"הייתי שבור לגמרי, ישן באוטו, אוסף מטבעות לאוכל"

לפני הכל תעשו לעצמכם טובה קטנה. לכו לעונה השלישית של מטומטמת ותראו את סצנת החיפוש. לוּאַי נוּפִי שחקן נהדר. נופי הוא באבא, סוחר תכשיטים (ובעצם סמים) ערבי ישראלי, בעל אזרחות מקסיקנית, שמגיע ארצה לבקר את אביו הגוסס ונעצר בנתב"ג לבדיקה ביטחונית. סצנה מופתית - תסמכו על בת חן סבג - שנונה, מצחיקה ומאוד מרתיחה. כזאת שצריך להראות בבתי הספר, כדי להבין מה זה בעצם אומר "עיכוב לחקירה". עניין שנופי בעצמו עבר גם בחייו הפרטיים, בגיל 16, בטיול ליוון - אבל אז זה נגמר בלי כפפת פלסטיק ברקטום.

ולא שהוא מתרגש מזה. כי כמו בסדרה ככה בחיים, החיים שלו זרועים בכל כך הרבה סיפורים על הקצה. האיש פשוט אוהב להיכנס לשדות מוקשים עם חיוך מתוק ומין אמונה שהכל יסתדר. "אלוהים אוהב אותי. אני אוהב ללמוד בדרך הקשה, אבל לומד בסוף", הוא צוחק. ככה זה מאז שהיה ילד בנצרת שרק מחפש ללכת מכות. כשהגיע לעיר הגדולה והחל ללמוד משחק - במקום בוקסים וראסיות, עבר לחומרים מהנים יותר. הנה על קצה המזלג, וכדאי להדק חגורות. כי הוא לא יעשה את זה במקומכם.

"בתחילת שנות ה־20 שלי עברתי לתל־אביב, סקס סמים ורוקנרול", הוא מספר. "עובד בחיי הלילה, מסעדות, ברים. מלא בחורות, מלא שתייה. התחלתי מרד לייבל, שזה מה שערבים אוהבים (צוחק), ומהר עברתי לבלאק. יש לי סיבולת מאוד גבוהה". הוא מעדיף שלא לפרט בגלוי, אבל בואו נגיד שאנחנו מנהלים שיחה ערה וידענית, מאסיד ומיקרודוזינג ועד לטריפ על DMT, הגביש הנכסף שבן דמותו מחפש בסדרה. כמובן, שיחה אקדמית. וכמובן, זה גם סיבך אותו.

"פעמיים הייתי עצור. הפעם הראשונה בתקופת בית צבי. תפסו רק בוף קטן, ועוד אזקו אותי ידיים רגליים! הפעם השנייה, סוף צוק איתן. תשע בבוקר, דפיקות בדלת. עכשיו, אין עינית. קופץ לגג של השכן לראות מי למטה. לא רואה ניידת ולא כלום. פונה שמאלה, ופתאום - ארבעה יס"מניקים מטפסים לקומה תשיעית, סכנת חיים, קופצים מגג לגג! מסתכל על היס"מניק. 'מה אתה עושה, אחי? בוא, אפתח לך'. ואני ככה רק עם תחתונים. אה, הייתה איתי גם פיטבולית חמודה".

פיטבול? מלאך.

"נשבע לך. אבל היס"מניק ישר שולף את הכלי, בגללה. 'תרגיע אותה'. נכנסים לבית. צו חיפוש. הפכו את הכל, ולא מצאו כלום. את החשיש שהיה לי, החבאתי קודם בביצים. בתחנה, כמו טיפש, באיזשהו שלב אני מבקש, 'אפשר לצאת לשירותים?' הולך לשם, וכמובן תופסים אותי על חם. יושב לחקירה, ופתאום - פיגוע באזור הקריה. כל התחנה על הרגליים. משאירים אותי לבד, תחכה. הטלפון שלי מכובה. עוברות הרבה שעות, ובינתיים ההורים שלי נטרפים. היה פיגוע בתל־אביב, הבן הקטן שלהם שם, והטלפון סגור! אף אחד לא שמע ממני. אכלו סרטים. בסוף הלילה אבא שלי איכשהו מוצא אותי בתחנה, אחרי סיבוב בבתי חולים, באיפה שאתה לא רוצה. הילד פה! תודה לאל, הוא בחיים! מה קרה? עצור על סמים. תודה לאל, הוא חי (צוחק)".

