, נשארתי והתחלתי ללמוד במכינת עולים בתל־אביב. לא מזמן מצאתי את המחברות של התואר השני שלי, במזרח תיכון בן זמננו. סיכמתי את ההרצאות בכתיבה פונטית, בלי להבין".
20 שנה אחרי שעלית ארצה, כמה פעמים שאלת את עצמך מה את עושה כאן?
"אפילו לא פעם אחת! ישראל הייתה מאוד טובה אליי. אני לא מכירה הרבה מדינות שנותנות למהגר יהודי תעודת זהות, סל קליטה ואולפן. הרגשתי שרוצים אותי כאן והייתי כולי הכרת תודה. יש צרפתים שקשה להם להסתגל למנטליות של צעקות ופקקים, אבל לי זה הרגיש מאוד טבעי וחוץ מזה, רכשתי כאן נכס אדיר - חברים לחיים ולמוות. אני לא חיה כאן כבר 20 שנה בגלל שנולדתי כאן או בגלל שברחתי לכאן. בחרתי לחיות בישראל ואני בוחרת בה כל יום מחדש. ברור שהבחירה הפכה ליותר קלה לפני חמש שנים, כשהוריי עלו ארצה. אמא שלי עושה אולפן אחרי אולפן, אבא שלי מדבר עם הידיים ועובד עם אחי הגדול בשיפוצים".
ארץ הבחירה
מוטיב הבחירה חוזר כשהיא מספרת על בעלה, אדם פלפס (41), מאמן כושר. "ברור שרציתי להתחתן עם צבר, זה היה החלום שלי, אבל בליל הבחירות של אובמה יצאתי אחרונה מהמערכת של הג'רוזלם פוסט, הייתי גמורה מעייפות והדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות זה ללכת למכון הכושר שבו הייתי מנויה. והוא היה המאמן. אהבה ממבט ראשון. אדם נולד וגדל בלוס־אנג'לס, בגיל 17 הגיע לישראל לחתונה משפחתית, החליט להישאר והתגייס לגולני. לקח לנו זמן להתייצב בזוגיות, התחתנו רק לפני חמש שנים, ואמרתי לו, 'מבחינתי, חתונה זה גזר דין מוות. אני רוצה שתעמוד מתחת לחופה בידיעה שבחרת למות איתי, אבל זה לא אומר שבעוד עשר שנים לא תחשוב אחרת, נישואים זה לא בית כלא'. מאז, כל יום אני בוחרת לגור איתו ולגור בארץ. ברור שכל יום אנחנו יכולים לקום וללכת, לי יש דרכון צרפתי ולאדם יש דרכון אמריקאי, אבל אנחנו לא רוצים. הידיעה שאתה בחרת לעצמך את חייך היא מפתח לאושר".
מה זה אושר?
"אני לא מאמינה בלסבול, אלא בליהנות, ואני כבר יודעת שלא אוכל ליהנות כשאני לא מגשימה את עצמי. עבדתי שנתיים בשגרירות צרפת כנספחת תקשורת, וזו הייתה חוויה נהדרת, אבל לא הרגשתי שזו הגשמה כי מאז ומתמיד רציתי להיות עיתונאית. מצד שני, לא האמנתי שאגיע לזה בלי להיות בוגרת גל"צ ובלי להכיר אף אחד. אז עשיתי שני תארים, עבדתי בפרינט והמעבר שלי לטלוויזיה היה די מקרי. ראיתי מודעה שמחפשים עורכת לתוכנית בוקר בערוץ 10, העברית שלי עוד לא הספיקה לתפקיד עורכת והתחלתי כתחקירנית. כשהציעו לי להגיש פינה של חדשות חוץ קפצתי למים. בת דודה שלי, שראתה אותי בצרפת, סימסה לי 'כדאי שמחר תשאלי מישהו איפה המצלמה'. היא לא הבינה מילה ממה שאמרתי, אבל קלטה שאני אפילו לא יודעת לאן להפנות את המבט".
