בבוקר ההוא נשבר האמון שלו בבני אדם. במשך דקות ארוכות עמד סמ"ר ארד אביטל מול המפקד הנערץ שלו, שהיה בחדר בלי מכנסיים ובתחתונים מופשלים והפציר בו להתפשט. "אני מביט בו באימה, והוא אומר: 'זה המשחק שלי, מה אכפת לך? בוא נראה למי יש יותר גדול: למפקד או ללוחם שלו'", אביטל משחזר. "קפאתי במקום. הייתי בשוק מהמילים שיוצאות לו מהפה. לא יודע מאיפה היה לו את האומץ. איך? איך?", אביטל מתקשה לעצור את זרם הדמעות. "הוא עמד מולי ולא יכולתי להסתכל. סובבתי את הפנים ואמרתי: 'זה לא המשחק שלי, המפקד. זה לא הקטע שלי'. אבל הוא התקרב והמשיך לשכנע אותי, ואז הקול שלו השתנה, נהיה לו קול סוטה ומגעיל. עושה לי צמרמורת עד עכשיו להיזכר. ואז הוא ניסה לגעת בי, לפתוח את המכנסיים שלי: 'נו כבר, תוריד'".

אביטל משתנק. "שנים אכלתי את עצמי על כך שלא ברחתי משם. עד אז לא הבנתי מה עובר על בחורות או גברים שנפגעים מינית ולא מגיבים. אין לי מושג איך לאדם הזה, שכל כך הערצתי, היה האומץ להתנהג ככה. הוא הוריד אותי לקרשים והביא אותי למצב הכי נמוך שיש. פשוט ריסק לי את התמימות. שם אותי במשבר שאני לא יודע איך מישהו אחר במקומי היה עובר אותו".

זה קרה בקיץ 2014. המפקד הודה והורשע בהטרדה מינית ומעשים מגונים בבית דין צבאי במסגרת הסדר טיעון, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל ושנה על תנאי, הורדה לדרגת טוראי והדחה מהצבא. "הידיעה שאולי לא הייתי היחיד שזה קרה לו ממש אכלה אותי מבפנים", הוא מסביר מדוע אחרי לבטים החליט להתלונן. "אמרתי שלא ייתכן שאדם כזה ימשיך לשרת בצבא ולפקד על אנשים וחייבים לעצור אותו, אבל זה לא היה קל. הצבא לא האמין לי בהתחלה והעבירו אותי מסע ייסורים, תוך מתן גיבוי לפוגע".

מדוע הסכמת להיחשף בשמך ובתמונתך?

"כדי שאנשים במצבי ישמעו וידעו כיצד להתמודד. אני גאה בעצמי ובהחלטה שלי להיחשף. חשוב שכל מי שנמצא בסיטואציה כזאת יקבל את האומץ ולא ישתוק, במיוחד בצבא".

ארד, המיוצג על ידי עו"ד רוני אלוני־סדובניק, שמלווה אותו לאורך כל התהליך, הפך את המאבק שלו לציבורי. במהלך תקדימי אביטל הגיש תביעה אזרחית לא רק נגד המפקד הפוגע אלא גם נגד הצבא כמעסיק. הוא נלחם על הטמעת זכויות היסוד של נפגעי עבירה בצבא, ועל היכולת לתבוע את הצבא כמעסיק. הוא גם זכה בתביעה: בית משפט השלום בתל־אביב פסק כי המפקד המורשע יפצה את אביטל ב־300 אלף שקלים.

"זאת פעם ראשונה שתובעים את הצבא כמעסיק לפי חוק הטרדה מינית", מסבירה עו"ד אלוני־סדובניק. "במקרה הזה סוכם כי מאחר שנגרם לאביטל נזק נפשי בעקבות הפרשה, יינתנו לו פיצויים ממשרד הביטחון והוועדה הרפואית בנפרד מהתביעה במסגרת הכרה בנכות הנפשית שנגרמה לו. אבל התקדים הוא בכך שהובהר כי חיילים שנפגעו מינית ולא נגרמה להם נכות נפשית יוכלו לתבוע את הצבא כמעסיק לפי חוק הטרדה מינית".

