המיליונרים הסודיים
הם צעירים, מתרחקים מתקשורת, והם לא היו צריכים אקזיט כדי להגיע לבלטה (הכינוי הסטארטאפיסטי למיליון דולר במזומן). בשקט בשקט, חיים בישראל יותר מ 131 אלף מיליונרים שצמחו בהיי טק ויצרו מעמד חדש שמשנה את פני המדינה
אנחנו עשירים עכשיו. כולנו. אין לי מושג אם שמתם לב, אבל זה המצב. באמת. אנחנו מסודרים. איזושהי אריאלה מטאפורית ממפעל הפיס התקשרה ואמרה משהו כמו: ערב טוב, אין לי מושג למי הגעתי, ברכותיי, זכית.
וכששאלנו במה זכינו, אריאלה רק גיחכה ואמרה: מה נראה לך, פוליצר? שמע, זה כסף. מיליונים. אולי אתה אישית לא זכית – וגם לא את – למעשה שניכם תמשיכו עם המשכורת הממוצעת במשק בסך 11,000 שקל לשכיר – אבל כולנו עשירים עכשיו. כאיש אחד. כעם אחד.
השיחה הדמיונית הזאת מסתיימת במקום שבו מתחיל דוח העושר העולמי, שפירסם החודש בנק קרדיט סוויס וסוקר את מפת העושר ב־135 מדינות. ומה אתם יודעים, מתברר שישראל לא רק נמנית עם תשע המדינות המובילות את הצמיחה בעושר, אלא שיש בארץ 131 אלף מיליונרים (הון נזיל של מעל מיליון דולר), ועד שנת 2024 יהיו כבר 173 אלף ישראלים.
אתם מכירים אותם. לפחות אחד מהם. שניים. הם במעגל החברתי שלכם. אולי אתם עצמכם ברשימה. לא מדובר בעשירים מהסוג הראוותני או הבלתי מוגבל; מדובר באנשים צעירים יחסית - גילי 30 עד 45 - שמחזיקים באופן נזיל (ולא בקירות הדירה שהיו מפוכחים מספיק לקנות באזור גוש דן לפני עשור ומעלה) בכמה מיליוני דולרים שאותם עשו תוך שהם נוהגים, בתורות, בקטר ההיי־טק הישראלי. מדובר במתעשרי ההיי־טק. עשירטקים. הייטקשירים. תחשבו בעצמכם על שם הולם בשבילם, אבל אתם מסתכלים על שכבה סוציו־אקונומית ישראלית חדשה מהניילונים, שהולכת וגדלה כל הזמן: העשירים־לייט כתוצאה מעבודה בענף הנכון.
זה לא אני אמרתי, זה בדוח: ריבוי האקזיטים בהיי־טק הישראלי ייצר לא מעט מיליונרים לאורך השנים האחרונות. למעשה, ענף הייצור העיקרי של ישראל כיום הוא מיליונרים חדשים מההיי־טק. גדולים וקטנים. גם קצב העלייה במספר המיליונרים "הכבדים" בישראל – מי שהונם נאמד ב־30 מיליון דולר ויותר – מהיר עכשיו אצלנו יותר מבכל מדינה מערבית אחרת, חוץ מאירלנד (מקום אחד לפנינו). אנחנו מייצרים מיליונרים כבדים מהר יותר מארצות־הברית ואנגליה. ואנחנו לא מייצרים אותם במפעלים, בתעשייה, בתיירות או בעיתונות; אנחנו מייצרים אותם בחללים פתוחים עם מטבחים חינמיים, עמדות עבודה מעוצבות וגישה מתקדמת לתנאי העסקה ותגמול. אנחנו מייצרים אותם במקום שבו ייצרנו את מובילאיי, ווייז ואיירון־סורס: בהיי־טק.
למעשה, ייצור מיליונרים חדשים בהיי־טק הישראלי הפך יעיל ומהיר כל כך, עד שאתם כבר אפילו לא צריכים לייסד סטארט־אפ ישראלי מקורי ולמכור אותו; אתם יכולים להתייצב מאחורי המייסדים – בשורה הראשונה או השנייה, לפעמים אפילו ביציע (אם אתם לא עובדים בחברות האלה אבל משקיעים בהן) ועדיין להפוך, לכל הפחות, למיליונרים־לייט.
