בשם האב

1944. זה היה יום קיץ חם במיוחד, כשתהלוכת האנשים חצתה את רחובותיה של העיר אלמא־אטה, אי שם בקצה הדרום־מזרחי של קזחסטן, אז חלק מברית־המועצות. אלו ימי השיא של מלחמת העולם השנייה, וכאילו לא די בנוראות המלחמה שקורעת את אירופה ומשמידה מיליוני יהודים, כאן, יש ליהודים חזית נוספת להתמודד איתה: הקג"ב ואלפי סוכניו ומשתפי הפעולה עימו, הפרוסים בכל מקום.

משתתפי התהלוכה נושאים בידיהם ארון קבורה יהודי. רק במאמץ עילאי ותמורת סכום עתק השיגו את הקרשים שמהם בנו את הארון שהחזיקו כל העת בידיהם. הם טומנים אותו באדמה בקבר פשוט, עוד אחד בשורה, ושבים למקום לאחר מספר ימים כדי להקים על גביו מצבה. כל זה בתקופת המלחמה שבה היה כמעט בלתי אפשרי להשיג את המלט, הברזל והשיש הנדרשים לבנייתה. על גבי המצבה הם חורטים את השם הנפטר: "רבי לוי יצחק בן ברוך שניאור". בלי להזכיר כלל את שם המשפחה שבאותם ימים הוא לא פחות מפצצה מתקתקת שכל קשר עימה עלול להסתיים במקרה הטוב בגלות בסיביר. השם הוא: "שניאורסון".

ליד קברו של הרב לוי יצחק שניאורסון

75 שנים בדיוק חלפו מאז אותו יום לוהט. גלגלי המטוס הנחיתו אותנו לאחר מסע של כמעט עשר שעות וחניית ביניים באיסטנבול באותה אלמא־אטה, עיר עם אוכלוסייה של 1.3 מיליון אנשים ועם שדה תעופה שיכול לשמש יופי של לוקיישן למי שרוצה לצלם סרט על שנות ה־70 בברית־המועצות. "וולקאם טו קזחסטן" מקבל את פניי שלט בבית הנתיבות באותיות קיריליות ואנגליות גם יחד. התחושה היא כאילו שהזמן נתקע במקום. השעה היא חמש בבוקר ואני מגיש לשוטר ההגירה את הדרכון הישראלי שלי. הוא מסתכל מעבר לזכוכית בחזותי הרבנית והמזוקנת וישר שואל/פוסק את ביאת בואי למדינה הענקית הזאת: רבי לוי יצחק שניאורסון?

אותו אחד שפעם פחדו אפילו לכתוב את שמו על המצבה.

עניתי בחיוב.

מוני אנדר (משמאל) ואביו פנחס

יש לא מעט טיולי אבות ובנים לחו"ל. יש מי שחוברים לילדים בדרום אמריקה או במזרח, יש כמובן טיולי בר מצווש ליורודיסני או לאמסטרדם, יש את מי שלוקח את הילד לראות כדורגל בברצלונה. ויש אותנו. אותנו, זה אבא שלי פנחס ואני. ממרום גילו הלא צעיר (ועד 120 לפחות, בעז"ה) היעדים הכי רחוקים שהוא מגיע אליהם בימים כסדרם הם בית הכנסת או הסופרמרקט של קריית־מוצקין. עם דגש מיוחד על היעד הראשון. אז לקחת אותו עד לערבות קזחסטן? אבל מלבד העובדה שמדובר כמובן ביעד קדוש, ומסורתית, הקאמפ נואו של המשפחה שלנו זה קברי צדיקים וספר תהילים, נראה לי מתאים ומרגש במיוחד להגיע לאביו של הרבי מלובביץ' יחד עם האבא הפרטי שלי. וחוץ מזה, קטן עליו מסע שכזה. בכל זאת הבן אדם היה לוחם של גורודיש בחטיבה 7, וחינך במשך שלוש שנים באורט ביאליק את הרמטכ"ל, אביב כוכבי.

אין ישראלי שלא שמע על הרבי מלובביץ'. אין גם כמעט מי שלא יודע על ה'ציון' שלו (כך מכנים בחב"ד את מקום מנוחתם של צדיקים) הנמצא בלב ניו־יורק, מרחק של פחות מעשר דקות נסיעה משדה התעופה JFK. המקום כבר זכה מזמן לכינוי "הכותל של אמריקה" על שם הרבבות, יותר ממאה אלף בשנה, שעולים אליו לתפילה ובקשה ומשאירים במקום פתק עם המשאלות. אפילו ידועני ענק לא יהודים כמו נעמי קמפבל או שחקן ה־NBA למאר אודום פירסמו רק לאחרונה, ביום ההילולה של הרבי, את תמונותיהם מתפללים במקום וזכו לאלפי לייקים ושיתופים.

