תא"ל ארז גרשטיין היה אגדה עוד בחייו, וגם הרבה אחרי שנהרג. רבים רואים בו את אחד הסמלים הבולטים של חטיבת גולני, בעיקר בתקופת הלחימה בדרום לבנון. היום בנו עומר, שהיה רק בן שנה וחצי כשאביו נפגע ממטען צד בלבנון, יקבל את סיכת הקצין בבה"ד 1 ויהפוך למפקד מחלקה בגדוד 13 של גולני.
"תמיד הרגשתי מחובר לחטיבת גולני אפילו שעד כה לא שֵׁרַתִּי בה", סיפר אתמול עומר ל"ידיעות אחרונות", "כנראה בגלל הסיפורים שמלווים אותי מאז שאני ילד. אני מתרגש להגיע לחטיבה, ומתרגש אפילו יותר לפקד על החיילים שעתידים להתגייס אליה ולהצטרף למשפחת גולני, שאליה תמיד הרגשתי שייך". תא"ל גרשטיין ז"ל, שבתפקידו האחרון שירת כמפקד עוצבת לבנון, הוא הקצין הבכיר ביותר שנפל בלבנון מאז סיום מבצע שלום הגליל. הוא נהרג בפברואר 1999 בפיצוץ ממטען שהטמינו מחבלי חיזבאללה, שבו נהרגו גם רס"ב עמאד אבו־ריש, סמל עמר אלקבץ וכתב קול ישראל בצפון שנלווה אליהם, אילן רועה זכרם לברכה. בעיני רבים נחשב תא”ל גרשטיין ז”ל לאחד מטובי המפקדים של צה”ל ומהבולטים שבהם. עומר נולד שנה וחצי לפני כן, בספטמבר 1997, בזמן שאביו סיים את תפקיד מח"ט גולני והיה בעיצומה של חפיפה עם מחליפו, גדי איזנקוט לימים הרמטכ”ל. איזנקוט היה זה שהצליח לגרום לארז לחזור קצת יותר לחופשות בבית. מאז שהתגייס, בשנת 1979, כמעט ולא ראה את הבית. עומר לא הספיק ליהנות מחברת אביו. הוא גדל והתבגר לאורם של סיפורים וזכרונות. מדי שנה הגיע לאזכרות, לקברו של אבא.
לנער שגדל במושב היוגב והתחנך בעמק היה ברור שהוא מתגייס לקרבי. לאמא שלו, הרטל, הרבה פחות. היא ניסתה לשכנע אותו לוותר, לבחור מסלול אחר, אבל עומר היה בשלו. הוא התנדב לשנת שירות, וכשנדרש לחתימה של אימו היא החליטה לא לעמוד בדרכו. כמו אביו, שהתגייס לשייטת 13, נפל בדרך ועבר לסיירת גולני, גם עומר עבר דרך ארוכה עד שהגיע לחטיבה החומה. הוא התגייס לשלדג, ואחרי שנה עבר ליחידת אגוז, משם יצא לקורס קצינים. חבריו של עומר מספרים כי ניסה לעצב לו דרך משלו, לאו דווקא כמו זו של אביו. אם אבא שלו היה עצמאי, פחות ממושמע וכזה שלא דופק חשבון למערכת, עומר הוא שונה. יותר מערכתי.
כתקופת שבה היה עומר בשלדג, לא ממש דיברו על אבא שלו. אבל כשהוא שהגיע לגולני, הבין איזו אגדה היה אביו. גם אחרי 20 שנה, תמיד נמצא מישהו שיספר סיפורים, יעלה מהזיכרון מורשות קרב. לעתים היו אלה ותיקי החטיבה. לעתים דמויות כמו נהג טיולית ותיק, שעוד הספיק להסיע את אביו. אחרי שסיים מסלול באגוז הוא שימש כמפקד טירונים ואז החליט לצאת לקורס קצינים. גם כאן עשה זו כאשר הוא יודע שאמו הייתה מעדיפה שישתחרר. אבל גם הפעם, הרטל לא עמדה בדרכו. הוא יסיים היום את הקורס ואולי גם כמה חברים של אבא שלו יגיעו אחד מהם הוא שאול מופז שמלווה את המשפחה עד היום.
תא"ל ארז גרשטיין נולד וגדל בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן. אחרי שעבר לסיירת גולני, השתתף כמפקד צוות צעיר בקרב על הבופור, נפצע וחזר ליחידה. אחרי השחרור יצא לטיול באמריקה, וכעבור שנתיים נענה לקריאת מח"ט גולני דאז וחזר לחטיבה. בשנת 1987 קיבל את הפיקוד על סיירת גולני והשתתף במבצע כחול וחום, שבו נהרג חברו לחטיבה החומה, מפקד גדוד 13, סא”ל אמיר מי־טל ז”ל. גרשטיין הוא נחשב לאחר ממפקדי השדה הטובים ביותר שגדלו בצה״ל ולמח"ט גולני הנערץ ביותר על חייליו. סימן ההיכר שלו בכל שירותו בצה"ל, היה ההליכה ללא רצועה לנשק, כשרק ידו מחזיקה בנשק, כדי "להיות מוכן תמיד״, וכך עשו גם חלק מפקודיו.
תא״ל במיל צ'יקו תמיר, שהיה פקודו של ארז, סיכם יפה בספרו: “לא היה לוחם ששירת בלבנון שלא הכיר את ארז, או לפחות את האגדות שנרקמו סביבו. כל מלחמה יוצרת את הגיבורים שלה, כאלה המכתיבים את הנורמות ואת השאיפות של היחידות ושל לוחמים רבים. אין ספק שארז היה גיבור הלחימה של צה”ל בחיזבאללה. אלפי לוחמים חיקו את ארז, לעיתים אף באופן לא מודע - סגנון הדיבור, צורת ההליכה שלו, האופן שבו החזיק ברובה”.
