הכוח הנשי פורץ כל גבול

נראה שאין סרט שקלע יותר ללב הישראליות בעשור האחרון מאשר "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, שהצליח לקחת את התרבות הצה"לית המוכרת, על כל האבסורדיות, השעמום, התסכול והקטנוניות שבה ולהלביש אותה על קומדיה נשית חמצמצה, כזו המתכתבת עם ערכי עידן המי־טו עוד לפני שהעידן הזה פרץ.

הגרסה הבימתית, שכתב אורן יעקובי, מעצימה את הקישור הזה ומדגישה את הממד השוביניסטי והמשפיל של השירות הצבאי הנשי, ששיאו בניסיון האונס שאחת הגיבורות עוברת, וחמור מכך, העובדה שהמפקדת שלה, המזדהה לחלוטין עם הערכים הגבריים של הצבא, אינה מוכנה לקחת את התלונה שלה ברצינות.

מעבר לכך, ההצגה שבנה הבמאי עידו רוזנבלום נהנית מאוסף שירים קצביים ומשעשעים שכתבו עילי בוטנר ויעקבי, עם מוזיקה נהדרת של בוטנר, ושמייצרים סוג של פרודיה מתוחכמת על שירי הלהקות הצבאיות של פעם. ביחד עם הכוריאוגרפיה הדינמית של עוז מורג והעיצוב הנאה של שני טור (תפאורה), אורנה סמורגונסקי (תלבושות) וקרן גרנק (תאורה) הצליח רוזנברג לבנות הצגה שנותנת רגעי שואו גדולים, אבל גם שומרת על תחושת האינטימיות והאפרוריות של הסרט.

אך בעיקר הצליח רוזנברג להוציא ביצועים נהדרים מצוות השחקנים והשחקניות הרחב שעמד לרשותו, כשבתפקידי המשנה צריך לציין את מעיין תורג'מן, מאי קשת, רון שחר, אסף הרץ ודיאנה גולבי, המגישה ביצוע רב עוצמה ומלא הומור כאירנה, הפקידה הרוסייה המחוספסת. אך בעיקר חייבים לציין את הביצוע הנפלא של משי קלינשטיין ומגי אזרזר בתפקידים הראשיים, כזוהר ודפי, צמד החברות המנסות לשרוד ביחד ולחוד בתוך המערכת המטורללת. בזכותן הופכת ההצגה הזו לא לשחזור של הסרט, אלא ליצירה מקורית, חכמה, מצחיקה ונוגעת ללב המדברת על האחווה הנשית ועל הכוח הנשי המצליח להתגבר על כל מכשול בדרך אל האושר.