יש בחור אחד, ג', דווקא נחמד, שבכל פעם שאנחנו נפגשים הוא חוזר ואומר לי כמה הוא אוהב כשאנחנו מדברים. הבעיה היא שאנחנו לא באמת מדברים. אלא בעיקר הוא מדבר, ואני מקשיב. שזה גם בסדר. השלמתי מזמן עם כך שאנשים אוהבים יותר לדבר מאשר להקשיב, וההקשבה היא למעשה סוג של חסד, מתנה שאתה נותן, בעולם שבו כולם מדברים ואף אחד לא באמת מקשיב. אתה אומר לעצמך: אוקיי, אני תורם עכשיו את חמש או עשר הדקות האלה שבהן הוא ידבר, ממש כמו שנותנים נדבה או צדקה. שיחגוג. למה לא?
אבל גם זאת לא הבעיה. הבעיה היא ש־ג' מנצל את תשומת הלב שלי כדי לספר לי שוב ושוב את אותו סיפור: כמה החיים שלו מושלמים. כמה הוא ואשתו עושים חיים בטיולים שלהם בחו"ל, כמה הילדים שלו מוצלחים, כמה כסף הוא עושה וכמה הבית החדש שאליו הם עברו מרווח ומגניב ומתאים להם ונוח להם.
עכשיו ‑ אני באמת שמח בשביל ג' שהחיים שלו כל כך טובים. למעשה, אני לפחות שמח בשבילו שככה הוא מאמין. אבל נשאלת השאלה: האם לא נכון יותר היה מצידו לנצל את דקות ההקשבה הנדירות שהוא סוף־סוף הצליח להשיג, כדי לספר לי משהו יותר מעניין, נועז, מעמיק? זאת אומרת אולי על משהו שמציק לו, שחסר לו, שמפריע לו? הרי אם אתה מדבר רק על כמה הכל מושלם אצלך, אתה דוחק אותי למצב שבו התגובה שלי די מוגבלת ונעה בין וואלה, איזה יופי לוואלה, מגניב. כי מה כבר נשאר לי להגיד?
וזה אולי ההבדל בין שיחה איכותית באמת לבין סתם בזבוז זמן: הכנות. אם אתה כבר מדבר איתי, ואני כבר מקשיב לך, אל תשחית לי אנרגיה בניסיון די מיותר לשכנע אותי שאתה חי חיים נפלאים ועושה חיים משוגעים. כי אני יודע שזה לא עובד ככה ואף אחד לא חי ככה. ואם אתה ממשיך עם זה וחוזר על זה שוב ושוב, אתה כופה עליי הקשבה מנומסת, אבל בתוך תוכי אני מרגיש שאתה מבלבל לי את המוח. וזה לא מגיע לי. בטח לא אחרי שהחלטתי להקשיב לך באמת.
מצד שני אפשר לשאול: אם אני מצפה ש־ג' ידבר איתי בכנות, למה אני לא אומר לו את מה שאני חושב? ואולי גם לי נוח יותר לשמוע שוב ושוב את הנאום הקבוע והמוכר שלו, מאשר להתמודד עם בעיות אמיתיות, קשות ומטרידות שהוא עלול להעלות פתאום? אז אולי גם אני בעצם חלק מהמשחק הצבוע הזה?
חציית גבול הנוחות הזה היא לדעתי מה שעושה את ההבדל בין סתם עוד פטפוט רוחבי חסר ערך, לשיחה איכותית. אבל גם לטנגו הזה צריך שניים, ושניהם צריכים לדעת לרקוד.
