הרב כגיבור־על

החברה החרדית היא חומר גלם שנמצא בתנופה כבר כמה שנים בתחומי היצירה השונים. בקולנוע, בטלוויזיה, במוזיקה. מזמן כבר לא האחר האולטימטיבי בסגנון התחקירים של אמנון לוי, אלא שחקנים מרכזיים בזירה. חשובים דיים על מנת שהיצירות יהיו מורכבות, מרובדות, ולא מגיעות אך ורק מהתבוננות חיצונית אלא גם מקרב יוצרים חרדים או חרדים לשעבר.

"מתיר עגונות", הדרמה החדשה של דוד אופק, יוסי מדמוני ותמר קיי בכאן 11, נכנסת בדיוק למרחב הזה, אבל בוחרת מגרש משחקים קשוח מאוד: בתי הדין הרבניים. הרבנות בכלל, ובתי הדין בפרט, הם מהמוסדות המושמצים ומעוררי המחלוקת בישראל. להפוך זירה כל כך טעונה פוליטית למקום בו מייצרים דרמה, אינטימיות ומורכבות - זה לא פשוט. אביב אלוש, גיבור הסדרה, הוא מתיר עגונות ממוצא ספרדי שנשוי לבתו האשכנזייה והמיוחסת של אב בית הדין. אלוש, שמתיישב בנינוחות בתפקיד, הוא לא סתם דיין פיקח או בעל תעוזה, אלא מעיין סופר־רב, גיבור־על שפועל גם כבלש, גם כאנרכיסט, גם כפסיכולוג ואפילו קצת כפושע. במקביל, בתוך הבית שלו עולות ספקות ותהיות והוא מתחיל לרגל אחרי אשתו.

"מתיר עגונות" נתקלת פה בשני קשיים שקשורים זה לזה. האחד הוא הפער הבלתי נתפס בין דימוי הדיין הכל־יכול לבין המציאות העגומה והמייאשת שמתרחשת באמת בבתי הדין יום־יום. עגונות מתחננות שנים רבות לפתרונות הרבה יותר פשוטים ממה שיציגו לנו בפרק אחד ולרוב נתקלות במערכת מסורבלת, קשוחה ומיושנת. אם כבר רוצים לצייר איזה סופר־רב אמיץ שנלחם למען החלשות, ראוי שאותו כוכב יילחם קודם כל בשיטה עצמה. שיטה לפיה כיום נישואים הלכתיים פירושם אפשרות להיות בבית כלא לכל החיים עבור נשים. אותו רב רגיש ונגיש, אגב, לוקה כדמות באותה בעיה של קנאות שמאפיינת סרבני גט. הוא עוקב אחרי אשתו, מחטט לה בטלפון, מעצים את חוסר האמון בה. העובדה הזו הופכת את דמותו של הרב למורכבת אולי, אבל באופן חמקמק גם נותנת לגיטימציה להתנהגות הרעה הזו בתוך מערכת יחסים. הרי אם אשתו מסתירה ממנו, לגיטימי שהוא ינהג בה כך. ואם הוא נוהג בה בכזה חוסר אמון ורכושנות - מה ההבדל בעצם בינו לבין הסרבנים אותם הוא רודף?

הבעיה השנייה היא ש"מתיר עגונות" (לפחות בפרקיה הראשונים) לא מצליחה לייצר מרקם פנימי עדין של דרמה "נקייה" ולא אידיאולוגית. העמסת העגלה במטענים כל כך כבדים כמו עגינות, נישואים מעורבים בין אשכנזים לספרדים ועקרות במגזר החרדי כמעט שלא מותירה מקום לסיפור העדין שאמור להירקם בין השורות. "שטיסל", אולי הדרמה הטובה ביותר שנעשתה על הציבור החרדי, ברחה בדיוק מכל המוטיבים האלו. היא סיפרה את הסיפור החרדי באמצעים אחרים לגמרי, כמו עיצוב שפה, מערכות יחסים, דמויות שוליים ומחוות קטנות ומרגשות.

במציאות מתוקנת "עגינות" יהיה מושג תרבותי נכחד, ולא חומר בעירה לדרמות בשידור הציבורי. בינתיים נשאר לקוות שנפגוש דמויות רבניות על המסך בתפקיד עצמן, ולא בתפקיד הנוול או גיבור־העל.