לבקשת "ידיעות אחרונות" בית הדין הצבאי לערעורים הסכים לאחרונה לפרסם את כל פרטי המקרה תוך שמירה על חיסיון פרטי המפקד הפוגע.

עו"ד רוני אלוני־סדובניק

"הוא היה כמו אח גדול"

אביטל נולד וגדל באריאל והיה אהוד בשכונה ובבית הספר. יש לו שתי אחיות, אביו בעל חברה להובלות, אימו מזכירה. ארד מעיד שהיה תלמיד ביישן. ילד טבע עם כישרון טכני שנהג לבנות לעצמו יצירות מעץ. "החלום שלי מילדות זה ללמוד אדריכלות".

כשהגיע הרגע, התגייס לגבעתי. "היה לי טוב בטירונות", הוא נזכר. "הייתי בכושר, רץ ועוזר לכולם. נתתי את כולי. ההכשרה הייתה כיפית, היינו כל הזמן בשטח, באוהלים. קיבלתי תעודת מצטיין פלוגתי".

אביטל סומן כמיועד לקצונה. כך מצא עצמו בקורס תחת המפקד הפוגע. "הוא היה המפקד הישיר שלי. קלט שאני אוהב לעזור לחבר'ה והתחבר אליי ולשטויות שלי. היה אליו יחס של כבוד והערכה מכולנו. כמו אבא הוא היה, כמו אח גדול. היה מפקד קשוח, אבל בגלל הקשיחות הזאת כל הלוחמים בקורס העריכו אותו יותר. בשבילו הייתי מוכן לקפוץ לשיח מלא קוצים, או לשדה כשמסביב כדורים שורקים". אלא שבדיעבד ההקרבה שיחקה לרעתו.

יחסו של המפקד לאביטל השתנה. "זה היה במהלך הקורס. ביום עושים כושר ואימונים לפי הלו"ז, ואחריהם לאט־לאט הוא מתחיל לשבת איתי בבסיס ולדבר איתי. פעם זה היה ליד עמוד, ופעם בין האוהלים. הוא היה אומר לי 'בוא' ולוקח אותי לסיבוב. מתחיל לשאול אותי 'מה אתה עושה בסופ"שים?', 'יש לך חברה?', 'אתה יוצא עם בנות?', 'לאן?', 'עם כמה בנות היית?' — כאלה דברים. זה היה מוזר. אבל זה אחרי האימונים, אין דיסטנס. חשבתי שאולי הוא אחלה גבר ומתעניין בחיי הלוחמים שלו באזרחות. אל תשכחי שזה מפקד שאני מעריך ומכבד. החמיא לי שהוא מדבר איתי. אני לא יודע אם הוא דיבר ככה עם עוד לוחמים".

ומתי נפל לך האסימון?

"כשהוא התחיל להסתכל לי בטלפון ולעבור על התמונות שלי, והייתה פעם שעשה זום על אחת מהן, שאני בלי חולצה".

"הוא המפקד שלי, שפוקד עליי 'רוץ' ומצד שני, מבקש את הטלפון שלי ומעיין בו. לא יכולתי להגיד לו לא". אביטל כלוחם

למה מסרת לו את הנייד שלך?

"כי הוא המפקד שלי. זה שפוקד עליי 'רוץ', ומצד שני מבקש את הטלפון שלי ומעיין בו. לא יכולתי להגיד לו לא. גם כשזה קרה בחדר לא יכולתי", הדמעות זולגות. "הוא היה מפקד קשוח ובזמן האימונים הייתי ממש גאה לקבל ממנו מחמאה. הוא החזיר לי את הנייד, והמשיך הכל כרגיל. במשך שבוע הוא היה מסתכל לי בטלפון על התמונות, ואני חשבתי לתומי שהוא מרגיש קרוב אליי".

