האישה הכי פורייה בעולם

לא קל להגיע לקסאוו, הכפר הנידח שבו מתגוררת מרים נבטנזי, המכונה גם "האישה הכי פורייה בעולם". במהלך הנסיעה מבירת אוגנדה, קמפלה, מתחלפים אט־אט הכבישים בדרכים לא סלולות והמכוניות הולכות ומתמעטות. כששדות הקפה ומטעי הבננות הופכים צפופים, השילוט כבר נעלם. גם הווייז לא פועל כאן. כשאני מתקרבת לאזור, אני מבקשת הכוונה מאנשים שאני פוגשת בדרך. כל מי שעוזר, ויש לא מעט כאלה, מתגלה כאחד מילדיה של האישה שאני מחפשת.

נבטנזי, בת ה־39, המוכרת בכפר גם בשם "כפול 4", בגלל הנטייה שלה ללדת רביעיות ‑ הביאה לעולם 44 ילדים, שאותם גידלה כמעט לבדה. נלחמה בשיניים כדי שישרדו. רובם, גם הצליחו. "אמא לא תיתן לילדים שלה לגווע, לא משנה מה", היא אומרת לי, כשאנחנו יושבות על מחצלת קטנה בחצר ביתה. "אני עושה כל מה שאני יכולה, הכל. כן, אני נאבקת, אבל אף אחד מהילדים שלי אף פעם לא הלך לישון רעב".

את העוצמה שלה אפשר להרגיש כבר מרחוק. אישה יפה, עם עור חלק וחיוך רחב שחושף רווחים בשיניים לבנות. היא לבושה בשמלה שחורה עם פסים ורודים, תואמים לשיער הוורוד, שאותו צבעה מתכשיר שרקחה בעצמה, עם לק תכלת המקשט את הציפורניים. שום דבר במראה הצבעוני שלה לא מסגיר שעברה כל כך הרבה לידות.

"את לא נראית כמו מישהי שילדה כל כך הרבה ילדים!" אני פולטת אינסטינקטיבית כשהיא מתקרבת. נבטנזי מחייכת ואומרת: "הו, אלוהים! אני מסרבת להיראות כמו זקנה. אני דואגת לטפח את עצמי. הסיבה שנשים נראות מבוגרות, זה רק בגלל שהן מלחיצות את עצמן. אני מסרבת להלחיץ את עצמי. כבר אין שום דבר שיגרום לי לבכות. יש לי ילדים, ואני מקריבה את כל חיי לטיפול בהם".

איך שומרים על רוגע, עם כל כך הרבה ילדים מסביב?

"למה שלא אהיה רגועה? בגלל ילדים? ילדים לא גורמים ללחץ, אמהות מלחיצות את עצמן, זה לא הילדים שעושים את זה".

אנחנו מתיישבות על המחצלת שבפתח הבית. סביב לנבטנזי מתרוצצים הילדים. "בהיריון הראשון שלי הייתי בת 13", היא מתחילה לגולל את סיפורה. "הבטן שלי גדלה וגדלה, לא הפסיקה לגדול. דאגתי והלכתי לבדיקה ואז הודיעו לי שיש לי רביעייה. בהיריון השני זה שוב קרה, עוד רביעייה. תמיד רציתי שישה ילדים, לא יותר, וכבר בשני ההריונות הראשונים הבנתי שזה לא יקרה. ואז הגיעה שלישייה, ועוד הריונות מרובי עוברים וככה, עד גיל 23, כבר הייתי אמא ל־25 ילדים".

רביעיית הבכורים שלה כבר בני 26. הקטנים ביותר בני שלוש. יש לה גם שני נכדים, תאומים בני שלוש, שגרים איתה. במהלך 23 שנה הביאה לעולם שישה זוגות תאומים, ארבע שלישיות וחמש רביעיות. אף פעם לא ילדה תינוק אחד בודד. למעט הלידה האחרונה, שבוצעה בניתוח קיסרי, כל צאצאיה הגיעו לעולם בלידות טבעיות. שישה מילדיה מתו, אחד מהם במהלך הלידה.

לידות באוגנדה הן לא הליך מפנק. לבית חולים מגיעות היולדות כשהן מרגישות כבר את צירי הלחץ, על אופנוע, כלי התחבורה הכי נפוץ במדינה, או הולכות ברגל. הן מביאות איתן גם את הציוד, כולל להב גילוח למקרה שצריך לחתוך אותן, מזרקים, ואפילו חוטים, אם תידרש תפירה. שלוש־ארבע שעות אחרי הלידה הן כבר חוזרות הביתה. על אפידורל או מלונית אף אחד כמעט לא שמע כאן.

