הלהקה 2
מדבר דמיוני / יש המון אנשים בארץ (ובעולם) עם פה גדול שאומרים כמעט הכל. לטראמפ לא חסר ולאל־בגדאדי מדאעש סגרו השבוע את הפה. אז נראה לי שלא תהיה בעיה אם אגיד משהו צמחוני יחסית, אבל שנשמע לגמרי הזוי. וזה שאם היו אוספים את כל הלהקות הצבאיות של שנות ה־70 (הנחל, מרכז, צפון, דרום וחיל הים), על שלל כוכביהם, מירדנה ועד גידי, דני ומוצי אביב ממלכות החרמון, והן היו עושות מופע לזכר עצמן ולזכר הזמן ההוא וחייליו, זה היה פיצוץ דמיוני.
טוב, אני מודה שהוצפתי. כי עברתי לפני שבוע מפגש עם העבר, כשהתכנסנו יחד כל יוצאי להקת חיל הים מהשנים 1970־1969 למבצע זיכרונות בווילה בהרצליה. ובעקבות המפגש הציף אותי רגש נוסטלגי, שבו שוטטתי בדמיוני בלב מדבר ענקי בשם סיני, בין צעירים וצעירות מוכשרים ורזים שנקראו אז להקת חיל הים, כשהם מקימים בחולות תפאורה ושרים את שיריהם היפים בהרמוניות ובתנועות מצחיקות שלימדו אותם יאיר רוזנבלום, בני נגרי ודני ליטאי ז"ל. ובעיקר נזכרתי איך המון חיילים שהופענו בפניהם נהרגו דקה אחר כך, כי זה היה עולם אכזרי שנע בין המדבר והים, הזבובים, החיילים, ההפצצות והזמרים.
פלאפל באל־עריש / לרוב אתה לא מעוניין לחזור למקום שממנו יצאת, כי שם בהתחלה היית שקוף, ושם נולדו ולפעמים גם טבעו רוב חלומותיך.
והנה עכשיו, קצת אחרי שנפרדנו לפני כ־50 שנה, החלטנו כל מי שהיה בלהקת חיל הים של אז (זו ששרה את “רק בישראל”, “שוטי שוטי ספינתי”, “המלח שלי”, “מה אברך”, “אנשי הדממה” ועוד) להתכנס, אם תרצו לארוחת טיש עם קיש, כדי להבין מה היה לפני ומה היה אחר כך.
בהתחלה זה נראה לי חסר טעם. מניסיוני, כל מפגשי הנוסטלגיה האלה עולים באש האכזבות. אבל אני חושב שלהגיד חוסר טעם זה להסתתר מאחורי גדר הפחד. אז חטפתי אומץ ואמרתי שאבוא. וככה, כבר ברמזורי הדרך (איפה שפקקי הבוקר סותמים לאנשים את המוח), דווקא התחלתי להשתחרר ונזכרתי איך נתנו לי בלהקה שיר סולו שנקרא “המלח גבריאל”, וכולם האירו אותי עם פנסים, כי קראו לזה אז מוזיקה פסיכדלית. אתם מבינים את התמימות הפסיכית? או איך היינו חוצים לא לחוצים במשאית בדרך לסיני את רצועת עזה ואוכלים פלאפל באל־עריש. ואיך הייתה שמועה שפעם זרקו על גג האוטובוס שלנו רימון בעזה שלא התפוצץ, ואיך היינו הראשונים שהחליפו את האקורדיון באורגן, ואיך בעצם נפגשנו באינטימיות עם אבק המלחמה שנקראה מלחמת ההתשה בתעלת סואץ.
כן, המון "איך", ועוד אחד: כל האמהות של ילדי היום יודעות איך להשיג בשופרסל כרטיס ב־69 שקל כדי לראות את מרגי וקירל בפסטיגל. אז, להופעות המפוצצות שלנו במוצאי שבת בבית החייל היה קשה להשיג כרטיסים אפילו בחינם. איך הם השיגו? אני לא יודע.
קופסת טחינה / כשצעדתי למפגש עם קופסת פלסטיק מלאת טחינה עם שום שהשקעתי בה את הלב שלי, נראיתי בעיני רוחי כמו הנוסע האדיב, העדין, העוין והחשדן, המצפה למשהו שלא ראה מימיו. וכך זה היה בדיוק כשנכנסתי. פשוט לא זיהיתי בהתחלה את רוב חברי הלהקה (יותר מאוחר הפנים מתחילות להתבהר). אבל מיד יכולתי לחוש בעורף צווארי את החמימות, את בדיקת המערכות (“וואי, השתנית”) ואת המבוכה והחשדנות. כן. היינו פעם יחד בלהקה צבאית. וזה היה מקום שביעבעו בו יצרים, מאהבה ושותפות גורל ועד תחרות וקנאה. ראיתם את הסרט "הלהקה" של אבי נשר? משהו כזה.
"אבל היי, איפה רבקהל'ה (זוהר), איפה דבל'ה (גליקמן), איפה ריקי (גל), כוכבי הלהקה? "לא באו, כי אולי היו עסוקים", מילמלה מישהי באכזבה. מסתבר שלאנשים מסוימים פחות משנה אם אתה הולך ויותר משנה אם אתה בא...
