ביי גיא
פעם ידעתי כל מה שצריך לדעת על כל דמות תקשורתית. היום אני רואה גיא פינס ולא מבין מילה
נדמה לי שאלה חדשות קצת ישנות, אבל לא הבנתי שום דבר לגביהן גם כשהן היו חדשות חדשות, אז הנה זה בא:
אליאב אוזן ודנית גרינברג נפרדו לפני שלושה חודשים. פרידה מכוערת מאוד.
אני יודע. זה לא קל. אולי מכל ההתפתחויות הקשות, המדכאות ומכרסמות־הדמוקרטיה שראינו באקטואליה הישראלית בשנה האחרונה, הפרידה של אליאב ודנית היא הקשה מכולן, ומסיבה ברורה לגמרי: שאין לי מושג מי אלה.
בסופו של דבר, בעיקר לרגל הטור הזה, תפסתי אומץ והלכתי לברר, והבנתי שמדובר בשני אנשים שהכירו בעונה השישית של "האח הגדול", התחתנו, חיו באושר עד עצם שלוש שנים אחר כך, ואז נפרדו, וכל זה קרה בזמן שלא היה לי מושג.
למעשה אין לי, בשלב זה בחיי, אפילו שלושה תאי מוח פנויים להקדיש לדנית (תא אחד) ואליאב (שני) וגירושיהם המכוערים (שלישי), אבל נאלצתי להקצות את שלושת התאים במרוכז אחרי שעוד ועוד מהדורות של "חי בלילה" – התוכנית שמולה אני יודע שהגעתי לתחתית היום שלי – נפתחו בפרשה.
לפי הדחיפות החירומית שבה בישר מגיש התוכנית נדב בורנשטיין, מיד בפתח המהדורה, על המשך סאגת הגירושים, התחלתי לעכל שמדובר בחדשות מתפרצות קשות, וחשתי את מלוא אי־הנעימות האפשרית לנוכח העובדה שחיית אקטואליה כמוני – עיתונאי במקצועו, לעזאזל! – לא יודעת את הדבר הבסיסי ביותר על מצבנו: שאליאב ודנית כבר לא.
איך ייתכן שזו כותרת ראשית, משהו שפותח מהדורות, ולי בכלל אין מושג במי מדובר?
אבל דנית ואליאב (באשר תהיו, מצטער לשמוע על הפרידה, מקווה שתחלימו ממנה ותמשיכו למקום טוב יותר, שבו אני ממש אדע מי אתם) היו רק הסנונית המבשרת את בוא השום דבר.
כי עכשיו מתברר שגם שירי ולירן נפרדו.
והגשם שהיה פה השבוע? זה כי השמיים בכו. כי גם השמיים לא סגורים על מי אלה בדיוק, אבל אני התאמצתי ובסוף נזכרתי כמעט בלי לגגל שמדובר בשני אנשים שהכירו בתוכנית "חתונה ממבט ראשון" ומאז הם מכירים. אבל הפרידה הזאת כבר טילטלה את "חי בלילה" לאורך ימים שלמים, ואני, תראו, כל מה שאני יודע על העולם המקביל שעליו אני לא יודע כלום – עולם שבו אליאב ודנית ושירי ולירן פותחים מהדורות – אני יודע מ"חי בלילה".
בעצם, אם להיות לגמרי כן איתכם, לא רק "חי בלילה"; כל ערב רפוס־כוחות שגרתי בחיי עשוי להכיל גם שיירי גיא פינס, שמהם יתברר לי שהמתח בגזרת אופירה ואייל גולן נשמר, ושעדן פינס ודור רפאלי צילמו את עצמם, ושסוכן הדוגמניות עומרי יערי הוא בחור בשם עומרי יערי, ושהבת של אייל ברקוביץ'.
אני בקושי יודע חלקית מיהם כמה מהאנשים האלה. אבל אני מבין שמתקיים כאן יקום תקשורתי שלם שמבחינתו אלה החדשות האמיתיות והבהולות. יקום שבו מודח מאסטר־שף טרי יפתח מהדורה הרבה לפני חקירות נתניהו; יקום שבו השאלה "לאן נעלמה שלומית מלכה" תבוא הרבה לפני השאלה "מה היה על הטלפון של יונתן אוריך". זה מין סדר יום אלטרנטיבי – כאילו מתקיימת כאן מדינה מקבילה שראש הממשלה שלה היא בכלל ניקול ראידמן – ואני לא יודע עליו כמעט כלום. למעשה הגעתי, בשעה טובה, לגיל שבו פתיחת מהדורה של גיא פינס יכולה להישמע לי לחלוטין כמו פתיחת כל מהדורת חדשות בארץ זרה בשפה זרה; דיווחים נסערים על אין־לי־מושג־מה, בכיכובם של אנשים שאין־לי־מושג־מי.
