השגת גבול

"אבודים", ערוץ 13, 21:15

המותג של "אבודים" נהנה, בין היתר, מאיזושהי תדמית של שירות ציבורי, כאילו שהתוכנית היא באמת מדור לחיפוש נעלמים בניהולה של המפכ"לית צופית גרנט. הטוטליות של האחרונה היא הכלי החשוב ביותר לטשטוש העובדה שבסוף זו עסקה טלוויזיונית מאוד גבולית: המסך מעמיד משאבים רבים ותחושה של שותפות גורל, ואילו הלקוח מסכים להיות דמות מרכזית בתיאטרון הדמעות. כשהחלום הוא לסגור מעגל ולהפחית את הכאב, זה נשמע כמו מחיר שאולי עדיף לשלם.

בפרק השני בסאגת הילדה פלר נחשף מה קורה כשאחד הצדדים לא עומד בתנאים של הדיל. "אני מתחילה להרגיש שיש לך מה להסתיר", מטיחה גרנט ביצחק צרפתי, שלטענתו הבת שלו נחטפה על ידי אמה לפני כ־30 שנה. "בחיים שלי לא נעלבתי ככה, מבן אדם שלקחתי אותו לתוך הדרך", היא ממשיכה, "אני, קשה לי, ואני שומעת אותך אומר כל הזמן: 'אני לא אדבר ואני לא אגיד'... מה אתה חושב, שיצאתי מחנות חרסינה לקנות לך בובה? אתה מעליב אותי... לא בא לי בכלל להמשיך".

הסצנה הזו, יש לציין, לא התרחשה בראשית הדרך, אלא כשהחקירה חצתה כבר את היבשת השנייה(!) שלה. רק אז נזכרו ב"אבודים" שנותרו כמה סימני שאלה - מתוך טריליון - שמוטב לברר. פתאום, במה שנראה כמו טוויסט מלאכותי בסדרה לא מבריקה במיוחד, גרנט טרחה לבדוק עם מי שנבנה עד הנה בתור הגיבור הטרגי אם הוא לא שכח לעדכן על כמה שלדים בארון. מלכתחילה, צרפתי נראה ספק כשיר לעבור את הטלטלה הזאת מול המצלמות. ועכשיו, באמצע קליפורניה, גרנט מתפרצת עליו ומאשימה אותו בכפיות טובה. למה ככה? תראי איך הוא מילא את חלקו בעוד קליימקס.

גרנט מתרצה וכולם חוזרים למסלול: יש טוב, יש רעה, ויש מי שנשבעה לא לנוח עד לפתרון התעלומה. אפילו רבע מהקושיות לא הותרו. הערפל סמיך וצפוף כמו שיער של כבש. אבל גרנט כבר לא כועסת, והמסע מתחדש בכל הכוח. בפרומו לפרק הבא מובטח עימות קריטי וגם בכי קורע לב. וחוץ מזה יש גם את פרק הסיום. תשתדלו לא להצטנן בינתיים: כמה טישיו בית אחד יכול להכיל.

נדמה ש"אבודים" כבר לא מתאמצת לטשטש את טעמי הלוואי שהיא משאירה בפה. המרדף שלה אחר סופת הדרמה המושלמת מדלג בקלילות מעל חורים בעלילה ולא בוחל במניפולציה. ובגלל שהתוכנית היא חלק טבעי מהנוף, טקס ישראלי תקופתי, קשה להתרגש. ואז, במחי סיפור נוראי והטיפול הגס של התוכנית בו, צפים געגועים ל"הישרדות VIP".

בקטנה