רגד באיר היא אחת מבין 25 שחקניות בית"ר ירושלים שהכינו את עצמן לקראת העונה שבפתח, אלא שבעיות ביורוקרטיות מונעות מהן לעשות את מה שהן הכי אוהבות – לעלות למגרש ולשחק כדורגל.
קבוצת הנשים של המועדון הוקמה השנה על ידי הבעלים משה חוגג, אבל לא מן הנמנע שתסיים את חלקה ההיסטורי עוד לפני שנבעט כדור אחד. הסיבה: בבית"ר דורשים לשחק בליגה השנייה, ואילו בהתאחדות לכדורגל עומדים על כך שהקבוצה תחל את דרכה בליגה השלישית.
"מאז שפנינו להתאחדות הבהרנו שאנחנו מקימים את קבוצת הנשים במטרה שתשחק בליגה הלאומית", אמרו בבית"ר.
באיר (21) וחברותיה לא מוכנות להשלים עם רוע הגזירה, והן פתחו במאבק, כולל מכתב ששלחו לחוגג ולמנכ"ל אלי אוחנה. "התגבשנו והפכנו להיות חברות טובות", היא מספרת. "ביום קבלת ההחלטה ישבנו וחשבנו על פתרונות. אני עדיין רוצה להאמין שתהיה לנו קבוצה, יש לנו את הזכות לעשות את מה שאנחנו אוהבות".
את מאמינה שהמכתב יעזור?
"חד־משמעית, אבל כרגע זה גם תלוי בהתאחדות. אוחנה מעורב בנושא, ואני מאמינה שבסוף זה יסתדר".
אולי פשוט לא סופרים את כדורגל הנשים בארץ?
"תמיד היו פערים גדולים, וחשיבות קבוצות הנשים מסתכמת בכוח רצון של קבוצה להקים את עצמה מאפס עד להגעת הישגים. נולדנו כשחקניות בלי תנאים ועל ערכים של אמונה בעצמנו וקבלת האחר, וכמובן שאסור לוותר על כזה דבר".
תסבירי.
"כל קבוצת נשים היא מפגש חברתי לשחקניות שבאות מרקע, דת ולאום שונים. יש לנו מטרה אחת שמאחדת אותנו - לקדם את הקבוצה ואת הענף, ואלה דברים שלא קיימים בקבוצות הגברים. בגלל זה יש קריאות גזעניות ובעיות חברתיות כמו בין השחקנים לאוהדים. אם נדבר על בית"ר, אז קבוצת הנשים של המועדון מוכיחה את דבריי - יש שחקניות ערביות כמוני ויהודיות שהפכו להיות חברות טובות, מה שדוחק את כל הסטיגמות על הגזענות במועדון".
לא חששת בהתחלה?
"דיברתי עם עידן ורד, שאמר לי: 'למה שלא יקבלו אותך?! יקבלו אותך באהבה, אין סיבה שלא'. החיבור שלי לבית"ר ירושלים היה מיידי. אף פעם לא הרגשתי לא שייכת".
באיר (21) גדלה בכפר עין מאהל שבצפון, ובארבע השנים האחרונות היא מתגוררת במעונות הסטודנטים באוניברסיטה העברית, שם היא לומדת ומשמשת כקפטנית בנבחרת הקטרגל. את האהבה לכדורגל גילתה בגיל 7, כששיחקה עם הילדים בכפר. בהיעדר קבוצות בנות היא הצטרפה לבית"ר כפר־כנא, ובהמשך שיחקה במעלה־אדומים, מכבי חיפה ונצרת־עילית.
"אחת החברות שלי שמשחקת איתי גם בנבחרת הקטרגל סיפרה לי שמנסים לפתוח קבוצת נשים בבית"ר ירושלים ושאלה אם אסכים להצטרף", משחזרת באיר, וממשיכה לתאר בהתרגשות: "הסכמתי. ידעתי שיש לי תמיכה מהבית. אבא שלי שמח כשהצטרפתי לבית"ר, הוא הבין שמועדון כזה מתאים לי. כל המשפחה הייתה גאה בצעד שעשיתי".
ואנשים מסביב?
"בעיקר שואלים שאלות. איך את שחקנית בבית"ר? מה, אין גזענות? למה בחרת דווקא בקבוצה שלא אוהבת ערבים? אבל רק מי שלא מכיר שואל. אי אפשר לשכנע אנשים בדברים שהם לא רוצים להאמין בהם".
ומה את עונה?
"שמהרגע הראשון שלי בבית וגן כולם קיבלו אותי באהבה. לאט־לאט אני מגלה את האמת, שאף פעם לא הייתה גזענות בין קבוצות ושחקנים במועדון".
את זוכרת שיש אוהדים?
"אף אחד לא יכול לברוח מזה שיש אוהדים גזענים, אבל הם חלק קטן. בגלל שתמיד מסתכלים על הדברים מהצד השלילי, קל לומר שכל האוהדים גזענים, ולכן להרבה אנשים קשה להאמין שכן קיבלתי תמיכה מאוהדים".
כולל לה פמיליה?
"לצערי עוד לא קיבלנו את ההזדמנות לשחק אפילו משחק אחד, כך שהאוהדים של בית"ר לא ראו אותי. כשהקבוצה תחזור להתאמן ונתחיל לשחק, אני מאמינה שלא תהיה בעיה עם זה ששחקנית ערבייה תלבש את המדים של המועדון במטרה לייצג אותו בכבוד".
אם כך, למה בקבוצת הבוגרים של בית"ר עוד לא היה שחקן ערבי?
"שינוי גדול לא קורה בשנייה. אני מאמינה שאם יהיה שחקן מוסלמי ברמה טובה שמתאים לשחק במועדון, הוא יהיה בבית"ר".
ואם זה יקרה, את מי היית רוצה לראות מגיע?
"מונס דאבור, עטאא ג'אבר, פיראס מוגרבי, כל שחקן ברמה גבוהה כמוהם".
גם הפכת לאוהדת של בית"ר.
"התחברתי מאז שהתחלתי להתאמן במועדון. אני בקשר טוב עם רוב השחקנים, ותמיד חשוב לי ללכת ולעודד אותם. יש שם שחקנים שאפשר ללמוד מהם הרבה".
מי למשל?
"המודל זה יוסי בניון ועידן ורד. מאז שאני קטנה תמיד התחברתי לשחקנים הצנועים שמחבקים את האוהדים שלהם, ושניהם כאלה".
איזה מסר היית רוצה להעביר?
"לא לסרב לשחק בבית"ר כי אמרו שיש שם גזענות. אני יכולה להגיד בלב שלם שאני גאה להיות שחקנית ערבייה בבית"ר ירושלים".
מעין מאהל לבית וגן
שם: רגד באיר
גיל: 21
מקום לידה: עין מאהל
מקום מגורים: ירושלים
תפקיד על המגרש: חלוצה
מחוץ למגרש: סטודנטית למדעי הסביבה, גיאוגרפיה וגיאואינפורמטיקה באוניברסיטה העברית, ועובדת במשרד להגנת הסביבה
קבוצות: בית"ר כפר כנא, מעלה־אדומים, מכבי חיפה, נצרת־עילית, בית"ר ירושלים
מודל לחיקוי: יוסי בניון ועידן ורד