והוא גם שותה. הרבה. גם פה, הצרות רודפות אותו, הוא רק עמד שם במקרה. "יצאתי פעם מנצרת לרמת ישי לשתות, עם בחורה שהכרתי. כולה כוסית אחת וצ'ייסר, לא יותר. בדרך הביתה תפסו אותי, ינשוף, טאק, שלילת רישיון. אחרי שחזר הרישיון, הוזמנתי לחתונה בנהלל. ואתה יודע, חתונה, מה־זה שתיתי! חוזר הביתה, צומת נהלל, משטרה. על המקום אני דופק פרסה, איפה שאסור. פתאום יוצאת מולי ניידת, 'מה קורה?'. עונה לו, 'אני מתל־אביב. התבלבלתי'. 'שתיתם הערב?' 'הוא, כן', אני מצביע על חבר, 'אבל אני, מה פתאום?' מעביר אותי ינשוף. לא יודע איך, עברתי! בדרך לתל־אביב אני נכנס לסרט, הוא בטח ממשיך אחריי! ועוד הייתי על תנאי - זה ישר לכלא! אבל מאז אני ילד טוב. כי באמת, מה אתה, אהבל? עזוב אותך, שותה - ולא עולה יותר על ההגה. רק שתבין, היו ימים שהייתי נוסע מתל־אביב לנצרת, סתם, רק בשביל לשבת אצל איזה חבר, משחקים פוקר, שותים - וחוזר הביתה בחמש בבוקר, מת. איזה אידיוט הייתי".

"לא רוצה ערבי עם סטיגמה". נופי ב'השוטר הטוב'

× × ×

הבחור קצת התמכרותי, נו. מחקרים מגלים שרובנו כאלה. "אני מאוד אוהב פוקר. זה אפילו החזיק אותי קצת בתקופת אל־איי שלי. התפרנסתי מזה טיפה, אבל לא רציני. נזקים הכי גדולים, 1,300 דולר בערב".

בלוס־אנג'לס שהה כשנה וחצי, הגיע לשם כשהארץ סגרה עליו. שחקן מוכשר לאללה שלא מקבל יותר מדי הצעות, ועוד פוש קטן מצוק איתן, תקופה שבה היה קשה במיוחד להיות ערבי בישראל. "אבל קודם כל, כי זה החלום, הוליווד. חלום של שחקנים. מגיע עם 6 אלף דולר, שזה סכום שנגמר ככה, ואתה מבין את זה רק שם. היה לי סוכן שהלביש לי עורך־דין לקבל ויזת אמן, ואומרים לך, 'תקבל מלא אודישנים ותתחיל ישר לעבוד!' גרתי בוואלי, עם כל הישראלים. נחתתי ישר למסיבת פורים. תור ענק של אנשים, ופתאום, רק תיכנס! מה קרה? מסתבר שאני סלב! אני חמודי מ'זגורי'! לא ידעתי שכולם שם רואים!

"אז ככה התחברתי. אמריקה. מגיע לאל־איי מלא חלומות, ממשיך בסקס, סמים ורוקנרול. מתחבר לאנשים מלאים כסף. יוצא איתם, יעני אני הסלב שלהם, הם משלמים, ובילויים לא חסר. אודישנים ותפקידים אין, אז בינתיים משחק קצת פוקר להתקיים, מתנחל אצל חברים ולא יודע לשמור על הכסף. חי כמו קינג ממה שאין לי. נתתי אז ראיון אחד אופטימי למאקו, שאני משחק אותה באל־איי, כי חברים ומשפחה בארץ יקראו את זה, בזמן שאני חי אצל חבר, בלי גרוש".