השעה הייתה שבע בבוקר כשאביטל, שישן באוהל עם לוחמים נוספים, הרגיש יד שנוגעת בו. "התעוררתי מיד וראיתי מעליי את המפקד. הוא אמר לי: 'בוא לקפה'. קפצתי משק השינה. הייתי עם בוקסר וגופייה לבנה, שמתי עליי מהר מכנסיים וחולצה. לקחתי את הנשק שלי ויצאתי אחריו. כולם ישנו. המפקד היה עם הקפה ביד. הוא הגיש לי את הכוס, ותוך כדי זה שאנחנו שותים הוא התחיל להתקדם. אני הולך אחריו ורואה שהוא לוקח אותי לכיוון מבני מגורים בבסיס. אנחנו נכנסים ואני שם לב שהחדר ריק. היו בו רק מיטה וארון. לא הבנתי למה אנחנו כאן", הוא מתחיל לבכות. "ואז הוא ישר אמר לי: 'לפי מה שאני רואה בצילומים, יש לך גדול, אה?'

"חשבתי אחר כך הרבה על הסיטואציה הזאת. איך שבפועל הייתי הרבה יותר גדול ממנו, גבוה ממנו וחזק יותר, והרגשתי כזה קטן. אבל המילים שלו בתור המפקד שלי היו בעלות כוח. אני זוכר שבאותו רגע אמרתי לעצמי: 'ארד, אתה במלכודת. הדרך היחידה שלך לצאת מפה זה להקשיב לו ולעשות את מה שהוא אומר לך'. אני מנסה לזוז, אבל תקוע. הרגליים תקועות לרצפה מהפחד. הוא המשיך במסע שכנועים: 'כבר ראית את שלי, מה אכפת לך, בוא תראה לי את שלך'. מפקד שלי מעיר אותי על הבוקר — זה פסיכי, כאילו, מה עובר עליך? מה, ישנת על זה בלילה? תיכננת את זה? אני מבין שאין לי ברירה. זאת האפשרות האחרונה שלי לצאת מהחדר. הורדתי את המכנסיים, וברגע שהוא נגע בי הרמתי את המכנסיים וברחתי מהחדר בדמעות".

ואיך הוא הגיב?

"הוא רץ אחריי, עצר אותי מחוץ לדלת. שם יד על הכתף שלי ממש חזק, ואמר: 'מה נלחצת, יא ילד? זה יחסי פקוד־מפקד. שמור את זה בינינו"'.

"כבר פתחתי את הנצרה"

אביטל חזר והמשיך כאילו כלום לא קרה. "כשנכנסתי לאוהל כולם כבר היו ערים. חזרתי כולי בשוק, חיוור, אבל אף אחד לא הרגיש. הייתי גמור מזה. יצאתי עם כולם לרחבה. המפקד בא, כולם ב־ח'. 'בוקר טוב, היום הולכים לעשות ככה וככה', הקריא לנו את הלו"ז. אני מסתכל עליו ולא עומד ישר, מרגיש שאני כבר לא תופס ממנו, למרות שעדיין לא כל כך הבנתי ולא עיכלתי מה היה שם ולמה הוא עשה מה שעשה".

אביטל לא סיפר לאיש. "המשכתי כרגיל וגם הוא. מדבר איתי ליד כולם, כאילו הכל סבבה. היינו לקראת סוף הקורס, והוא המשיך לשבת לידי ולדבר איתי, ניסה לעשות הכל כרגיל ולא הייתה לי ברירה אלא לשתף איתו פעולה. אבל משהו בי נשבר".

איך זה נגמר?

"סיימתי את הקורס והוא התחיל לסמס לי 'איך אתה מרגיש', 'מה אתה עושה בסופי שבוע'. לא עניתי לו. כבר לא הייתה לו שום סמכות עליי. נכנסתי עם הלוחמים לעזה, הייתי בסג'עייה, ראיתי שם גופות. לא היה לי זמן לחשוב על מה שקרה".