לפני שנתיים, אחרי שהגישה פינות אצל רפי רשף וב"צינור לילה", היא קיבלה את תקן כתבת חדשות החוץ, והמגרש הפרטי שלה הוא "משחק חוץ" (ראשון, 9 בערב, ערוץ הכנסת) שבו היא רואה אתגר. "זו פעם ראשונה שתוכנית של חצי שעה מונחת על הכתפיים שלי, אני זו שבונה את הליין־אפ וכותבת פתיחים ובוחרת מרואיינים, ובכל תוכנית אני לומדת משהו חדש". אבל היום שלה מתחיל הרבה לפני שדמותה נשקפת מהמסך. בשבע וחצי בבוקר היא מעמיסה את שני ילדיה - ליילה (leyla) בת החמש ורפאל בן השלוש ‑ על האופניים ומסיעה אותם לגן. "זה לרכוב עם 40 ק"ג", היא מתגאה, "20 מקדימה ו־20 מאחורה. ככה זה כשגרים בתל־אביב. גם בעלי צמוד לאופניים ובערב אנחנו מדוושים איתם לים".
איך אתם מחלקים ביניכם את מטלות ההורות?
"בהתמודדות משותפת. אדם הוא הפמיניסט האמיתי בבית. בדרך כלל אני חוזרת הביתה כשהם כבר ישנים, אבל הם לא רואים בזה משהו חריג, הם נורא מאושרים עם אבא שלהם".
ואין לך נקיפות מצפון על כך שאת לא נותנת להם נשיקת לילה טוב?
"היית מציגה את השאלה הזאת לגבר? לא, אז זכותי לא לענות. זו הבחירה שלנו והיא מאוד מודעת. אם יום אחד משהו לא יעבוד באיזון הנוכחי, נארגן את החיים מחדש כדי שיהיה טוב לכולם".
סיפורים אנושיים
לירושלים היא נוסעת באוטובוס ("מדי פעם אנשים פונים אליי בנחמדות ואומרים 'את הכתבת הצרפתייה?' או 'את נראית יותר צעירה מאשר בטלוויזיה' וזה נעים ומחמיא, אני לא סלב וגם לא אהיה") ובשעות הלילה הקטנות היא מתאמנת באיגרוף. "אני לא מקפידה על הספורט לצורך שמירה על המשקל, ואל תשאלי כמה אני שוקלת, כי לא מציגים שאלה כזו לגברת צרפתייה. הספורט עוזר לי להרגיע את המוח".
כי העבודה קשה?
"אני לא עובדת קשה, הרי אני לא נהגת מונית ששורפת עשר שעות על הכביש וגם לא מפנת זבל, אבל אני עובדת הרבה וזו עבודה שאף פעם לא נגמרת. לא פעם, בעשר בלילה, עדיין במערכת, אני נוזפת בעצמי 'לכי הביתה, לכי לישון עם בעלך, העבודה לא תברח'. זו זכות גדולה לעבוד במה שאני הכי אוהבת".
ארסנל הסקופים שלה מתמלא. "אני אוהבת סיפורים אנושיים שמציגים בעיה גדולה, כמו התמונה של הילדה הקטנה שמושיטה את ידיה לעבר אמה בגבול שבין מקסיקו לארצות־הברית. זו תמונה שמייצגת את מדיניות ההגירה של טראמפ. בראיון בלעדי עם הצלם גיליתי שהתמונה צולמה כשבמהלך חיפוש על האם לקחו ממנה את הילדה לדקה ולא מעבר לזה. לא הפרידו ביניהן".
אלבז־פלפס היא אישה נטולת פחד לחלוטין. ממש לאחרונה היא חשפה שבעלה של ונסה וידל, זוכת "מאסטר שף", הוא עבריין נמלט. "בדרך כלל אני לא צופה בתוכניות בישול", היא מודה, "אבל זיפזפתי בטלוויזיה, אולי חיפשתי סדרה, ופתאום ראיתי פרצוף מוכר מאחורי ונסה. זיהיתי שזה הנוכל מהסרט 'העוקץ של המאה' שיצרתי עם הבמאי ארי פינס. ברור שתחושת בטן לא מספיקה. חיפשתי במאגר התמונות שאצלי, הצלבתי את כל העובדות האפשריות וחשפתי שהעבריין המבוקש בצרפת מופיע בפריים טיים בטלוויזיה. למיטב ידיעתי, כל עוד לא הגיעה מצרפת בקשת הסגרה בעניינו הוא עדיין אזרח חופשי".
לא פחדת שמישהו עלול להתנקם בך בגלל החשיפה הזאת?
"הוא חשף את עצמו. כשצילמתי את הסרט על העוקץ היו לי כמה וכמה רגעים שבהם הרגשתי מאוימת, וכבר הייתי אז אמא לשניים, אבל אני יודעת להיות זהירה. הילדים שלי יודעים שאמא תמיד חוזרת הביתה ושמישהו צריך לספר מה קורה בעולם".
smadarshirs@gmail.com