כמה מיליונרים־לייט חדשים נולדו כשמובילאיי נמכרה ב־2017 לאינטל תמורת סכום שיא של 15.3 מיליארד דולר? יותר ממאה, וייתכן שקרוב יותר ל־150, על פי הכלאה של לא מעט הערכות מושכלות.
מובילאיי היא רק דוגמה אחת – מופלגת במיוחד – מתוך שוק היי־טק שבו פועלים כ־8,000 סטארטאפים. רק במחצית הראשונה של 2019 נרשמו בישראל 23 אקזיטים בטווח שבין מאה מיליון למיליארד דולר כל אחד. המשמעות? הרבה יותר מיליונרים חדשים בגילים שעדיין מאפשרים לזוכים לקום למחרת בבוקר ולקחת את הילדים לגן כאילו כלום. כך צולם לא מזמן ליעד אגמון, שמכר את הסטארט־אפ שלו, "דיינמיק יילד", למקדונלד'ס תמורת כ־350 מיליון דולר, והתעורר ביום שאחרי רק כדי לגלות פפראצי אורבים לו ולאשתו במסלול פיזור הילדים.
ועדיין מתבקש לשאול: כמה מתעשרים יש והאם באמת נוצרת כאן שכבה סוציו־אקונומית ישראלית חדשה? לכמה חלקים אני אמור בכלל לחלק את סך כל הקנאה שלי?
"בעסקאות יותר קטנות בהיי־טק תרוויח כל שכבת ההנהלה של החברה וזהו, אבל בעסקה ממוצעת גדולה יותר יהיו לך כ־15־20 מיליונרים חדשים", מאשר עו"ד יניב שקל, שותף בכיר במשרד שקל ושות', שמתמחה בתחום המס וסייע בעסקת מכירת מובילאיי. "כשאתה רואה את כל העובדים צוהלים בתמונה של הסטארט־אפ אחרי האקזיט, כל אלה שעומדים בשורה הראשונה מיליונרים".
ובכל זאת, בואו ננסה כמה הערכות מספריות. אם נישאר לרגע עם "דיינמיק יילד", שפיתחה ממשק משתמש חכם עבור חברות מסחריות ונמכרה בסכום יפה אבל לא־שומט־לסתות, אנחנו מדברים, על פי הערכות, בכעשרה עובדים, מלבד המייסדים, שסיימו את המכירה עם למעלה ממיליון דולר.
"דאטורמה", חברה שנמכרה ב־2018 תמורת כ־800 מיליון דולר, חילקה כ־125 מיליון בין 330 עובדים, כשעל פי ההערכה לפחות 20 מתוכם הפכו למיליונרים.
"לייטריקס", שמייצרת אפליקציות לעיצוב ועריכת תמונות וסרטונים בסמארטפון, גייסה לפני כחודשיים 135 מיליון דולר נוספים, הגיעה להערכת שווי של למעלה ממיליארד דולר ואיפשרה לעובדיה למכור מניות לפי השווי האמור. התוצאה? "יש כבר לא מעט עובדים שהם מיליונרים", כפי שצוטט מנכ"ל החברה בראיון. גם הסטארט־אפ הישראלי "מאנדיי", שפיתח כלי לניהול תהליכי עבודה, גייס השנה רבע מיליארד דולר לפי שווי שוק מופלג של שני מיליארד. אחד ממשקיעיה הבכירים מעריך שעד כה העמידה החברה כ־50 מיליונרים חדשים.
× × ×
הקלות הנסבלת בהחלט שבה עשויה עבודה בחברה הנכונה להפוך אתכם למיליונרים לפני גיל 45 תלויה קודם כל בשווי שאליו עשויה החברה להגיע. ואם עד לפני עשור ישראל לא גידלה שום "חדי־קרן" – הכינוי לסטארטאפים ששווי השוק שלהם מוערך במיליארד דולר ומעלה – הרי שכיום מספרם בישראל עומד על 32, כך שגם אחרי כמה סבבי גיוס ודילול אחזקות, מספיק עובדים עדיין ייצאו לבסוף עם סכום משנה־חיים.