כשנבטנזי בדקה מה גורם ללידות מרובות העוברים שלה, הסבירו לה הרופאים שהיא סובלת ממצב נדיר של פוריות יתר, שמתאפיין בשחלות פעילות מהרגיל (ראו מסגרת). "חשבתי שיש עליי איזושהי קללה", היא מספרת. "ניסיתי לגרום לזה להיפסק עם כל מיני כדורים, אבל שום דבר לא עזר. רציתי כבר אפילו לעשות ניתוח, אבל הרופאים אמרו שבגלל הבעיה הרפואית שלי אמות בניתוח, אז לא יכולתי לקחת את הסיכון. במשפחה כעסו עליי, אמרו לי שלא שלחו אותי להתחתן בשביל שאמליט כמו ארנבת".

מה עם אמצעי מניעה? זו לא הייתה אופציה?

"זה לא משהו שמקובל כאן חברתית. גבר נשוי לא יעשה משהו שלא נוח לו, כמו להשתמש באמצעי מניעה".

× × ×

למסע בעקבות נבטנזי יצאתי יחד עם בן זוגי, קיי־וויי, מוזיקאי ורקדן שהכרתי כשהתנדבנו יחד בעמותה מקומית, ובתנו הקטנה, נילוס, בת השמונה חודשים. כשנחשפתי, בעקבות הבלוג שלי, “מאמא נילוס”, לידיעות שהתפרסמו עליה בכל העולם התקשיתי תחילה להאמין. "אישה עם 44 ילדים?!" גיחכתי. "מה הסיכוי שזה בכלל נכון?" אבל כשגיליתי שהיא חיה במרחק 60 קילומטר בלבד מביתנו, באוגנדה, החלטתי לנסות ולבדוק מקרוב את מה שהתגלה כסיפור חיים בלתי נתפס כמעט.

אחרי שעתיים של נסיעה, בסוף דרך עפר חרסית ואדומה, מוקפת בבקתות בוץ, הגענו ליעד. ארבעה בתים צפופים, מתפוררים, עשויים לבנים ומכוסים בגגות פח. מסביבם כמה תרנגולות נמרצות ושני כלבים הנחים בשלווה מחוץ למתחם. רעש מנוע מפר את השקט. בחור על אופנוע, עם עוד ארבעה ילדים שיושבים מאחוריו ומלפניו, נכנס למקום.

האופנוען, מתברר, הוא אחד האחים הגדולים במשפחה, שמתפקד גם כנהג הסעות. הוא מוריד את ארבעת הילדים, הלבושים במדי בית ספר משובצים - תאומות ועוד שני בנים, שהם חלק משלישייה. כעבור כמה דקות הוא יוצא שוב לדרך והפעם חוזר מבית הספר עם שישה ילדים נוספים על האופנוע. בזה אחר זה מתאספים סביבנו 25 ילדים, שלא נראים ממש מופתעים מהביקור. אולי כבר התרגלו לעניין הרב שהם מעוררים, גם בכלי התקשורת הגדולים בעולם שכתבו על התופעה, אולי מקפידים על הכנסת אורחים. חלקם יושבים על רצפת הבטון בחוץ, כמה מהם משחקים יחד. מישהו מטאטא את הבית. גם אמא נבטנזי מגיעה לפגישה על אופנוע.

כל ילדיה נולדו מאותו אב, שנטש אותם לפני שלוש שנים. את שמו אסור להזכיר מאז בבית. "יום אחד הוא פשוט הפסיק להגיע", היא מספרת. "היום הוא בן מעל ל־80. הוא עדיין חי, אבל הוא כמו מת עבורנו. יש לו כסף אבל הוא לא תומך בשום דרך במשפחה שלו ואני נאלצת לדאוג לכולם לגמרי לבדי".

הילדים במדי בית ספר

איך הכרת אותו? זה היה שידוך?

"כשהייתי בת 12 אמי החורגת הביאה הביתה גבר בן למעלה מ־50, כדי שיתחתן איתי. הוא היה יחסית מבוסס והבטיח להם 30 פרות תמורתי. התנגדתי, אבל הכריחו אותי".

לפני שהוא נטש, הוא היה אבא ובעל טוב?