"לא רוצה ערבי עם סטיגמה". נופי ב'זגורי אימפריה'

מהשולחנות הירוקים עבר לצווארון הכחול. "עבדתי בשירות למטפי כיבוי בעסקים. בתחזוקה של ונטות. הכל מלא שמן וגריז וטינופת, לנתק את הכבל, להחליף את החיישנים. פעם עשיתי טעות במסעדה ושכחתי לשחרר איזה כבל. בום, פוצצתי את המקום. הכל נשרף. אחרי זה עבדתי בבגדים בדאון־טאון. מוכר ב־500 שקל פריטים שהעלות הבסיסית שלהם זה איזה דולר וחצי. ואז עבודות קונסטרקשן. אני יעני קבלן שיפוצים. שוחטים אנשים במחירים, במיוחד את אלה שאין להם. זו אמריקה, הכל מלא שקר. בסוף כבר לא יכולתי עם זה, מצפונית".

למרות הרזומה המרשים שלו, לא הצליח לקבל ויזת אמן. "אני לא בראד פיט שיתאמצו עבורו", הוא אומר. "אז הציעו לי כיוון אחר: בת זוג מקומית. יש לי חבר ששילם לבחורה 20 אלף דולר. אבל לא רציתי את זה. עוד יום ועוד שבוע, כלום לא קורה. נכנס לדיכאונות ולחרדות, איך אני שורד. ועל כל זה, בדיוק אז אני מתאהב.

"זה היה רציני. אישה בשלה, מהממת, גדולה ממני בשבע שנים, מילף ניקול קידמן סטייל. האמא הכי טובה בעולם. בהתחלה ראיתי בה גם אופציה לאישורים, אבל יצא שממש התאהבתי בה. היינו ביחד, רק שהיא לא הסכימה לעזור לי, בגלל שהיא נכוותה מהאקס. ומה לא עשיתי. התייפחתי בפניה, 'זה החלום שלי. גם בשבילנו. שנוכל לחיות יחד'. והמשפט שהיא אמרה היה: 'איטס נוט מיי פרובלם'. אני בוכה שם מולה! איך?

"וזה כבר היה הסוף של הסוף, הייתי שבור כלכלית, לגמרי. אין כסף לאוכל. הבית ריק. הייתי ישן אצל חברים, או באוטו. אוסף מטבעות קטנים, מוציא מזה 7־8 דולר, קונה במקדונלד'ס בדולר, אוכל בסבן־אילבן סיגרים בעוד דולר, קופסת סיגריות - ומחר יום חדש".

העבודה האחרונה שלו באל־איי הייתה במכירות מזגנים בקומפטון, איפה שהכל מסורג ולבן הוא בגדר שמועה. "הסחלה של הסחלה. עולה לעליות גג מתפוררות, הכל קקה של עכברים ואלמנות שחורות. פעם אחת תקפה אותי צרעה בפרצוף. הבאתי מטאטא ודפקתי בה, בום, כל הקן יצא עליי! עקצו אותי בטירוף. בלילה כולי נפוח מהרעל, חטפתי התקפי חרדה. זה היה האות האחרון. עברתי לחודשיים לסן־חוזה, שמונה איש בחדר, מכרתי כמו חמור, לא ישן, לא רואה בעיניים, בלי מצפון. אירגנתי 20 אלף דולר. החזרתי חובות, והיתר, כדי שאבוא לארץ ואיראה בסדר".

× × ×

כשהוא חוזר ארצה הוא מגלה שבבית היו דרמות, רק לא סיפרו לבן הקטן כלום. לאבא היה גידול בראש, שפיר, גם לוקמיה. אמא לקתה במחלה הארורה. טפו־טפו, עכשיו כולם בסדר. כל זה הופך אותו לאדם שמבין מה באמת חשוב בחיים. "בטיפול באמא היה עוד דבר מרכזי, האמונה שלה. אני לא מזלזל בזה, הנפש משפיעה על הגוף. אני בא ממשפחה קתולית מאמינה. אני אישית כבר לא הולך לכנסייה, ויש לי ספקות אתיאיסטיים פה ושם, אבל אני כן מצטלב כל לילה לפני השינה. מבחינתי, יש אלוהים אחד - לכולם. כל היתר זה משחקי כוח. ללכת לרצוח ולערוף ראשים בשם 'אלוהים' - זו לא האמונה שלי".