"אני אישית הבאתי לפחות 30 אנשים למיליון דולר, והמשימה שלי עכשיו היא להביא לשם מאה אנשים בחמש השנים הקרובות, כי אני מאמין בזה", אומר היזם הסדרתי ישי גרין, בוגר שני אקזיטים. "רכשתי חברה בשם SuperQuery, נתתי לעובדים עשרה אחוזים, ואם נצליח – ונצליח – זה אמור לייצר לפחות 20 מיליונרים חדשים, כלומר אנשים שיש להם מה שאנחנו קוראים 'בלטה' – מיליון דולר במזומן".
מה הסיכויים של מצטרף צעיר להיי־טק להפוך לבלטיונר?
"גדולים. אם יצאת, נניח, מהיחידה הטכנולוגית של חיל מודיעין, ואתה מצטרף לסטארט־אפ של אנשים שיודעים מה הם עושים ומוודא שיש לך בו חלק משמעותי, תוך חמש עד שבע שנים אתה כבר אמור להיות בכסף. שמע, במדור שלי בצבא – ביחידה ההיא של מודיעין – כמעט כולם כבר עשו אקזיט, ויש מי שעשו יותר ממני".
אין כישלונות? למעשה, אין בעיקר כישלונות?
"יש. אבל בעיניי, גם חברת היי־טק שנכשלה מניעה את הכלכלה פה; אנשים בה קיבלו משכורות גבוהות, אכלו במסעדות, טסו לחו"ל. אני לא מאמין בסטטיסטיקה; סטטיסטיקה זה ללוזרים והיא מכוונת נמוך. וגם אם היית בחברה או שתיים שנכשלו, בפעם השלישית תצליח ותגיע למיליון דולר. וברגע שהגעת – ברגע שאתה נפגש עם סכום כסף כזה – אתה מבין משהו על העולם שרוב האנשים לא מבינים: אתה מבין את השיטה ואיך זה עובד ואיך הכסף זורם, וגם איך לבחור את הסטארט־אפ הבא והצוות הבא. וזה יאפשר לך להמשיך ולהצליח בפעם השלישית והרביעית. אני, כיום, בכל חברה שאני מקים, לא חושב יותר על העוד כמה אחוזים, אלא את מי עוד אני מכניס לחבורה שכשנצליח יהיה איתנו בבריכה".
לך יש בריכה?
"קאנטרי דקל. יש לי דירה של 140 מ"ר בתל־אביב, ואני אמשיך לגור בה בכל מקרה, כי לא צריך יותר מזה. אולי מתישהו נרחיב ל־200 מטר, אבל זהו. כי בסוף, בערב, אתה זה שצריך לסדר אותה. אתה לא באמת צריך בריכה פרטית. זה כאב ראש".
× × ×
גרין הוא דוגמה מוחצנת ודברנית יחסית, אבל רוב מתעשרי ההיי־טק החדשים – נטולי בריכה בדיוק כמותו – מעדיפים להשתנק מעבר לקו כשמישהו מהתקשורת מטלפן, אחר כך הם מספרים שהם קצת חולים בדיוק היום וישמחו לדבר בפעם אחרת, או במקרה הטוב תובעים עילום שם.
אני מניח שגם זה סוג של בריחת מוחות, בעיקר מפרסום, ואפשר להבין אותו כשמביאים בחשבון את סוג האנשים שבו מדובר, להלן כמוני־כמוכם, אבל בעיקר כמותם.
"ההיי־טק יצר פה תעשייה של הרבה מתעשרים חדשים, אבל צנועים; זה לא עידו חג'ג' שמטיס 200 חברים לקלאב בטורקיה לכבוד איזה יומולדת. הם חיים בינינו", אומר יועץ פיננסי שעובד עם כמה מהם.