"לא. הוא היה מגיע בלילות שיכור, כועס ואלים, ואז הייתה מתחילה ההתעללות. ככה בכל יום. פעם הוא גם ניסה לרצוח אותי וחתך אותי עם סכין בגרון ובחזה. הרבה פעמים הוא הגיע עם נשים אחרות ושכב איתן על המיטה שלי כשאני ישנה שם. בשלב מסוים הוא גם ניהל רומן עם אמי החורגת, שגם שידכה בינינו. אני שומעת על נשים שזורקות את הגבר שלהן בגלל הודעה שראו אצלו או בגלל שלא קנה להן משהו שרצו, ואני חושבת כמה החיים שלהן טובים. אין להן מושג מה זה בעיות אמיתיות".

לא חשבת לעזוב אותו מיוזמתך?

"הרבה פעמים ניסיתי לברוח ממנו. ברחתי לבית של אבא שלי, אבל בכל פעם הוא כעס וצעק עליי שהבן אדם שילם עליי הרבה כסף לא בשביל שאברח כל הזמן. בכל פעם החזירו אותי אליו, ולא היה לי מקום אחר".

הסיפור הקשה של נבטנזי הוא תולדה של מעמדן הנמוך של הנשים באוגנדה, שרובן נתונות לחלוטין לשליטתו ולחסדיו של הגבר במשפחה. הן נדרשות להיענות לכל צורך ודרישה שלו, כולל מין, ואסור להן לסרב לשכב איתו. רק לאחרונה החלה הממשלה להעלות את המודעות ולהילחם בתופעת האלימות במשפחה. כל זה נובע מאחוז האבטלה הגבוה באוגנדה. קשה מאוד למצוא כאן עבודה, ואם אין לך קשרים נכונים, זה כמעט בלתי אפשרי. לרוב, רק הגברים מצליחים למצוא פרנסה כלשהי, והאישה וילדיה תלויים בהם לחלוטין למחייתם.

17 מתוך 38 ילדיה של נבטנזי חיים כיום בפנימיות. עניין די נפוץ באוגנדה ואפילו די נחשב. הילדים שמגיעים לשם זוכים לחינוך טוב יותר כיוון שהם יכולים להתרכז בלימודים במקום בקשיי היומיום. כל היתר לומדים בבית הספר המקומי, מלבד הקטנים שעדיין צריכים להשיג מלגות, והבכור, שנאלץ לעזוב את הלימודים כדי לעזור לאמו. לא מדובר בעניין של מה בכך, שכן גן ובית ספר עולים כסף, לכן רוב הילדים משכונות המצוקה או מהכפרים באוגנדה לא נמצאים בכלל במסגרת חינוכית. "הילדים שלי חייבים ללכת לבית הספר, כי אני מעולם לא למדתי ואני רוצה שהם יהיו משכילים. לי אף אחד לא דאג, לילדים שלי אני רוצה עתיד טוב יותר".

על אחד מקירות המבנים המלוכלכים תלוי לוח עץ, עליו רשומות המטלות היומיות. הבית מתקתק כמו מפעל. בעוני מוחלט, אבל בסדר מופתי. כל הילדים, גם הקטנים ביותר, עוזרים לנקות ולבשל. כשמגיע זמן ארוחת הצהריים, הם נעמדים בתור מסודר. התפריט כולל הרבה תירס, אורז ושעועית. אחד מהילדים הגדולים מחלק לכל אחד מאחיו מעט אוכל מהסיר הגדול, בצלחת פלסטיק כחולה.

נבטנזי מקפידה מאוד על סדר ומשמעת. לכל אחד מהילדים ברור מה צריך לעשות ומתי. זה מתחיל כבר מהינקות. "יש לי לוח זמנים קבוע ומאוד קפדני. כבר במהלך ההנקה אני מרגילה אותם לזמנים קבועים: תינוק אחד אוכל ב־14:00 והשני ב־14:30. ככה כל ילד כבר נהיה רעב בעצמו בדיוק בשעה שקבעתי לו".

קיר התמונות. “לי אף אחד לא דאג, בשבילם אני רוצה עתיד טוב יותר"

הנקת את כולם?

"לא ויתרתי על זה, הינקתי את כל הילדים עד גיל שמונה חודשים".

מתי ישנים כשמתפעלים כל כך הרבה ילדים?