נופי, 34, נולד בנצרת, למשפחה שחיה במקום לפחות 14 דורות. אמו עקרת בית ובשלנית־על - אה, אם היהודים היו אוהבים את הערבים רק אחוז ממה שהם אוהבים את האוכל שלהם! אבא שלו קבלן גגות רעפים, נצר למשפחה מפוארת. הסבא נג'יב היה סתת מצבות ופסל מפורסם, תמצאו את ראשי התיבות שלו, נ"נ, על עבודות אבן במוחרקה ובכנסיית הבשורה. החינוך בבית היה קשוח. זה הצליח עם שני האחים הגדולים, תארים אקדמיים, משפחה. איתו פחות. "הייתי ילד פרוע. בריון, 94 קילו. היינו בחבורה שאתה מפחד ממנה, אלה שמחטיפים. לא רואים בעיניים. מתאר לעצמי שהיום היו דוחפים לי ריטלין.

"היינו יושבים ארבעה ילדים בגיל 14 על ארגז היינקן ומפרקים אותו. חבורת בריונים, כמו כנופיה, עושים סדר בשכונה. הייתי זה שמביאים אותו בתור 'הילד הגדול', שמחזיר בשביל מי שחטף מכות. מגיע, ישר, טאח! סטירה או ראסיה. פעם בא ילד מכיתה ט', כולו מפוצץ, מישהו מבוגר החטיף לו. ואני, כולה כיתה י"א, מגיע אל ההוא, רואה חשבון. 'מה אתה מרים עליו יד?!' שברתי לו את הלסת. בא האח שלו, קיבלתי צינור ברזל, מכות רצח, עד שהבריחו אותי. למזלי בתקופה שלנו היו הולכים מכות בלי סכינים. הכי גרוע הייתה אבן, אתה רואה שפריצים של דם".

בנצרת הוא גם שיחק כדורגל, ובמסגרות תחרותיות. "הפסקתי עם זה בגלל כל הפיתויים, אלכוהול, סיגריות, בחורות בגבולות המקובל. כשאני הייתי ילד, הכל היה על יבש, עם בגדים. יושבת על הברכיים שלך בחדר מדרגות, צנוע כזה, חמוד. היום זה שונה, בחורה תגיע לחתונה בתולה? אחי, איפה אתה תקוע?! אל תהיה נאיבי, 'הפתיחות למערב קילקלה אותנו'", הוא צוחק.

די בשלוש דקות איתו כדי להבין שהוא שחקן מלידה. הוא היה הג'וקר של הבית, הארטיסט של החבר'ה, "כילד הייתי מושפע מסרטי אקשן, רמבו, שוורצנגר, יחידות מיוחדות. מגיע גיל 18, ובבית לא היה הקטע של מאבק פוליטי, 'לא להתגייס כי אני ערבי', אז התקשרתי ללשכת גיוס. רוצה להתגייס. לאן? שייטת 13".

הצחקת אותם.

"הייתי רציני! רציתי להשתלשל מהמסוק עם הנשק לתוך המים, כולי מרוח בשחור, עם השברייה של רמבו. אמרו לי, 'לא. ערבים לא מתקבלים. אולי מג"ב'. לא? אז לא צריך. זה עדיין מושך אותי, העולם של הג'יימס בונדים. תשמע, בגילי אני כבר מתאים למוסד (צוחק), אני שחקן טוב. משחק זה אותו דבר כמו להיות גנגסטר".

הדמות שהילכה עליו קסם היא הדוד מוריס ועליו הוא חולם לעשות סרט או סדרה. "מגיל 12 הייתה לו כנופיה, 'אלכף אלאסווד', כף היד השחורה. בגיל 14 הוא ברח ברגל ללבנון. גויס למפלגת הבעת' הסורית. רצו עליו סיפורים שפעם נשלח להתנקש בפטריארך, יש תמונות איך מקבלים אותו באפגניסטן ובפקיסטן עם זרי פרחים. ובסוף, בגיל 33, הוא מת. מכולסטרול. בכנרת. היה לו ריב עם איזה שפמנון, יצא מהמים, קיבל התקף ונפל. כולסטרול, אחרי כל מה שעבר".