והיזם הבכיר שעשה השנה אקזיט מאבחן: "יש פה שכבה של כמה אלפי אנשים שהתעשרו מאוד מהיי־טק – לשמחתי אני ביניהם – אבל המקום העיקרי שזה יבוא לידי ביטוי זה בנדל"ן, בגודל הבית שהם גרים בו ובשכונה. בסוף, רוב ההייטקיסטים הגיעו ממעמד בינוני וצנוע, ואין להם שואו. להפך: השופוני נחשב טעם לפגם. הם יקנו בית או ישפצו דירה גדולה, אבל ביומיום אין שום סממן, ואת הכסף הם ינהלו בחו"ל, הם לא צריכים אותו ביומיום. הבחור שווה 20 מיליון דולר, אבל נוסע על הקורקינט לידך".
מצד שני, אתם יכולים להיתקל בהם יותר ויותר במקומות שאליהם אתם לא מרשים לעצמכם, או מורשים על ידי אחרים, להיכנס. אנשים שעוברים קבוע בטרקליני הביזנס של חברות התעופה מעידים שהקהל הרגיל שפעם אפיין אותם התחלף זה מכבר בקהל חדש, וכבר לא נדיר למצוא בהם כיום גם משפחות ישראליות שלמות – על טפן – שכנראה לא התקשו מדי לשלם 30־40 אלף שקל רק על הטיסה ליעד.
"הייתי בכנס של קרדיט סוויס בישראל לרגל עשור לדוח העושר העולמי שלהם", מספר יועץ התקשורת משה דבי. "אני מגיע, יש שם אולם מפוצץ, בערך 500 איש, ואני מסתכל סביבי ולא מכיר בן אדם אחד! לא יודע מיהם בכלל. אנשים בני 30 עד 45 – וכולם כאן כי יש להם חשבון בקרדיט סוויס. ומה המינימום הדרוש לפתיחת חשבון כזה? חמישה מיליון דולר נזיל".
העשיר בדלת ממול – ההוא שכל מה שאתם יודעים עליו זה שהוא "משהו בהיי־טק" – כנראה לא יתפרסם לעולם מעבר לגבולות הקפה השכונתי. הוא לא ימכור חברה שהקים בעצמו, וגם לא ישתף אתכם בדרך שבה קנה את הבית או המיני־פנטהאוז הזה במיקום בורגני שבע אבל לא מנקר עיניים – תל־אביב, רמת אביב, תל ברוך צפון, זכרון־יעקב, רחובות, אפילו פרדס חנה־כרכור. אבל הוא ושכמותו קונים שם בהמוניהם.
"זה קהל שעד לפני 12 שנה פשוט לא היה", אומרת דורית סדן, סמנכ"ל שיווק ומכירות בשיכון ובינוי. "הייטקיסטים בני 45 עם כסף נזיל בסכומים כאלה לא היו – בעבר אלה היו רק אנשי צבא שבגיל 45 יצאו לפנסיה עם מספיק כסף".
ההתקדמות הנדל"נית היא בוודאי הצעד הראשון שמתעשרי ההיי־טק החדשים עושים. י', 38, שמכר חברה בתחום משחקי האונליין והצטרף למועדון לפני מספר שנים, מעיד ש"אנשים במעגלים האלה, תחושת האקזיט הכי חזקה שהם מקבלים זה בעובדה שהם מסוגלים לקנות לעצמם בית מותאם לגמרי לצרכים שלהם".
הוא עצמו עדיין גר עם משפחתו בצפון תל־אביב, אבל רכש גם בית על דונם ביישוב חקלאי, ובינתיים אין לו כוונות לעבור, "כרגע הילדים עדיין קטנים אז אני נהנה מחיי העיר".
איך זה מרגיש, בעצם, לשנות סטטוס באופן מהותי כל כך?
"אני אישית לא גדלתי בבית שיש בו יותר מדי כסף, והמוטיבציה שלי להצלחה הייתה חזקה, אבל לא מתוך מחשבה על שינוי סטטוס. למעשה, זה מסוג הדברים שאתה הרבה פעמים לומד להעריך רק בדיעבד. התחלתי לעשות כסף עוד לפני שהחברה נמכרה, והבנתי שיש כסף ואני יכול לסגור משכנתה ודברים כאלה. כשהחברה נמכרה, קיבלתי כמה מיליוני דולרים, וברמת התפיסה העצמית זה לא שינה לי כלום. זה משהו שמתיישב לך בחלק האחורי של הראש. מה שכן, אורח החיים שלי התחיל להשתנות – ההוצאה החודשית גדלה, כי קל יותר גם באזורים של שומנים ומותרות".
