לא רצית שירחמו עלייך

מרסל יקרה, ביום חמישי שעבר הבאתי את הקרקרים עם הפרמז'ן ואת הסברת לי שאמרו לך שעלייך לרדת שני קילו. "בדיחה מצוינת", הגבתי ואת חייכת בחצי פה. על המיטה שלך כרגיל היה מונח ספר קריאה עבה ושוחחנו שיחה רגילה לכאורה. ביקשת שאספר מה חדש כמו תמיד, אבל הפעם נתת לי לדבר בלי הפסקה. נפרדנו עם נשיקה באוויר והעיניים שלך אמרו שזו פרידה אחרת.

העיניים הכחולות והחכמות, שהביעו לא פעם את מה שהפה לא יכול היה, או לא רצה, לומר. העיניים מהמשפט, העיניים מהכלא והעיניים המאושרות והמבולבלות אחרי השיבה לארץ, אחרי 14 שנים מיותרות כל כך.

נכנסת לחיי ואני לחייך לפני פחות משלוש שנים. זכיתי והחמצתי. זכיתי להכיר אותך והחמצתי כי הכרתי אותך מאוחר מדי. צלולה עד הרגע האחרון, שנונה, שומרת על חוש הומור בריא, סקרנית, מתעדכנת בחדשות שלנו באנגלית ובצרפתית ומבינה בערבית את מה שאנחנו צריכים היינו להבין. לא מתנחמדת, לא אוהבת שמזייפים, מעריכה אנשים כנים ועם זאת תמיד שומרת על נימוסים אירופיים. אישה של מוזיאונים ותערוכות אמנות, של מוזיקה קלאסית, הצגות בלט ותיאטרון. ולדמיין אותך יושבת בכלא בשמלת האסירות עם החששות והרוצחת האחראית על המכבסה.

דיברנו לא פעם על הקורבן שהקרבת. רצית שיכירו בו אבל לא רצית שירחמו עלייך. רצית שיזכרו את מקס בינט ששם קץ לחייו במהלך המשפט, רצית שיזכרו את סמי עזר וד"ר משה מרזוק שהוצאו להורג בתלייה מיד בתום המשפט. רצית שיזכרו את חברייך, צעירים בשנות ה־20 לחייהם שנשפטו לשנות מאסר ארוכות עם עבודת פרך, ראשים מגולחים ושלשלאות של חמישה ק"ג צמודות לרגליהם. ישבת 14 שנים בכלא לבד אבל הם היו העוגן שלך שם, ובארץ חברים שהפכו אחים. איך בכל פעם ששאלתי מה שלום רובי פנייך ממש אורו. רובי, הנפש התאומה שלך, שעבורו פקחת עיניים גם ברגעי הדמדומים האחרונים.

לא ביקשת חמלה, את אישה גאה, קשה להתרגל ולומר 'היית גאה', אני מרשה לעצמי לומר אישה אצילית. רצית שיזכרו, אבל יותר מזה ביקשת להעביר לדורות הבאים מסר ערכי ולכן הסכמת להשתתף בסרט.

לא היה לך קל לנבור בעבר, לחזור לימים הרעים ההם. אחרי אחד מימי הצילומים סיפרת שהתקשית להירדם בלילה, שחלמת על הכלא. היו ימים שהיית נסערת אבל נחושה להמשיך. היה לך חשוב שהקורבן שלכם יהיה דגל אדום עבורנו. שנבין את ההשלכות של הפרשה בהקשר של החוסן הלאומי של מדינת ישראל. מעולם לא הצלחת להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה השתמשו בכם, צעירים ציונים ונאיביים, והפקירו אתכם לגורלכם. עד יומך האחרון לא סלחת, ועם זאת אהבת את המדינה בכל נימי נפשך. כשסיפרת על ירושלים של זהב, שנעמי שמר שרה לכבודכם בשובכם לארץ, התרגשת כאילו זה קרה אתמול.

והיה בך החלק ששייך לאלי. החיוך שהתפשט על הפנים כשדיברת עליו. סיפרת באריכות על החיים הטובים שהיו לכם יחד, על הטיולים בעולם, איפה לא הייתם? נופים משכרים, מוזיאונים, קונצרטים, על המשפחה והחברים הקרובים שליוו אותך לאורך השנים. דיברת על הנכדים בחום של סבתא גאה ובחודשים האחרונים התמוגגת כשדיברת על הנינים שנולדו ברצף ועל רונית שמצליחה ללהטט בין כולם ולהיות בו בזמן בכל הרגעים האלה אצלך ואיתך, ברגעים שבהם היית זקוקה לה. "אני לא מפחדת מהמוות", אמרת. "חייתי מספיק, ראיתי הרבה, הרגשתי הרבה, סבלתי הרבה וזהו, אלה החיים".

ביום שלישי באתי להיפרד. מרסל יקרה, זכיתי להיות חלק מהקומץ הקרוב אלייך. רונית עמדה לצידך והרטיבה לך את השפתיים. אמרתי לך בדמעות שאני אוהבת אותך. הלכתי והשארתי אותך מוקפת במשפחה שלך, מוקפת באוהבייך. ואני כבר מתגעגעת.

ההספד שנשאה תמי ארד על קברה של מרסל ניניו ז"ל