"אני לא יודעת מה זה לישון, לא זוכרת אפילו מתי ישנתי. במשך הלילה אני צריכה לבדוק שכולם ישנים וכולם בסדר, ולטפל באלה שלא ישנים".

ובמהלך היום את מנצלת כל רגע פנוי למנוחה?

"אני דווקא מנסה להיות כמה שיותר בתנועה. חשוב לי לשמור על גוף בריא, למרות כל הלידות והטלטלות שהגוף שלי עבר. אני יודעת שאם אני ארשה לעצמי להתעצל, לא אוכל לעבוד ולטפל בכולם".

איך את מחנכת את הילדים שלך?

"יש אנשים, במיוחד במדינות המערב, שמתייחסים לילדים שלהם כאילו הם זהב, ויש כאלה שקשוחים יותר מדי. אני חושבת שצריך להיות באמצע, לא לפנק יותר מדי וגם לא להיות רכים מדי. כשצריך אז אני קשוחה, אבל הם יודעים שהם תמיד יכולים לחזור לחיבוק החם שלי".

בארוחת הצהריים. “לא צריך לפנק יותר מדי וגם לא להיות רכים מדי"

× × ×

38 ילדים הם לא רק אתגר פיזי ולוגיסטי, אלא גם מנטלי. נבטנזי היא היחידה בבית שזוכרת את השמות והגילים של כל בניה ובנותיה. הילדים עצמם לא בקיאים בכל השמות של כל אחיהם ולא יודעים בדיוק מי נולד קודם, מי אחרי ומי תאום של מי. לילדים שלא גרים בבית קשה אפילו יותר. כשהם באים לביקור, הם נעזרים בנבטנזי, שמזכירה להם את השמות. כדי להקל עליהם, על גבי הקירות רשומים בצבע מספרי הטלפון של הילדים הגדולים. ויש עוד שיטה לרענון הזיכרון: לכל הילדים העניקה נבטנזי שם של גיבור או גיבורה מסדרות ומסרטים ניגריים שראתה בטלוויזיה.

במבנה שמשמש את נבטנזי לשינה יש מיטה זוגית, טלוויזיה קטנה וקיר מעוטר בהמון תמונות. הילדים בטקסי סיום בית ספר, עם כובעים שחורים. תעודות גמר והרבה צילומים של תינוקות. לפעמים עם אמא ולפעמים לבד. ויש גם תמונה אחת גדולה מאוד, עם כולם יחד. הריהוט במתחם כולל שלושה כיסאות בלבד ושש מיטות קומתיים ממתכת, עם או בלי מזרנים דקים לילדים. חצי מהם ישנים שם והשאר על מזרנים ברצפה או על העפר. אין מקום לכולם.

במהלך השנים עבדה מרים בכל מה שיכלה כדי לפרנס אותה ואת עשרות ילדיה. מכרה גרוטאות מתכת, ארגנה אירועים, ייצרה אלכוהול ורקחה תרופות מצמחים. בנוסף, היא עוסקת בריפוי ובכישוף. יכולות שירשה מסבתה שבהן היא מצטיינת. "מגיעים אליי אנשים מכל הכפר כדי להירפא ממחלות או להגשים משאלות".

איך את מסתדרת כלכלית?

"גרתי בבית אחר עם בעלי, אבל הוא הרס הכל ומכר את הבית שגרנו בו. למזלי, סבתא שלי הזמינה אותי לחיות איתה. כשהיא נפטרה, הילדים שלה, דודים שלי, אמרו לי שאני יכולה להישאר פה עם הילדים שלי. אבל אחרי כמה חודשים הם אמרו לי שאצטרך לקנות את השטח הזה אם אני רוצה להמשיך לגור כאן. יש לי מעט מאוד כסף והם דורשים המון. אני צריכה לטפל בילדים, שישתו, שיאכלו, כל הדברים האלה זה יותר מדי בשבילי. אם יש משהו שאני רוצה, מלבד לשלוח את כל הילדים שלי לבית הספר, זה שמישהו יעזור לי לגייס כסף כדי להשלים את התשלומים על השטח הזה. בית, זה כל מה שאני צריכה".

המלחמה שהיא מנהלת היום על הבית היא המשך של חיים רצופי קרבות וטרגדיות. "פעם אחותי החורגת שיכנעה אותי שהיא רוצה לעזור לי. היא ביקשה שאשלח אליה חלק מהילדים לכפר שלה והיא תטפל בהם. זה מאוד מקובל פה באוגנדה. שלחתי אליה שניים מילדיי, תאומים בני 12. התקשרתי אליה לשאול מה איתם והיא אמרה שהכל בסדר, אבל כשהתקשרתי שוב היא כבר אמרה לי שהם מתו. היא אמרה שהם אכלו רעל, אבל אני לא מאמינה לה".