מה למשל? קנית לעצמך משהו?
"אחרי היסוסים קניתי לעצמי ג'יפ לנדקרוזר, כי גדלתי בטבע ואני אוהב לטייל וזה התחביב שלי. אבל עשיתי את זה ברגשות מעורבים ואחרי היסוסים איך זה ייראה מול העובדים והחברים. בסוף אמרתי: על הזין, לא גנבתי כלום, הרווחתי את זה ביושר, וזה התחביב שלי וראוי שאני אשקיע בו".
איזה עוד אגפים משתנים בחיים?
"באזורים מסוימים שבהם יש עלויות – אימון אישי או חינוך פרטי לילדים או תזונה איכותית שעולה כסף, ביכולת להתפנק, לא לחשוב פעמיים מתי אני מביא מטפלת או עוזרת. אבל לא הפכתי את זה לדרך חיים, אין לי או־פר בבית או אחות לילה שתטפל בתינוקת, כי אני מעדיף להרגיש את הילדים בידיים שלי, ואשתי כנ"ל".
ידעת משהו על טיפול בכסף קודם?
"כלום. אתה לא יודע כלום. יום אחרי הפרסום על הכסף אתה מקבל מלא בקבוקי יין וכל מיני מוצרים ומתנות מבתי השקעות, והם מגיעים עד אליך לדלת. בסוף אתה נרגע מכל הסאגה ובוחר לעצמך פאמילי אופיס – גוף בוטיק קטן של שניים עד שישה אנשים שמתמחים בניהול והשקעות כסף – ויוצא איתו לדרך, ואיתם אתה מתחיל תהליך של בניית תיק. יש לך 20 מיליון? אתה מעדיף נדל"ן? הון סיכון? משם מתחילים. ואז אתה מתחיל לפתח בהם תלות לצורך קבלת החלטות".
משהו משתנה ביחס של החברים או המשפחה?
"במיידי לא, אני באותו חוג חברים, אבל זה כן משחק איזשהו תפקיד. מישהו חכם ועשיר ממני אמר לי בהתחלה: תקשיב, זה לא החבר, זה אשתו של החבר שאומרת לו: 'למה לו יש יותר' וכו'. ויש בזה משהו".
× × ×
העושר החדש משנה כאן מציאות. "פעם הכסף היה מגיע אלינו עם אנשים מבוגרים מחברות מבוססות. עכשיו אנחנו רואים את הטיפוסים הצעירים יותר", אומר עו"ד יניב שקל. "נכנסים לך למשרד כל מיני אנשים, אתה מסתכל עליהם ושואל: מה, הם באמת הולכים לשלם כסף? הם יודעים את התעריפים שלי? ומתברר שכן. הם לרוב עובדים שהיו בתפקיד, אפילו לא בכיר במיוחד, בחברות היי־טק, ויצאו עם כמה מיליונים מהאופציות והמניות שהיו להם בעקבות אירוע ליקווידיטי. אנחנו מטפלים היום בפי שניים־שלושה אנשים כאלה ממה שטיפלנו פעם".
בואו נעצור שנייה בצד להערת שוליים: "אירוע ליקווידיטי" הוא מסוג האירועים שרובנו כבר לא נשתתף בהם. מדובר בכל סוג של הזדמנות – ממכירת החברה ועד כניסת משקיע חדש – שבה עשוי עובד בחברת היי־טק לממש אופציות או מניות שניתנו לו. כי אם מסורתית, הכסף הגדול בהיי־טק מגיע בעקבות מה שבזמנים פשוטים יותר נהוג היה לכנות "אקזיט", כיום ההתעשרות אפשרית גם באמצע הדרך, באמצעות מה שמכונה "סקונדרי אופרינג" – כניסת משקיעים חדשים לחברה, שמעוניינים לשמר את מאגר הכישרונות הקיים בה, כלומר, ספציפית, אותך.
