שני נכסים יש לראש ממשלה: החוק שמעניק לו את מעמדו הרם והאמון שרוחש לו הציבור. שני נכסים יש לבעל עיתון: אמון הקוראים והחוסן המקצועי של העיתונאים שעובדים בעיתונו. ההקלטות מתוך שיחות נתניהו־מוזס, שקטעים מהן שידר אמש בערוץ 13 רביב דרוקר, שומטות את הבסיס ששני האנשים האלה עומדים עליו. כל אחד מהם מפר בדרכו את אמון הציבור.
חלק גדול מהטקסטים פורסמו בעבר, בעיקר על־ידי גיא פלג בערוץ 12. אבל יש הבדל מהותי בין טקסט שעיתונאי קורא בשידור לבין הקולות האותנטיים של השניים. הטון מסגיר סוג של קשר שסותר באופן מוחלט את מה ששניהם הקרינו באותו זמן לציבור, האחד מרום הדוכן של ראש הממשלה והאחר באמצעות העיתון ואתר החדשות שלו. הם שותפי סוד; יש ביניהם אינטימיות; בהמשך נוצר מתח, אולי אפילו סוג של עוינות הדדית.
אני בטוח שהשיח הזה לא מתיישב עם הערכים שאמורים להנחות ראש ממשלה ולא עם הערכים שאמורים להנחות בעלים של עיתון. אין לי שום ביטחון שהשיח הזה חוצה את הרף הפלילי. על כך צריך להחליט היועץ המשפטי לממשלה ואולי, בהמשך, בית המשפט.
קל לי יותר להבין את נתניהו מאשר את מוזס. שלושים שנה נתניהו מבטיח הבטחות שהוא לא מקיים. לפעמים הוא מתכוון, לפעמים הוא לא בטוח שהתכוון, ולפעמים הוא ממש לא מתכוון. מוזס היה אמור לדעת זאת. עצם המפגשים שלו עם פוליטיקאים, ביניהם ראש הממשלה, לגמרי לגיטימי בעיני. היו דברים מעולם, מבן גוריון עד נתניהו. גם לגמרי לגיטימי, ובמקרה של נתניהו גם שכיח, שראש ממשלה יתלונן על הסיקור שהוא מקבל באמצעי תקשורת באוזני בעליו. לא לגיטימי להפוך את הדו־שיח הזה לסחר־מכר. בדרך הזאת שניהם מוכרים את בכורתם בנזיד עדשים.
"ישראל היום", החינמון שבא לעולם כדי להמליך את נתניהו ולהשמיד את העיתונות החופשית במדינת ישראל, הוא אירוע לעצמו. מיליארדר אמריקאי, שאיננו מבין עברית, מחליט שהוא יהיה כונס הנכסים של העיתונות החופשית במדינה, והוא עושה זאת באמצעות הצפה של השוק בעיתוני חינם. אילו היה מדובר בכל מוצר אחר הממונה על ההגבלים העסקיים היה חייב לבלום את התופעה הזאת באיבה. הדבר לא נעשה, והניסיון לרסן את התופעה באמצעות חקיקה סיבך את כל מי שהיה מעורב בו בבעיה אתית ואולי גם בבעיה פלילית. פוליטיקה ותקשורת הן זוג מוזר. התקשורת חייבת ברגולציה, אבל ברגע שהפוליטיקאים הופכים לרגולטורים הפיצוץ בדרך. נתניהו החליט שהוא יהיה הרגולטור של התקשורת בישראל, מודפסת, אלקטרונית ודיגיטלית. זה היה משגה פטאלי; מוזס, שבצר לו פנה לנתניהו, שגה לא פחות.
הדיבורים של נתניהו על השפעתו האגדית של נוני מוזס על המערכת הפוליטית הם מיתוס. יתכן שנתניהו מאמין בזה: יש לו לא מעט פארנויות על גבו. מוגזם גם תיאור השפעתו של מוזס על התכנים בעיתון, כותביו ועורכיו. האמינו לעיתון, לא להקלטות.
השידור אמש היה הישג מקצועי של רביב דרוקר, פרשן ערוץ 13. עם זאת, אי אפשר שלא לחייך למשמע הפרשנויות של דרוקר לגבי הדברים בתוך "ידיעות אחרונות". לא כך מתנהלים הדברים בעיתון הזה, ודרוקר היה צריך לדעת.
בעבר, כאשר תמלילי ההקלטות פורסמו לראשונה, הצעתי שמוזס ישעה את עצמו מאחריותו כמו"ל כל עוד החקירה נמשכת. היום, ערב פרסום החלטת היועץ המשפטי, נכון יהיה לחכות להכרעת היועץ. את כל מה ששמענו אמש היועץ המשפטי יודע. הוא צריך לקבל את החלטתו בהקדם האפשרי, מבלי להיות מושפע מפרשנויות בתקשורת, כולל הטור הזה.