ניסית לברר מה קרה בדיוק?

"אני אישה ענייה, אני לא יכולה להשקיע כסף בלנתח גופות של ילדים מתים כשיש לי ילדים בריאים לטפל בהם, אז לא יכולתי לחקור יותר מדי. נאלצתי לעזוב את זה. מאז אני לא מסוגלת לתת את הילדים שלי לאף אחד, אפילו אם מאוד קשה לי. אני לא סומכת על אף אחד עם הילדים שלי, רק על עצמי".

מודל לאימהות אין לה. נבטנזי כמעט ואינה מכירה את אמה, ממנה ירשה כנראה את פוריות היתר, אבל לא הרבה יותר מזה. "נולדתי כחלק משלישייה, אבל אמא שלי נטשה אותי ואת שתי האחיות שלי כשהיינו בנות שלושה ימים בלבד. נשארנו לחיות עם אבי, שהתחתן עם אישה אחרת. כעבור כמה שנים אמי החורגת שברה בקבוקי זכוכית לרסיסים ומילאה את האוכל שלנו בהם. שתי אחיותיי אכלו מזה, אבל אני לא הספקתי כי התעכבתי במשחק בחוץ. כשהגעתי הן כבר היו מתות. אני ניצלתי".

יצא לך לפגוש את האמא האמיתית שלך מאז?

"לפני חמישה חודשים פגשתי אותה בפעם הראשונה. אני לא יודעת יותר מדי לגביה, גם לא לגבי אף אח או אחות מאמא שלי".

יש לך מישהו אחר במשפחה שעוזר לך?

"לא. אין לי משפחה".

אני שואלת אם היא הייתה רוצה עוד ילדים. אם זה בא בחשבון בכלל מבחינתה. היא משיבה בשלילה. "לא הייתי רוצה להיכנס שוב להיריון, אבל אם יגיע גבר שיסכים לקחת אחריות על כל הילדים שלי ויבקש ממני ילדים משלו, אעשה לו".

איך אפשר לאהוב כל כך הרבה ילדים? יש מספיק מקום בלב לכולם?

"בוודאי", היא עונה בחיוך, "אמא לא יכולה לאהוב ילד אחד פחות מאחר. אני אוהבת את כולם במידה שווה".

"לידות מרובות עוברים הן מסוכנות"

פרופ׳ שמחה יגל, מנהל אגף נשים ויולדות בהדסה, לא נתקל מעולם באישה עם הריונות מרובי עוברים כמו נבטנזי. "מדובר בתופעה נורא נדירה. בדרך כלל בשחלות יש 400 אלף ביציות. בכל חודש כמה מהן מתעוררות ורק אחת מגיעה לקו הסיום. במקרה של האישה הזאת, משהו משתבש שם ומשתחררות יותר ביציות בכל פעם. לידות מרובות עוברים הן סיכון, כי יש יותר סיכוי ללידות מוקדמות ולפגות קשה, ויותר סיכוי לניתוחים קיסריים וסיבוכים אימהיים נוספים, כמו רעלת הריון וכו'".

האם יש טיפול שמקובל במקרים כאלה?

"לא. במקרים של הריונות מרובי עוברים עם סיכון כמו שתיארתי, מדללים עוברים בתוך הרחם. אפשר גם כמובן לקחת גלולות נגד היריון, כדי להבטיח שהאישה לא תיכנס להיריון".

בדרך כלל במצב של ריבוי עוברים הלידות מוקדמות יחסית. הגיוני שכל כך הרבה תינוקות שרדו?

"כן, זה הגיוני. אולי היא אישה גדולה שיכולה למשוך את ההיריון שלה מעבר לשבוע 32. זה בסדר גמור".

יצא לך להיתקל בארץ באישה עם ריבוי עוברים בכל היריון?

"אני לא ראיתי אף אחת כזו. לא במספרים כאלה. הכי הרבה שראיתי היו שלושה זוגות תאומים. וגם אז, אני לא יכול להבטיח שלאף אחד מההריונות האלה לא קדם טיפול שיסייע להגדיל את הסיכוי לביוץ יתר".