yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 27.10.2019
    לסמוך רק על עצמנו
    לימור לבנת

    חיסולו של מנהיג דאעש אל־בגדדי יקנה בוודאי נקודות רבות לנשיא טראמפ – בעיקר בדעת הקהל האמריקאית – אך אין בו כדי לשנות את הלקחים שעל ישראל להפיק מההתפתחויות והצעדים האחרונים שנקט הנשיא במזרח התיכון.

     

    כאשר היועץ לביטחון לאומי האמריקאי ג'ון בולטון, ידיד ישראל, פוטר מתפקידו לפני כחודש וחצי בציוץ, חשתי אי־נוחות. כעבור כשבוע כאשר תקפה איראן את מתקני הנפט בסעודיה, תוך אמירה של נשיא איראן רוחאני שזהו מסר אזהרה, והנשיא האמריקאי טראמפ הגיב באמירה כי "נראה שאיראן אחראית לתקיפה בסעודיה, אבל אני לא רוצה מלחמה", הרגשתי מוטרדת ממש. וכאשר לפני כשבועיים שוחח טראמפ בטלפון עם נשיא טורקיה ארדואן, ולאחר מכן בישר לעולם בציוץ כי החליט להוציא את חיילי ארצות־הברית מצפון סוריה – ובכך למעשה לנטוש את הכורדים שנלחמו במשך שנים בדאעש וראו באמריקה בת ברית – התחלתי לזוע בכיסאי בדאגה של ממש.

     

    תחשבי חיובי, אמרתי לעצמי. תחשבי חיובי. אך למרות זאת, לא הצלחתי בשום אופן לגרש ממוחי את הקריקטורה המפורסמת של "דוש" (קריאל גרדוש) מתוך הספר "סליחה שניצחנו" שיצרו הוא ואפרים קישון. הספר נכתב ב־1967 לאחר מלחמת ששת הימים, שבה הותקפה מדינת ישראל הקטנה בשלוש חזיתות בו זמנית, תוך סיוע של מדינות ערביות נוספות. בקריקטורה, תחת הכותרת "מה נשמע", רואים את "שרוליק" הקטן – ההאנשה של דוש למדינת ישראל – עם כובע הטמבל שהיה לסימן המסחרי שלו, עומד בתוך בקבוק גדול ושקוף. הסיטואציה ששימשה כמניע לקריקטורה היא סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי על ידי נשיא מצרים גמאל עבד א־נאצר במאי 1967, בניגוד להסכמים, ולמעשה השמתה של ישראל תחת מצור. שרוליק נראה במצוקה: הוא מתחנן לעזרה, ועושה אוזנו כאפרכסת כדי לשמוע מה קורה בחוץ.

     

    ומה קורה מחוץ לבקבוק? מימין, במזרח, ראש ממשלת ברית־המועצות אלכסיי קוסיגין מותח את חזהו וזוקף את בהונו בשביעות רצון. משמאל, במערב, נשיא ארצות־הברית לינדון ג'ונסון נבוך וחלש, עומד בחיבוק ידיים ואינו יודע כיצד לנהוג. פרט אליהם, ראש ממשלת בריטניה הרולד ווילסון מביט אל עבר שרוליק באדישות תוך שהוא מעלה עשן במקטרתו, נשיא צרפת שארל דה־גול עומד עם גבו לישראל – רמז לאמברגו הצרפתי על משלוחי נשק ומטוסים לישראל – ומזכיר האו"ם או תאנט רועד מפחד. רק הולנד הקטנה, שבאמת רצתה לעזור, פושטת את ידיה הריקות, מתוסכלת – הרי לבדה לא תוכל לעשות מאומה.

     

    הסוף ידוע: ישראל ניצחה במלחמה ההיא בעצמה, בשישה ימים, וסמכה על עצמה ולא על כל אותם "ידידים טובים". ומדוע נזכרתי בכל זה עכשיו? משום שאז ישראל הייתה "שרוליק" הקטן, מבודדת בעולם, חסרת כוח וחסרת יכולת. היום ישראל היא מעצמה עולמית מבחינה ביטחונית וכלכלית, ובעלת יחסי חוץ מצוינים עם המעצמות – שאותם היטיב לטוות נתניהו, בכישרון רב. אין מקום להשוות למצב ב־1967.

     

    טוב עושה נתניהו כשהוא מצליח לתחזק מערכת יחסים קרובה וחמה עם נשיא ארצות־הברית. ותודה לך, הנשיא טראמפ, על העברת השגרירות לירושלים – אירוע שלו ייחלנו 71 שנים ומי־יודע־כמה נשיאים – ועל ההכרה ברמת הגולן כחלק ממדינת ישראל. גם הקשרים של נתניהו עם פוטין חשובים, ובעלי ערך רב. אבל חייבים תמיד לזכור שברגעי הכרעה, אם יגיעו חלילה, אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. ואידך זיל גמור. √

     


    פרסום ראשון: 27.10.19 , 22:25
    yed660100