מה שקצת פחות יודעים, הוא שציון אביו של הרבי, נמצא הרחק משם, מרחק של יותר מ־8,000 קילומטרים. בקזחסטן.

כמה מילים על הלוקיישן. ביציאה משדה התעופה, אבא שלי ואני מרימים את הראש ורואים לשמאלנו, בקצה האופק, שרשרת הרים מושלגת. ממה שידענו, קזחסטן אמורה להיות מישורית בעיקר וחמה להחריד, אבל התמיהה הופכת לשוק של ממש כשהנהג מסביר לנו שזה הגבול עם "'צ'יינה". תשכחו ממחשבות על רוסיה, קזחסטן הרבה יותר בעניין של נפאל ומונגוליה. תווי הפנים של המקומיים אסיאתיים לחלוטין וכל מי שראה פעם עם הילדים סמי הכבאי בדיבוב לפורטוגזית, יבין את התחושה כש"הסינים" האלה בכלל מדברים רוסית. הקזחים עצמם אנשים די רגועים ואדיבים, והמונח "לסגור מעגל" הוא אנדרסטיימנט לתחושה שחשים למראה פניהם המשתוממות על משלחת הרבנים שנחתה להם פתאום בעיר.

מוני אנדר בקזחסטן

הרבה לפני שבנו הבכור הפך להיות הרבי מלובביץ' המפורסם, היה הרב שניאורסון סלב בפני עצמו. בעיקר בחדרי החקירות של הקג"ב. הוא היה אחד ממנהיגיה הבולטים של יהדות ברית־המועצות בתקופה שלאחר המפכה הקומוניסטית, אחרי שהרוסים דרשו מהרבי הקודם של חב"ד, האדמו"ר יוסף יצחק שהיה גם מחותנו ואב כלתו, לעזוב את המדינה לאלתר בדיוק מאותן הסיבות. "מחתרת שניאורסון" קראו לזה בחקרי החקירות. הכל נשאר במשפחה.

"מרגל אימפריאליסטי". הרב לוי יצחק שניאורסון בתמונת המעצר על ידי הקג"ב | צילום: באדיבות מגזין כפר חב"ד

הוא שימש כרבה של העיר דנייפרפטרובסק שבאוקראינה, גאון עצום בתורה ובקבלה שכתב חידושי תורה מדהימים והוביל קו תקיף ובלתי מתפשר מול דרישות הממשל לחדול מקיום טקסים ומסורות יהודיות. אחד הסיפורים ההזויים שנקשרו בשמו ויכולים להסביר קצת את הסיטואציה שבה חי וכיהן ברבנות, נוגע לחג הפסח: השלטונות הלאימו את טחנות הקמח המקומיות, והסבירו ב"עדינות" לרב שניאורסון שהם מצפים ממנו לתת כמו בכל שנה הכשר כי הקמח שנטחן במקום הוא כשר לפסח. ולא, ממש לא כדאי לו לחשוב על פסילת חלק מהקמח שלא באמת כשר, או להציג דרישות משלו בעניין. אבל לרב שניאורסון היה אומץ לב מיוחד, והוא הודיע לנציגים כי אין באפשרותו לתת הכשר על מה שהוא לא באמת בודק, והוא אפילו נוסע במיוחד למוסקבה כדי להסביר את זה לאחד, החבר מיכאיל איבנוביץ' קלינין שעמד בראש נשיאות הסובייט העליון. בשורה התחתונה, באותה שנה זכו יהודי רוסיה לשיתוף פעולה שספק אם אי פעם חזר על עצמו: על המצות שלהם התנוסס גם הכשרו של הרב שניאורסון, וגם אישור טחנת הקמח של הקג"ב.

אבל בבריה"מ של אז אין סופים אופטימיים. ולאחר שהמשיך לעודד את יהודי ברית־המועצות לשמור על זהותם היהודית, הרב שניאורסון נאסר, עונה ונשלח על ידי השלטונות לחמש שנים של גלות בתנאים קשים במיוחד בערבות קזחסטן. כמו גולאג בסיביר, רק עם חום במקום קור. בלי אוכל, בלי מים, בלי כסף, בלי מקום לינה, בלי יהודים לשוחח או ללמוד איתם אבל עם המון חרקים ומחלות מכל הסוגים. רעייתו, ואמו של הרבי מלובביץ', הרבנית חנה, התנדבה להתלוות אליו לגלות כדי לעזור ולסייע. בסוף שנת 44', לאחר מחלה קשה וייסורים ארוכים, הוא נפטר בתאריך העברי של כ' בחודש מנחם־אב ונקבר בבית הקברות המקומי. הייסורים שעבר היו כל כך קשים, עד שכעבור שנים כשהוברחה תמונה שלו מערוב ימיו לארה"ב, התקשה בנו לזהות את אביו מולידו.