"לפני כמה שנים הייתה הצעה לקנות את החברה שלי", מספר יזם שהקים סטארט־אפ ב־2012. "והמשקיעים אמרו לי: בוא לא נמכור עדיין, בוא נחכה להערכת שווי רצינית יותר, אבל מכיוון שאתה פה כבר כמה שנים ואנחנו רוצים שתהיה רגוע ולא קצר רוח, נקנה ממך מניות ב־2־3 מיליון דולר, שתוכל לחכות בסבלנות לאקזיט".
כיום הוא באמת רגוע יותר, וגם ממומן לחלוטין; ארוחות, נסיעות, הוצאות, טיסות, חשבון אוּבֶּר – הכל על החברה, כך שדי קל לו לשמור אצלו את רוב הכסף שהרוויח.
אבל גם עובדים שאינם מייסדי החברה עשויים לזכות להצעות כאלה. "חלק מכל מיזוג ורכישה זה חבילת הריטנשן (שימור) לכישרונות בחברה", אומרת עו"ד שירה עזרן, שותפה במיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל, ומי שמופקדת על עסקאות רכישות ומיזוגים. "זה כי במסגרת העסקה, הרוכשים מסתכלים גם על האנשים – ומבינים שהם קונים כישרונות. וזה עניין משמעותי מאוד בארץ. כלומר, איך אתה גורם לעובד שאולי כבר עשה מיליון דולרים או יותר, להמשיך לעבוד. ואז מציעים חבילות ריטנשן בכסף, באקוויטי או בניירות ערך של החברה הרוכשת או פשוט בבונוסים. תישאר שנה – תקבל עוד 500 אלף דולר. שנתיים – עוד סכום כזה. והחבילות האלה יוצעו לעובדי מפתח, למשל ראש צוות חשוב ומוכשר, שמבינים שהוא הכרחי כדי לשמר את האנשים להמשך הדרך".
ה"סקונדרי אופרינג" הזה – או בעגה הפנימית, "סקונדרי", ובעגה האישית, "כסף שלרובנו אין סיכוי לעשות" – הוא כלי שהמשקיעים משתמשים בו להרגעת העובדים המשמעותיים. "זה צעד חכם, כי אתה נותן לעובדים לממש, מרגיע אותם, ועכשיו הם הרבה פחות לחוצים לאקזיט; הם קיבלו כמה מיליוני דולרים ויכולים לקנות דירה או לסגור משכנתה", מסביר הייטקיסט בכיר.
זה, למשל, היה המקרה בחברת איירון סורס, שרבע מאחזקותיה נמכרו בחודש שעבר לקרן השקעות תמורת כ־450 מיליון דולר, והיא איפשרה לעשרות עובדים לנצל את ההזדמנות, למכור מניות ולהתעשר.
אבל אפילו בהיעדר "אירוע ליקווידיטי" או "סקונדרי" שכזה, עשוי ההייטקיסט העכשווי לעוף על המיליון, בדולרים נזילים, עוד לפני גיל 40. קוראים לזה, בפשטות, משכורת, או כמו שמכנה זאת בעדינות אהרון אהרון, מנכ"ל רשות החדשנות, "שכירים בשכר גבוה" – והוא מתכוון למי שמרוויחים בישראל משכורות של גוגל, אמזון, אינטל ואפל, ולרוב מחזיקים במניות שלהן ומדי פעם מממשים מעט.
ישנם גם העובדים המבוקשים בחברות היי־טק מקומיות שפשוט מרוויחים המון מלכתחילה. "כאלה שמגיעים מיחידות כמו 8200 עם ידע סייברי מאוד מעמיק, ויכולים, בלי תואר ודי מיד אחרי השחרור, להרוויח סכומים מגוחכים של 70־80 אלף שקל לחודש כבסיס", אומר הייטקיסט ותיק בענף הסייבר. "אין המון כאלה, אבל יש מספיק. עם כסף כזה אפשר לחגוג ואפשר להתקדם. אבל גם מי שלא מגיעים למקום הזה וסתם באים עם ידע סייבר סביר ירוויחו בשקט 30־40 אלף שקל בחודש".