היה זה מפגש עם חבריו שהתגייסו איתו ששיכנע את אביטל להתלונן. "זה היה בסופ"ש. הלכנו לים, ישבנו על צוק וגילגלנו חוויות מהשירות וסיפרתי מה שקרה. הם היו בשוק ואמרו שאני חייב להתלונן. בכיתי והם בכו איתי, ואז החלטתי שאני לא רוצה להישאר בגדוד הזה יותר.

כשחזרתי לבסיס המ"פ ראה שאני נסער, וניסה להבין מדוע. הוא זה ששלח אותי לקורס. הייתי החייל הכי טוב בפלוגה, ופתאום רוצה לעזוב? אמרתי לו: 'אני לא מספר לך מה קרה, רק תעיף אותי מגבעתי'. אחרי שלושה ימים נכנסתי אליו. הוא ראה שאני חיוור ושאל 'מה קרה לך?'. בכיתי: 'אני לא הולך לספר לך מי זה, או מתי זה קרה, אני רק רוצה שתוציא אותי מהגדוד. אל תשאיר אותי פה'. סיפרתי לו מה שקרה, הוא היה בהלם. ניסה בהתחלה לזרוק שמות, ואז לקח דף וכתב עליו את שם המפקד. עברה בי צמרמורת, והוא אמר: 'אני מצטער, ילד שלי, ילד קטן שלי', ירד על הברכיים, שם את הראש שלו על הרגליים שלי, וממש בכה.

ארד עלה לשיחה עם המג"ד, ששלח אותו לקב"נית. "היא שמעה אותי ואמרה 'תחזור להיות לוחם, תחזור להחזיק נשק והכל יהיה בסדר', אבל מאותו הרגע שום דבר לא היה בסדר. בכיתי כל יום והתחלתי לקבל תרופות הרגעה. היו לי מחשבות איך לסיים את הסיפור הזה. חשבתי לדפוק נפקדות, או אפילו לחצות לעזה. יום אחד אפילו פתחתי את הנצרה והחלטתי ללחוץ על ההדק. רק המחשבה על ההורים שלי גרמה לי לוותר".

ההורים שלך ידעו מה קורה?

"ההורים לא הבינו מה קרה. עד אז הם שמעו שאני חייל מצטיין ומייעדים אותי להיות קצין. אבל המג"ד אמר להם שאני חייל ממש רע שצריך לחזור לתלם ולהיות לוחם. אני חייל רע? אני לוחם מצטיין שעבר הטרדה, ולא רוצה להיות פה. התקשרתי להורים וסיפרתי להם מה שקרה. אמא הייתה בהלם והתחילה לבכות, אבא לא הוציא מילה".

ארד הועבר לגדוד אחר לתפקיד מדריך כושר גופני, אבל הסיפור רדף אותו לשם. "הלוחמים שם התחילו לכנות אותי 'ארד המוטרד'. איך זה נודע להם? — סיפרתי למג"ד מה שקרה לי. לא רציתי להישאר שם, פחדתי להיתקל במפקד הפוגע ששירת בחטיבה. ביקשתי שיחה עם מח"ט גבעתי דאז, תא"ל עופר וינטר. אמרתי לו: 'אני לא רוצה להיות פה, לא רוצה לשים את הכומתה הסגולה'. והוא אמר 'נכון שעברת משהו לא פשוט, אבל אתה אחרי זה. הכל יהיה בסדר ותתגבר. תיהנה מהתפקיד ותסיים את השירות בגבעתי בהנאה'. כשאמרתי לו שאני חושש להיתקל בפוגע, הוא ענה: 'אל תדאג, המפקד הזה כבר לא בצבא. לא תראה את הפנים שלו יותר, וזהו. פתרנו את הבעיות ושיהיה לך יום טוב'".

"נזרקתי כמו כלב"

יום אחד נשלח אביטל לבסיס שדה תימן להביא ציוד. "הייתי אמור לישון שם ולחזור למחרת", הוא משחזר. "פתאום נתקלתי במפקד הפוגע, על מדים. הרי הבטיחו לי שהוא לא בצבא יותר. הרגשתי צמרמורת. לקחתי את הרגליים שלי איך שהייתי וברחתי הביתה".

