הקרב על המכתב

זה קרה בסוף 1937, ממש לפני חג החנוכה תרצ"ח. רחל מינץ, שחגגה זמן קצר לפני כן את יום הולדתה ה־11, התיישבה מול שולחנה ובעברית רהוטה, בכתב יד עגלגל ונאה, ניסחה מכתב שיישלח הרחק־הרחק, מארצות הקור אל מה שעוד נקרא אז "פלשתינה־ארץ ישראל".

לחבריה שמעבר לים סיפרה רחל על שגרת חייה כילדה ציונית בפולין. היא סיפרה בגאווה על ההישג של בית ספרה, שהגיע לאחד המקומות הראשונים בכל ארצה באיסוף תרומות למען הקרן הקיימת, שנאספו פרוטה אחר פרוטה בקופסה הכחולה שבכיתה. היא כתבה על הטקס לציון יום השנה להצהרת בלפור שהיא וחבריה ערכו. וגם על האנטישמיות הגואה ועל ההשפלות והאלימות שסופגים שם היהודים. את מכתבה חתמה בהבעת משאלה: לעלות לארץ.

באותו יום חורפי, מן הסתם כאשר ניחוח הסופגניות כבר נישא באוויר והחנוכיות הוצאו מהארון, לא יכלה רחל הקטנה לדעת איזה אסון יומט על חבריה, על משפחתה, על כל קהילתה. הסימנים היו שם, חזקים מספיק כדי שגם ילדה בכיתה ה' תקלוט אותם. אבל כמעט שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, איש לא יכול היה לשער את ממדי הזוועה.

רחל גם לא יכלה להעלות על דעתה ש–82 שנה מאוחר יותר, בישראל שעליה חלמה, היא תהפוך גיבורה בעל כורחה בסבך ייצרי, מאבק בין קרובי משפחתה לבין האספן שמעוניין למכור את מכתבה שהתגלגל לידיו.

חל מינץ שנספתה בשואה

הכל התחיל בשבוע שעבר, כאשר הכתב איתמר אייכנר פירסם ב־ynet את סיפורם של חמישה מכתבים שמוצעים במסגרת מכירה פומבית. את המכתבים כתבו ילדים לחבריהם לעט בארץ ישראל בשנים שלפני השואה. אחד מגולשי האתר, דור עצמון, זיהה בוודאות את אחת הכותבות: רחל מינץ, אחותה הצעירה של סבתא–רבתא שלו. מינץ, סיפר עצמון, נספתה בשואה.

עצמון וקרובה נוספת, אדוה לוטן, ובני המשפחה לענפיה השונים ביקשו לאתר את מי שמחזיק במכתבים, כדי למנוע את מכירתם הפומבית שהייתה אמורה להיערך בבית המכירות "דיינסטי" שבירושלים במחיר התחלתי של 600 דולר. לרוב, זהות המוכרים במכירות פומביות נותרת חסויה. אך שלשום פנו בני המשפחה לבית המשפט, ובמסגרת ההליך המשפטי נחשף המוכר: איש התקשורת לשעבר, דודי זילברשלג, שבשנים האחרונות עוסק באספנות ובסחר עתיקות. במקביל משמש זילברשלג כחבר בהנהלת יד ושם.

הדיון נערך אתמול בבית המשפט המחוזי בתל–אביב בפני השופטים ארז יקואל ורחל ערקובי. בני המשפחה של רחל מינץ טענו כי המכירה נערכה בניגוד לחוק וכי יש להוציא צו שימנע אותה, וכי את המכתבים יש למסור ליד ושם. לפי החוק, אמרו בני המשפחה, מקומם של המכתבים בגנזך המדינה ואסור לתת להם להחליף ידיים "תמורת בצע כסף" בניגוד לרצונם של קרובי הנספים בשואה.

בדיון סיפרו בני המשפחה, כי רחל מינץ נולדה ב־15 באוקטובר 1926 והתגוררה בעיר זווריצ'יה. אביה נפטר כשהייתה בת שנה. כמו כל הילדים כותבי המכתבים, היא למדה בבית הספר היהודי "תרבות" שבעיר. אחותה הבכורה עלתה לישראל. אחיה נמלטו לרוסיה עם פלישת הנאצים. מינץ ואמה נשארו בפולין. על גורלן יש שתי גרסאות. לפי האחת, הן מצאו את מותן בגטו בעיר צ'נסטוחובה. לפי השנייה, הן נרצחו באושוויץ.

באדיבות בית המכירות דיינסטי והמשפחה

זילברשלג טען בבית המשפט כי המכתב של מינץ הגיע אליו מסוחר בשוק הפשפשים בחיפה. זילברשלג טען עוד כי בכוונתו למסור העתק דיגיטלי של המכתב להצגה במוזיאון, אך הוא מבקש לשמור אותו בידיו כרכושו הפרטי.

השופטים יקואל וערקובי החליטו להוציא צווים, בשני דיונים שונים, שאוסרים להציע למכירה פומבית את מכתביהם של כל חמשת הילדים. לפי החלטת בית המשפט, לא יהיה ניתן למכור את המכתבים עד לבירור הנושא לעומקו של העניין. עם זאת, הם יישארו בידיו של זילברשלג.

זילברשלג מסכים עם עמדת יד ושם כי אין לסחור בפריטים מהשואה, אך לדבריו המכתב של הילדה רחל "נכתב ב־1937, והוא לא חלק מהשואה". עוד אמר זילברשלג: "זה הגיע בשגגה לבית מכירות, זה צריך להגיע למוסדות המתאימים. אבל אם יש מישהו שהשקיע סכום מסוים של כסף, מגיע לו פיצוי".

בית המשפט ביקש מהצדדים להגיע לפשרה יצירתית, אך זילברשלג נפגע מהתנהלות משפחתה של מינץ וסירב. "המשפחה החליטה להשתלח ומהבוקר זה לווה באיומים", אמר. "הם הביאו את זה למקום של עלבון וביזיון, אני האדם היחיד שראוי לתמורה מהם ולהכרת הטוב כי אני האיש שהציל את המכתב של דודתם שנספתה. כשאדם משגר מכתב, באותו רגע הוא כבר לא שייך אליו. למה הרצון שלהם יותר חשוב מהפרנסה שלי? כי בישראל יש צדקנות צבועה מלאת רוע. אני אתבצר בחברה החרדית שבה אני חי".

אדוה לוטן אמרה אמש: "אנחנו רוצים שהמכתב יגיע למוזיאון שבו ניתן יהיה לשמר ולכבד את זכרה של רחל מינץ ז"ל ושמחים שהשופט קיבל את עמדתנו ועצר את המכירה. היינו המומים לגלות שהמוכר הוא חבר הנהלת יד ושם. לדעתנו ספסור בפריטים של נספי שואה מהווה זלזול עצום בזכרם. אנו תוהים האם ראוי שישמש בתפקיד כזה".

מיד ושם נמסר: "יש טעם לפגם בסחר בפריטים, בחפצים ובמסמכים אישיים מתקופת השואה או של קורבנות שואה. מקומם של חפצים אלו הוא באוסף יד ושם. יצרנו קשר עם מחזיק המכתבים והסביר כי מקומם הראוי הינו בארכיון יד ושם".