אז הכף השחורה פורקה, שייטת 13 עשתה טעות - כך שלא נותרה לו ברירה אלא ללמוד משחק. אבא התנגד, "אתה תהיה עני כל החיים שלך", ובכל זאת שילם. "היום אבא מבין שאני שונה מהאחים שלי. גאה מאוד, אבל עדיין דואג, 'מה יהיה עם עבודה?' תשמע, בצעירותי הפחד שלי מאבא גרם למצב קיצוני, שכל הזמן שיקרתי לו. עכשיו הוא מאוד מבסוט עליי. עברנו מהפך".

הלימודים בבית צבי לא היו לו קלים, הוא מספר. "יש קשיי הסתגלות, להיות הערבי היחיד בשכבה, עם רגשי נחיתות של ערבי. פעם מישהו זרק ככה בצחוק, 'ג'יב אלהאוויה'. שמעתי ונדלקתי. אם לא היו תופסים אותי... עדיין היו לי יצרים של ללכת מכות", הוא מודה. "אבל בית צבי שינה אותי 180 מעלות. גם בזה. היום אני מפחד ללכת מכות. רואה סיטואציות, דיבור לא טוב - ומבליג. אם פעם הייתי הולך ומרביץ, היום אני מחזיק את עצמי. כי יש לי כבר מה להפסיד".

"לא רוצה ערבי עם סטיגמה". נופי ב'מטומטמת 3'

× × ×

לכולנו יש מה להפסיד אם לא יידע לשמור על עצמו. הוא אמנם עדיין צריך לפעמים לברמן - עכשיו במסעדת 'מיין באזאר' בשוק הפשפשים - אבל אם הקוביות יתגלגלו נכון, נופי בדרך לקדמת הבמה. מאחוריו כבר שורת תפקידים נחמדה: 'עספור', 'זגורי אימפריה', 'תמרות עשן', 'אטלנטיקה', 'דיג', ולאחרונה 'השוטר הטוב' ו'שב"ס'. גם בקולנוע שיחק. אצל ערן ריקליס ב'עץ לימון', ב'להישאר בחיים' ו'ערבים רוקדים' על פי סייד קשוע, אצלו היה גם ב'התסריטאי'.

מה עם תיאטרון?

"הלוואי! עוד בלימודים אמרו לי שאני חתול במה. מת לקבל תפקידים, אבל אין ברפרטוארי כלום. בוא'נה, יש לנו שחקנים טובים במגזר! נורמן (עיסא), עלא (דקה), אשרף (ברהום), עלי (סלימאן), קייס (נאשף), יוסף (סוויד) בכלל נסע... יודע מה, עזוב אותך מהצעירים. מכרם חורי, מוחמד בכרי, מגדולי השחקנים פה! איפה הם? ועד שיש משהו, אתם מביאים לנו תפקידים של ערבים. למה?! שייקספיר, מילר, צ'כוב, דה פיליפו, זה לא תפקידים של יהודים דווקא. אז למה?"

נופי כבר הרשה לעצמו להגיד לא לכמה דברים נחשבים. 'פאודה', למשל. "שלושה פרקים בתפקיד קטן שלא אהבתי, ואני לא רוצה לשרוף את עצמי בתפקידים קטנים". בעונה הראשונה נופי הגיע עד למאצ'ינג לתפקיד ואליד, "אבל בדיוק יצאתי ללוס־אנג'לס, וקיבל אותו שאדי מרעי. שמעתי שזו סדרה טובה, אולי ירצו אותי לעונה 4". גם זה לא קל. יש לו התנגדות בסיסית לתפקיד ערבי סטריאוטיפי. "לא עושה לוחם חופש סלאש טרוריסט. לא רוצה ערבי עם סטיגמה".

גם מפוליטיקה הוא מנסה להתרחק. "החיים שלי פה זה להיות על קו התפר. ערבים מסתכלים עליך בתור בוגד, והיהודים בתור סוג ב'", הוא אומר. "לפעמים בוער לי לכתוב משהו, להעלות פוסט - ואני עוצר. זה לא הזמן", הוא מודה. "רואה את הפלסטינים בעזה ובשטחים, וכואב לי. יותר מ־2,000 איש נהרגו בעזה בצוק איתן, מהם 500 ילדים. מה אתה יכול להגיד על זה חוץ מכאב? הם סגורים שם בכלא, אז מה מתפלאים שיוצאים אנשים ככה? לפחות תתייחסו אליהם כמו לאנשים שמגיע להם לחיות".