בעצת אביו אביטל התקשר לכתבת לענייני צבא וביטחון המוערכת כרמלה מנשה. "היא כתבה לי שהיא יודעת מי אני, ושהיא ניסתה ליצור איתי קשר הרבה זמן. כרמלה הבטיחה שתעשה הכל כדי להחזיר את החיים שלי לקדמותם. היא הייתה כמו אמא בשבילי, וזאת הייתה התפנית החיובית הראשונה בסיפור שלי".

אביטל הופנה למהו"ת, גוף צה"לי שמעניק לחיילים ולחיילות טיפול רגשי, סיוע רפואי וליווי משפטי במקרים של פגיעה מינית, היריון לא מתוכנן ואלימות במשפחה או בזוגיות. "הייתי שם אחת לשבוע במשך חודשיים. התחילו איתי בשיחות והפנו אותי להתלונן במצ"ח. רק כשהפרשה התפוצצה בתקשורת הוציאו את המפקד הפוגע מהצבא. מצ"ח פתחה בחקירה נגדו ואחרי כמה חודשים עשו לנו עימות".

איך הרגשת שם?

"הוא בא על אזרחי. כשנכנסתי הוא כבר ישב שם על כיסא קטן. הושיבו אותי מולו על כיסא רחב ונוח, וכאילו התהפכו היוצרות. אני מדבר והוא מסתכל עליי במבט מזלזל ואומר לי שאני משקר. דפקתי על השולחן מעצבים ונכנסו שני חוקרים. הוא הכניס אותי לאטרף. הייתי עצבני מזה שהוא מכחיש. אמרתי 'איך אתה יכול להגיד שאני משקר - אתה, שהכרחת אותי שם בחדר?', והוא אמר במבט המזלזל: 'איזה חדר? מאיפה אתה ממציא? אני לא יודע על מה אתה מדבר'".

בסופו של דבר המפקד הודה והורשע. "לצערי, אסור לי לפרסם את שמו ותמונתו. קולטת איזה גיבוי הוא מקבל?".

אביטל קיבל תפקיד של מדריך אימון כושר גופני בקריה וב־2015, אחרי שנתיים בצבא, השתחרר על פרופיל נפשי. "אני, שהתגייסתי עם פרופיל 97 ונבחרתי ללוחם מצטיין ויכולתי להיות קצין ממש טוב, נזרקתי כמו כלב החוצה", הוא אומר בכעס. אביטל הגיש תביעה אזרחית נגד המפקד ותבע גם את הצבא. "במקום לסייע לי ולהיות שם בשבילי, רק הרעו את המצב. יצאתי נכה נפשית. זה השפיע על האמון שנתתי באנשים, השפיע על ההתנהגות שלי, דרש שאצרוך תרופות וכדורי הרגעה".

לו יכולת לפנות לפוגע, מה היית אומר לו?

"הרסת לי את החיים. הבאת אותי לאי־שפיות, ממצב שהיה לי כייף לקום בבוקר — למצב שאני לא מוצא סיבה לחיות. לא עבדתי שלוש שנים, חזרתי לגור עם ההורים, הוצאתי כספים על פסיכולוגית, על טיפול נפשי ארוך וכדורים. יכולתי להתאבד, למות בתאונת דרכים, או לסיים בכלא. אתה העברת אותי את כל החרא הזה והגיע הזמן שתשלם".

איך הרגשת כשניצחת בתביעה האזרחית?