Let It Be / הקפנו את השולחן ונראינו אובדי עצות ובלי תוכנית להערב. וזה היה בהחלט מוזר ללהקה צבאית, שאיש לא הציע למשל לשיר.
טוב, כמה סטנטים יש לכל אחד? שאל מישהו כדי לשבור את האווירה הלחוצה, והודה שיש לו שניים. היה לי ניתוח מעקפים, התוודה אחר. אחד גילה שהוא מפליג מאז בים. אחת ניסתה לברר איך היא הייתה אז בעינינו, ואצל כמה היה נדמה לי ששמעתי תסכול קל שזה לא קרה להם. כלומר, שהם שלא נהיו זמרים וזמרות גם באזרחי.
אבל כולם רצו לשפוך את ליבם ובכנות רבה. כאילו נניח הביטלס, בלי בני זוג (כלומר, ג'ון בלי יוקו) נכנסו לברר אצל פסיכולוגית ליברפולית סקסית את שלב ההתפרקות ב־”Let It Be”. קצת באובר התרגשות, לפעמים בחוסר ויסות על מה שווה להגיד, אבל זה היה דיבור אינטנסיבי ומרגש, כמו מסע בחיים.
עמימות / כל חיי אני מחפש מילים להביע רגש בשירים. וכל חיי, כשאני נתקל במינוחים כמו “עמימות” ו"עדיין אי־אפשר לדבר על זה" בנוגע לביטחון המדינה, זה מסעיר לי את הדמיון. אז גם בלהקה היו כמה דברים שאי־אפשר לדבר עליהם עדיין. מאהבות עמומות בחשיכת האוטובוס, ועד למישהו שהתחרפן כי לא קיבל שורת סולו, מאובדן הכרה בחזרות ועד לחוסר גבולות ביחסי מרות בחלק מהלהקות הצבאיות של אז.
אבל דבר אחד היה ברור לי: היינו מוכשרים כמו שדים. ולהקת חיל הים הייתה גאוות היחידות הימיות, כלומר היינו הפה ששר את השייטת הלא הם אנשי הצפרדע, אנשי הדממה. ומה חשתי אני בימים ההם? נדמה לי שחשתי בר מזל. אהבתי לשיר, להפליג לשארם א־שייח' ולישון על רצפת המשאית. ובעיקר אהבתי את הזמן ההוא, כי הוא אהב אותי.
אפשר שוב? / זהו. טראח. כך חלפו להן 50 שנה ועוד ערב. רמבו חזר וצריך ללכת. הסרט "הלהקה 2" עמד להסתיים. ואז, ברגע מסוים אחרי הצילומים המשותפים והסלפיז, כשקלטתי לאכזבתי שאיש לא נגע בקופסת הטחינה שלי, זה היה סימן לחתוך הביתה.
היה חשוך בחוץ. והרגשתי מדופרס קצת. האם בגלל הטחינה, הצילומים הלא־מוצלחים בסלפיז, או כי בעצם מיצינו את הרגע החוזר הזה שלא ישוב לעולם? שאלתי את עצמי, ומיד עניתי בבהירות: אולי כי בסך הכל באתי לומר להם כמה אהבתי אותם, וכמה הם היו משמעותיים בחיי. רק שלא יצא לי כלום מהפה.
"אז היי, אפשר עוד פעם?" רציתי לחזור ולצעוק בחשכה (כמו חזרה נוספת לתיקונים, כשדני ליטאי הבמאי היה מקפיץ אותנו אליה בלילות, בקיבוץ גבעת ברנר). אבל לא היה כבר לאן לחזור. המשאית של "הלהקה 2" עזבה. התפאורה התפרקה והשירים ההם נעלמו.
דה וויס של אז / היינו להקה צבאית אמיתית בתקופה שהמדינה נראתה כמו קבוצת ווטסאפ אחת, שבה כולם דיברו עם כולם ושרו את אותו השיר. אבל בפרונט של הסיפור הזה עמדו בשנים 1970־1969 מאות חיילים צעירים, חשופים בגופם מול המצרים, וחיכו ללהקות הצבאיות שיגיחו מדרכי המיקושים והים וישירו ויצחיקו אותם כדי להוריד את סף החרדות שלהם. ולמרות שהיו ללהקות חיי מדף קצרים, היינו מעדן נפלא, הטרנד של המדינה. מין "דה וויס" של אז, אבל עם שליחות.
ואני זוכר שקראו לנו בקשר הצה"לי "ליצנים" וזה קצת העליב אותנו. אבל כשהופענו לחיילים בהפגזות הקשות בתעלה, זה תמיד היה אחד פחות מדי, כי הם רצו עוד. ומה שנותר אחרי 50 שנה זה צל גדול שאי־אפשר לרוץ לתוכו, אולי כי הוא פשוט רץ לתוכך.
למחרת, אחרי הערב המטלטל כתבה לי צילה המתוקה, חברת הלהקה שאירחה אותנו בביתה בהרצליה: "מצאתי על השולחן טחינה בשקית ניילון לבנה. נראה לי שאתה הבאת אותה. אכלנו עכשיו. מעולה. טעים".
לפנייה לכתב/ת 