חוק הלאום העליב אותך?

"גם ככה ידוע שזו 'מדינת היהודים', שיש אפליה, והזנחה ועוני ואלימות. אנחנו רק 'נצרת', אבל הם נהיו 'נוף הגליל'! הכל ידוע, אז בשביל מה לשים את זה בפרצוף?"

אמרת שגדלת בבית לא פוליטי. וההגדרה האישית שלך, מהי בכלל?

"אני בן־אדם. אני נצרתי. זהו. כל ההגדרות, 'פלסטיני', ישראלי', יהודי', 'ערבי' וכו', הן אלה שיוצרות את ההפרדה בינינו. והאמת, אני כבר לא אופטימי. חושב שתהיה מלחמה בקרוב. אנחנו על סף פיצוץ. אם הדרך הזאת תמשיך, ההסתה, הסמוטריצ'ים והבן גבירים - עלולה להיות פה אינתיפאדה. אבל לפני זה, יהיה פיצוץ בין יהודים ליהודים. ביניכם לבין עצמכם. תגידו, מה יש לכם אחד מהשני? אתם עם אחד, לא? (צוחק).

"אני מאמין שהמצב ישתנה רק כשיהיה פה אסון גדול שיאחד את כולם. אסון טבע, רעידת אדמה, המבול של נוח. כמו בסרט עם בראד פיט והזומבים ('מלחמת העולם Z'). אתה רואה שם את היהודים והערבים ביחד, נלחמים באויב המשותף. אז אולי צריך פה התקפת זומבים".

× × ×

נו, לכו לראות את נופי ב'מטומטמת' (שמשודרת ב־HOT3). באבא שלו, שעונה גם לשם איסמעיל האניה וגם לשם מיגל סנטיאגו, "כי 'איסמעיל האניה' זה פחות טוב לעסקים", כדבריו בסדרה, הוא נבל אכזרי, שנון, אקסצנטרי וצ'ארמר. "התפקיד נכתב עבורי במיוחד. זה האודישן הכי קומבינה שהיה לי בחיים", הוא מחייך. תפקיד סקסי, שכבר ממלא את חשבונות הרשת שלו בהצעות מפורשות. "מלא מנשים, ועכשיו גם מגברים. אולי בגלל שאני הומו בסדרה".

אתה בכלל בנוי לקשר?

"הרצינית הייתה באל־איי. בתל־אביב, חברות ללילה־שניים, ידעו שאני לא בנוי לטווח רחוק. רוצה ליהנות. אם יש בעיה עם יהודיות? הייתה מישהי שאמרה 'הבדלי דתות, אז לא'. הייתה עוד אחת שהתנשקנו והתחרמנו, ואז אמרה, 'תתגייר'. על היום הראשון! ויום אחרי, כבר עשתה לי בלוק. אחרי ערב מהמם. הרב שלה כנראה אמר לה, 'לא, הוא ערבי. אל תתבוללי', ואני מתבולל בכיף!" הוא צוחק. "אבל כרגע אני תפוס. כבר שלושה חודשים ביחד, יש חברה. יהודייה".

ב'זגורי' הייתה סצנה טעונה, חמודי ומירי על אנדרטת חללי הנגב. בחיים, כמה זה סיפור?

"מה אתה יודע, הייתי אצל המשפחה שלה עכשיו בארוחת חג. מכירים אותי מהטלוויזיה, נו (צוחק). אישה צריכה להיות בקו המחשבה שלי, שדת היא דבר שולי בחיים משותפים. גם אבא שלי אמר, 'לא משנה מי תביא הביתה, נוצרייה, מוסלמית, יהודייה, העיקר שתהיה אישה טובה ממשפחה טובה'".

אבל ראית איך זה עובר פה. לוסי וצחי, למשל.

"נו בטח, ארגון להב"ה. לא מבין איך לא מוציאים אותו מחוץ לחוק. זה ארגון טרור, זה חיזבאללה. ומי בכלל צריך חתונה? חוגגים אהבה".