"הקלה מטורפת. רעדתי מאושר, ירדה לי אבן במשקל אדם מהלב. הרגשתי ניצחון על הצבא — זה לא הסתיים בכך שהוא ויתר עליי וניקנק אותי עם פרופיל 21, אלא אני מסיים את הסיפור עם האמת שלי. לאט־לאט הכל נסגר. אני מקווה לקבל את אחוזי הנכות שמגיעים לי ממשרד הביטחון בעקבות הנזק הנפשי שנגרם לי. התגייסתי א' ויצאתי ב' ואין על זה ויכוח. היו תקופות שהייתי בוכה מעצמי, 'למה אני מגיב ככה, מה זה יוצא ממני? מה, אני פסיכי?'. אנשים הסתכלו עליי כמו על מטורף, על כל דבר הוצאתי עצבים".

מה תעשה עם הפיצויים שנפסקו לך?

"אתן להורים. הכי מגיע להם. בלעדיהם לא הייתי נשאר בחיים. הבנתי שהכל לטובה, ששום דבר לא ישבור אותי ולא יפרק אותי. הייתי כמו סמרטוט שדרכו עליו, אבל הבנתי שמפה אני יכול רק לעלות, להחזיר מלחמה ולנצח. ואני ניצחתי".

פרקליטת המפקד, עו"ד דבי שרון, מסרה: "מדובר באירוע קשה. הנתבע, בחור צעיר, הודה במעשים שיוחסו לו בביה"ד הצבאי ובתביעה האזרחית שהוגשה נגדו. הוא נטל אחריות מלאה ועשה ככל שניתן כדי לצמצם את הפגיעה במתלונן בהמשך ההליך. לא ניתן לפרט יותר מכך, שכן מדובר בפרשה שנידונה בדלתיים סגורות, שמספר הפרטים שניתנו לפרסום ממנה הוא מועט ביותר. פרטים אלה לא ניתנו בפעם אחת אלא בשורת החלטות, שכל אחת מהן מסתמכת על קודמתה, וביחד נבנתה קונסטרוקציה אשר מקבעת את העניין".

מדוע יש איסור פרסום דווקא על פרטיו של המפקד?

"כיוון שבית המשפט התרשם, לאחר בחינה קפדנית, כי במקרה זה השמירה על חיסיונו של המפקד חשובה יותר מעיקרון הפומביות".

פרקליטתו של ארד אביטל, עו"ד רוני אלוני־סדובניק: "פרשת ההטרדות המיניות של לוחמים בצבא חשפה בפניי כעו"ד שורת פגמים משפטיים חמורים בדין הצבאי. בעבודה כירורגית עדינה הצלחנו לשכנע את הממסד השיפוטי המקובע לערוך רפורמות חשובות, באמצעות מספר תקדימים לא רק עבור מאי פאטל וארד אביטל, אלא גם עבור כל חיילי וחיילות צה"ל שחלילה יתמודדו בעתיד עם מצב דומה שבו מפקדים שסמכת עליהם בעיניים עצומות מנצלים את הערצתך ופוגעים בך מינית.

"ארד אביטל חולל שינוי למען כל החיילים בעתיד בעזרת יצירת תקדים. פנינו לכבוד נשיא בית הדין הצבאי הגבוה לערעורים, האלוף דורון פיילס, שקבע תקדים חדש לפיו חוק זכויות נפגעי עבירה מינית יוטמע בדין הצבאי ויחול עליו מעתה ואילך. תקדים שני שיצרנו כאן הוא היכולת לתבוע את הצבא כמעסיק לפי החוק למניעת הטרדה מינית, וכן הבאנו להגדלה מסיבית של סכומי הפיצויים המשולמים לנפגעי תקיפה מינית בצבא. המהפכה החשובה ביותר שתביא למיגור משמעותי של מגפת הניצול המיני ביחסי מרות היא פסיקת פיצויים משמעותיים ולא פרוטות עלובות.

"כעת נעמוד על פרסום פרטים מזהים של מי שערכאה שיפוטית קבעה כי ביצע עבירת מין. המערכת רחמנית מדי על עברייני מין וחוששת שאם שמם יתפרסם, הם יפגעו בעצמם. מה עומד מנגד? שהקורבן יפגע בעצמו, כשייוודע לו שאותו פוגע מורשע פגע שוב בקורבן חדש שניתן היה להצילו".