אני זקן.
ואני יודע את זה, כי פעם דווקא שלטתי בחומר. פעם ידעתי. ועוד איך ידעתי. הייתי לגמרי בעניינים אפילו בלי להתאמץ או לייחס להם חשיבות. פשוט ידעתי. ידעתי כל מה שסביר היה לדעת על ליאור מילר ויעל אבקסיס, ביחד ולחוד; על אקי וסנדי, ביחד ולחוד; על פנינה רוזנבלום ומשה חיים, החתונה ומשמעותה; על מצב קוביות הבטן של דודי בלסר; ההעדפות הרומנטיות של קרין מגריזו; עלילות דוגמנית־העל נינה (ויק) ברוש – אני יכול להמשיך, אבל נדמה לי שתכף הניינטיז יתקשרו ויבקשו להזכיר לי לשכוח מהן.
נדמה לי שגם לתוך המילניום החדש עדיין הייתי, איכשהו, בעניינים. קרן פלס לא התחתנה שם והתגרשה די מיד? נינט ויהודה? הבובלילים?
בבקשה. את כל הדברים האלה פשוט ידעתי. הם היו אצלי בראש. נקלטו. נשמרו. נשלפו ברגעים הנכונים. אבל מתישהו – קשה לשים אצבע על זמן מדויק – נשמטתי מהעגלה הדוהרת. נשרתי מהמרוץ. הפסקתי לעקוב. ויתרתי.
זה בטח היה בעונה השלישית או הרביעית של כל תוכנית ריאליטי, בשלב שבו הסתחררו כל השמות והפכו לעיסה אחידה, ובהדרגה גיליתי שיותר ויותר שמות שנזרקים לחלל האוויר פשוט לא אומרים לי כלום. שום דבר. מי זה בעצם מייקל לואיס? למה הוא בלי בגדים? מי זאת... נו, ההיא, שהייתה עם אחותה ב"מירוץ למיליון"? והיוטיוברים האלה – באיזה תוכנית זה?
לא משנה. עזבו. אני עזבתי. אני יודע שזה לא חשוב – האנשים האלה לא חשובים – אבל ההבנה שוויתרתי סופית, ולמעשה אני די נרגן בקשר לכל ה... שטויות האלה, למה הם בכלל משדרים את זה?! – ההבנה הזו היא איתות מהשנים הבאות שלי. כי בשלב מסוים – בשנות ה־20, 30, אפילו 40 לחייך - אתה מאמין שלעולם לא תישאר מאחור. שתמיד תהיה שם בחזית. מוזיקה חדשה? אתה עדיין עוקב. טכנולוגיה? אתה לגמרי בדגם האחרון. בידור? אתה עדיין מוכן לראות ולשמוע הכל.
ואז אתה מבחין באמא שלך, שמתקשה – ולמעשה די לא מעוניינת – להשתלט על ווטסאפ או נטפליקס, ומבין שמתישהו זה נעצר. בזמן כלשהו, בחזית כלשהי, כולנו מוותרים ואומרים: אוקיי, מכאן אתם ממשיכים בלעדיי. היה לי מספיק, לא רוצה ללמוד יותר או להתקדם לדבר הבא, תודה ולהתראות.
והנה זה קורה גם לי בחזית הראשונה; הנה אין לי מושג יותר – וגם לא שום חשק לקבל אחד – לגבי שום דבר שקשור לעולמו של גיא פינס. למעשה זה נראה לי מיותר וחסר תוחלת, על סף המרגיז. ואני שומט את זה. ובסופו של התהליך, אחרי שאני אשאר מאחור בעוד ועוד אגפים של החיים, אני אהפוך לזקן ההוא שמסתובב ברחוב עם טרנזיסטור צמוד לאוזן וצועק על אנשים להיות בשקט כי נותנים מבזק חצי, ולא אתעניין יותר בשום דבר שאיננו, ישירות, המצב הפוליטי.
ואולי, אם יהיה לי ממש מזל, גם בזה אני אאבד עניין.
וזה מפחיד אותי. באמת מפחיד. אבל עדיין לא מפחיד מספיק כדי שאני אתחיל לזכור מיהם שירי ולירן. תמשיכו בלעדיי.
לפנייה לכתב/ת 