היזם הבכיר שסיים אקזיט לאחרונה מסכים: "יש שכבה שמורכבת מהנהלות החברות האלה – שמגיעים לתנאים מאוד יוקרתיים – ושל שכירים שהמשכורת הממוצעת שלהם, בשקלול הטבות ובונוסים, הופכת למאה אלף שקל בחודש. זו שכבה של אנשים, בוא נקרא לזה, מאוד שבעים – לא מיליונרים, אבל שכבה של 10־15 אחוז מהעובדים, שזה משנה להם את אורחות החיים. הם לא יכולים לקנות וילה באפקה, אבל כן יקנו את הפנטהאוזים בשכונה היקרה של קריית־אונו או דירה בלי משכנתה".
יש לי חבר אחד כזה – טוב, בעצם יש לי כמה – ואני מטלפן אליו ומפריע לו בעיצומם של חייו השבעים בדופלקס שבצפון תל־אביב. "זה נכון שיש אנשים שלאורך שנים הרוויחו משכורת מאוד טובה, לרוב בחברות בינלאומיות, ומדי פעם קיבלו בונוס או מניות – וצברו כמה מיליונים", הוא מאשר. "יש גם אנשים כמוני, שמעבר לזה יצא להם לקחת חלק באקזיט או שניים, וזה כבר עניין של תזמון וקצת מזל. אבל כמו שאתה יודע, לא רכשנו מכונית יוקרה, עדיין יש לנו שני כלי רכב – את הטוסטוס שלי ואת המכונית הידועה גם כפח־הזבל־על־גלגלים שאשתי נוסעת בו. צברנו קצת הון, ולאורך השנים היד שלי על ההדק הכלכלי נהייתה קצת יותר קלה".
כבר הפכת כתובת לכל חברות ניהול העושר הזרות שפועלות בארץ?
"הם מנסים לדבר איתי מדי פעם, ויש גם אחת כזאת שאני נעזר בשירותיה, אבל אל תתרשם: אתה יכול לבוא אליהן עם הרבה פחות כסף ממה שנדמה לך".
× × ×
בסופו של דבר, השאלה הגדולה היא האם ואיך כל זה טוב ליהודים. הסכומים האדירים שמושקעים כיום בהיי־טק הישראלי – ב־2018 נכנסו לכאן 12.6 מיליארד דולר מאקזיטים, ובמחצית הראשונה של 2019 לבדה נכנסו 14.4 מיליארד – מייצרים מציאות חדשה עבור לא מעט ישראלים, שמתעוררים בוקר אחד באמצע החיים ומגלים שהגיעו, ובכן, לבלטה או שתיים.
הם גם משנים את מאזן הכוחות החברתי הישראלי הקיים ויוצרים מחלקת פרימיום חדשה בין האקונומי – הישראלים המשתכרים עדיין סכומים ישראליים רגילים לחלוטין (אל תסתכלו עליי. תראו אותי) – לבין המחלקה הראשונה, כלומר העשירים מאוד, לרוב מאגפי הקמעונאות, הפיננסים וכיכר המדינה.
עלייתה של השכבה ההייטקיסטית החדשה מסמנת את ההיי־טק כאופציה המעשית היחידה עבור צעיר ישראלי חסר קשרים, שמבקש לבנות לעצמו הון משמעותי לאורך זמן, ואת ישראל פחות כארץ האפשרויות, ויותר כארץ האפשרות האחת.
מבחינת המדינה אין עם זה בעיה, ואפילו להפך. רשות החדשנות מדווחת בשמחה שכבר עכשיו מעסיק ההיי־טק קרוב לתשעה אחוזים משוק העבודה הישראלי – כמעט פי שניים מהמקובל במדינות מפותחות – והיד המקודדת עוד נטויה: "המטרה שלנו היא להעלות את אחוז הישראלים שעובדים בתעשייה הזאת, כך שב־2028 יעבדו בה בערך 500 אלף איש", אומר אהרון אהרון.
"אנשים הולכים ליזמות בישראל כי אין פה מסלול אחר להסתדר, להיות 'וול־אוף'", מודה סטארטאפיסט בכיר שכבר התעשר. "בארה"ב לא חסרות משרות אחרות. אם אתה הולך לאוניברסיטה מליגת הקיסוס, ואתה מוצלח וחרוץ, זה לא כל כך חריג שתרוויח מיליון דולר לשנה בכל מיני תעשיות".
