מרסל ניניו זיכרונה לברכה הייתה גיבורה. את גבורתה הוכיחה פעם אחר פעם בפעילות חשאית למען מדינת ישראל, בדרך שבה החזיקה מעמד במאסר קשה ומייסר שנמשך 14 שנים, ולא פחות באופן שבו חזרה לחיים כאדם חופשי במדינתה, במדינת ישראל.

כאדם חופשי במדינתה ובקרב עמה, אירחנו לפני כשנתיים במוסד את מרסל ואת נידוני קהיר האחרים, רוברט ומאיר, שייבדלו לחיים ארוכים. בתחילה התכנסנו במשרדי ואחר כך נפגשנו עם כל הפורום הבכיר של ראשי האגפים במוסד. הרגשנו נרגשים ומבורכים לארח את הגיבורים הללו. כבר לא צעירים יש לומר, אבל עיניהם בורקות והם מלאי שמחת חיים ואופטימיות.

כינויה של מרסל ברשת הביון שפעלה מתחילת שנות ה־50 במצרים היה קלוד. תפקידה של קלוד היה לקשר בין החוליות של קהיר ואלכסנדריה. בהמשך היא הפכה להיות גם הקשרית של הלוחם מקס שנעצר במקביל לחברי הרשת.

מרסל וחבריה האסורים שעוד היו בחיים הגיעו ארצה בפברואר 1968. מאז ועד היום הם משמשים לנו במוסד ולכל אזרחי ישראל כמקור השראה. מורשתם היא מורשת של אהבה עזה למדינת ישראל ולעם היהודי, אומץ לב ונכונות אין־סופית להקרבה. במהלך שירותה בכלא המצרי אושפזה מרסל בבית חולים בקהיר, משם הצליחה להבריח מספר מכתבים שאותם שלחה לאחיה בפריז. על המכתבים חתמה בשם הבדוי מריאן והם היו מלאי רמזים. "אל תדאגו", היא כתבה, "אני אחזיק מעמד אם יהיה צורך". ובמכתב אחר היא כתבה: "אם יש לכם ספרים טובים שמרו עליהם היטב, אני מתכוונת לקרוא את כולם". וכך היא עשתה. מרסל ידעה לקום כלביאה מהסבל הנוראי של הכלא. היא קיבלה עם הגעתה לישראל דרגת סגן־אלוף בצה"ל, היא מצאה אהבה והתחתנה עם בחיר ליבה. השושבינה בחתונתה הייתה ראש הממשלה גולדה מאיר.

מרסל נפטרה בשיבה טובה, כמעט בת 90. האירוע הזה מזכיר לכולנו, כמו גם נוכחותו כאן של אברהם, אחיו של אלי כהן ז"ל, שיש לנו כמדינה מחויבות מתמשכת להביא תמיד, מכל מקום, את שבויינו ואת נעדרינו, אלה ששילמו את המחיר היקר מכל עבור מדינת ישראל, לקבורה כאן.

ההספד שנשא יוסי כהן על קברה של מרסל ניניו ז"ל