בשנת 91', אחרי הגלסנוסט, מסרו נציגים של הקג"ב שכנראה ביקשו לזכות בקצת אהדה במערב את תיק החקירה המאובק של הרב. "נקראנו בשעת לילה להגיע לקייב. ארבעה רבנים, בכיר בקג"ב, ועיתונאית מסוכנות הידיעות טא"ס", משחזר הרב יוסף אהרונוב, ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל. "קיבלנו תיקייה מאובקת בת 65 עמודים, כולל תצלום המאסר של הרב. סעיפי האישום היו בין היתר: 'מרגל אימפריאליסטי, וניהול פרובוקציות אנטי־סובייטיות במולדת. עוד באותו יום טסנו לארה"ב והבאנו את תיק החקירה לרבי מלובביץ'".

ההגעה לקברו של הרב רחוקה מלהיות חוויה רוחנית־מיסטית מרוממת. בית העלמין שבו הוא טמון מונח בצידי כביש די ראשי, וכשאבי ואני צועדים בדרך הצרה המובילה לציון, תחושת מחנק אופפת אותנו למראה קברי המקומיים הפזורים בצפיפות מסביב בתור שכנים. חלקם הגדול נושאי צלבים, חלקם האחר עם כוכב אדום, כנראה רמז לעבר מפואר במנגנוני הביטחון של המעצמה שאיננה עוד. כמעט מכל מצבה ניבטת דמותו של המנוח, אם באמצעות הטבעת תמונה על השיש ואם באמצעות פיסול אמנותי. בוא נגיד ככה: לא לשכנים האלה ייחל הרב שניאורסון. "מת בגולה, ושם מנוחתו" כינה את הסיטואציה בנו, הרבי מלובביץ'.

אבי שאולזון הוא איש עסקים יהודי ממיאמי. לפני מספר שנים נסע להתפלל בקזחסטן יחד עם שותפו, שמואל שטרן. השניים, המורגלים בסטנדרטים אמריקאיים, נחתו במקום וחטפו חום, תרתי משמע. "האמת שבנינו לעצמנו בראש מין תאוריה שהמקום בטח דומה לציון של הרבי בניו־יורק", סיפר לי שאולזון. "רק כשהגענו לשם, הרגשתי שחטפנו סטירה בפנים: הכול היה חשוך ולא הייתה שום תאורה מינימלית שתאפשר להגיע לציון. ובציון עצמו, הרגשנו שאנחנו פשוט פותחים איזה מחסן או מקלט. ציפינו לפגוש משהו מרשים או קהל גדול, אבל בפועל לאחר שאנחנו סיימנו את התפילה נעלו אחרינו את המקום. לתדהמתנו, סיפרו לנו כי כל המתפללים הצפויים, 12 במספר, כבר היו כאן, ואף אחד נוסף אינו צפוי להגיע. כל מה שדמיינו — פשוט לא היה קיים במציאות. הסיטואציה הזאת נגעה מאוד לליבנו. הרגשנו שאפשר לעשות יותר, ומגיע לרב שניאורסון הרבה יותר".

והם אכן עשו. שני השותפים החליטו לעשות כל מה שהם יכולים כדי שבכל שנה ביום ההילולה של הרב יגיעו למקום מאות אנשים ויתקיימו אירועים מכובדים שיספרו את מורשת הקרב של הרב המנוח. במסגרת הרנסנס שחווה מורשתו של הרב, הודפסו מחדש עשרות מחיבוריו התורניים המרתקים, מערכי לימוד על תורתו נכנסו לעולם הישיבות ואנשים שלא היו בטוחים איפה למקם את קזחסטן במפה (אני!) מצאו את עצמם משאירים אישה וחמישה ילדים בשיא החופש הגדול (תודה, דסי) כדי לכבד את הרב הכל כך מיוחד הזה.

השנה, חוץ מאבא שלי וממני הגיעו למקום כ־400 אנשים, כולל משפחות שעשו דרך של 18 שעות עם ילדים מארה"ב. מלון רמדה שוב "הולאם" אבל הפעם לטובת האורחים החסידים, והמטבח הפך להיות כשר למהדרין לאוכל שהובל במשאיות קירור שלושה ימים ממוסקבה. אירוע גאלה רשמי בסטנדרטים גבוהים במיוחד, עם שטיח אדום, נגני כינור שהזכירו לאבא שלי את ימיו בקונסרבטוריון בחיפה ולהקה חסידית שהוטסה במיוחד מהארץ חתם את היום. ומה אתם יודעים, האירוע אפילו היה בהפרדה בין גברים לנשים - הקומוניזם כבר מת, אבל היהדות עדיין רוקדת. •