עד כמה זה בעייתי? הסוציולוג עוז אלמוג טוען שברמת הפערים זה דווקא אמור לעשות טוב: "זה הופך את ישראל כולה לחברה עשירה יותר ועם פחות פערים – כי המתעשרים החדשים האלה מפזרים סביבם אדוות של פיתוח כלכלי ושגשוג".
מאידך, אלמוג מסכים שפחות נעים לי ולכם לחלוק מציאות יומיומית עם שכנים עשירים פי 500 מאיתנו. "ישראלים תמיד מסתכלים הצידה ובוחנים את החיים שלהם לא ביחס למה שיש להם, אלא ביחס למה שאין. זה יוצר חוסר שקט. פעם העשירים חיו באופן מופרד, היום הם חשופים לך. וזה מחרפן את הישראלים. אני למשל מאוד אוהב את יוון, בגלל שכשאתה בא לשם, התחושה המאוד חזקה היא שאנשים לא שואפים ליותר ממה שיש להם. נכון שזה תקע אותם כלכלית, אבל מלצר יווני – אלה הם חייו, הוא לא שואל את עצמו את השאלה שכל ישראלי לא מפסיק לשאול את עצמו: איך אני מביא את המכה. ולכן כשאתה מגיע ליוון אתה מקבל נינוחות, בזמן שישראל היא אחת המדינות הכי חסרות שקט בעולם. החלום היזמי הפך כאן לאובססיה, וכשאתה כל הזמן רואה לידך אנשים שמתעשרים, זה יוצר חוסר שקט ומאוד מזהם את חיי היומיום, בעיקר ברמה הנפשית".
אבל יש גם מי שטוענים שהעסק הזה יירגע בקרוב. "יש איזו אשליה שהמסיבה הולכת להמשיך לעוד הרבה שנים, אבל אני מאמין שההיי־טק יחווה טלטלה מאוד חזקה בשנים הקרובות, כי המתמטיקה לא מסתדרת בישראל", אומר לי סטארטאפיסט שכבר עשה אקזיט. "אפקטיבית, לשכור כאן עובד היום יקר יותר מאשר לשכור בארה"ב – להוציא סן־פרנסיסקו, שעדיין יקרה יותר מאיתנו. יש לי מתחרה טורקי, כוח האדם עולה לו 20 אחוז ממה שאני משלם - כלומר שעל כל עובד ישראלי שאני שוכר, הוא שוכר חמישה. אז יש לנו יתרון יחסי בידע, אבל המדינות המתפתחות מגיעות עכשיו והאדג' הישראלי הולך ומצטמצם".
מאידך, אולי צריך לחגוג כל עוד החגיגה נמשכת ולשמוח על כל מתעשר היי־טק חדש, או כמו שמאבחן ליעד אגמון: "בסוף ישראל היא מדינה שבה נטל המס אינו מאוזן, ושכבה הולכת וקטנה של האוכלוסייה נושאת בו כדי לממן חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה ואת השחיתות השלטונית. ואתה חייב ששכבת הפראיירים תגדל קצת כדי שיהיו עתודות פראיירים. הרבה חבר'ה עוזבים את הארץ – בערך בין חמישה לעשרה אחוזים מהעובדים שהיו לי בהיי־טק במשך השנים לא גרים יותר בישראל, כי באותו תפקיד אתה יכול לגור בבית יפה בארה"ב, ונשאר לך יותר ואתה חי, כלכלית, טוב יותר. אז אם השכבה הזו תלך ותצטמצם, מאיפה יממנו את המשק? אם תהיה ירידה של 20־30 אחוז בהיי־טק, תחשוב על המשמעות במיסוי; זו ירידה עצומה, מה שאומר שהממשלה תוכל להוציא אפילו פחות או תצטרך להעלות מיסים. אחת הסיבות שממשיכים למשוך כאן את אי־העלאת המיסים זה כי הייטקיסטים מממנים את החגיגה. אז זה טוב לישראל".
בקיצור, תגידו תודה. או אמן. ותעשו את זה בספרות בינאריות.
לפנייה לכתב/ת 
