באפריל האחרון פגשתי את גרטה תונברג, בפורום שנתי של ה־OECD בפריז. נערה שוודית בת 16 שצברה מוניטין עולמיים בארגון מחאת בנות ובני גילה נגד מה שהיא מכנה "אוזלת היד של המבוגרים במאבק למניעת משבר האקלים". קשה לשוחח איתה על נושאים אחרים. לפעמים, מתוך המלל הצפוף של סיסמאות, מבזיקה מפיה תובנה עמוקה, מפתיעה, מקורית, מסעירה. אף שהיא מבוגרת רק ב־6 שנים מנכדתי, לעיתים נדירות חולף צל של חיוך על פניה, כפי שחלף כשהצגתי את עצמי כישראלי. נראה היה בעליל שאינה רגילה לפגוש ישראלים, ספק אם פגשה עד כה. חבל.

תונברג קראה ספרים ומאמרים על התוצאות ההרסניות של התחממות כדור הארץ, ויודעת לתת להן ביטוי עוצמתי ומשכנע. דברי הביקורת שלה על מקבלי ההחלטות קולעים בול. קריאתה היא קריאת השכמה. באינטואיציה של נעורים, היא מסרבת להיכנס לסבך הפתרונות למשבר שהוא שדה מוקשים פוליטי. היא לא אומרת איך לפתור אותו; היא לא מדענית, לא כלכלנית, לא מדינאית. שלא כמו פעילי אקלים קיצוניים, היא גם לא מחפשת ישועה, מהפכה. רוצה ליהנות מהחיים בעוד עשור או שניים.

חושיה של תונברג לא מטעים אותה, כאשר היא רומזת שהפוליטיקאים ה"מבוגרים" מסתירים סוד אפל, העלול להשחית את הקריירה שלהם, להביא לסופה. במהלך השנה שחלפה, הסוד נהיה גלוי ומפורסם. מוסבר, מנותח, מחושב. ועדיין, לחינם נחפש התייחסות אליו בהפגנות הסוערות של פעילי האקלים בלונדון, למשל.

לסוד הזה יש שם ומספר – "מס פחמן", ו"75". בסוף 2019 מוסכם על כלכלנים, מדעני אקלים, חוקרי סביבה ומומחי מדיניות ציבורית שהכלי הכי יעיל ועם הכי הרבה סיכוי לבלום, או להאט מאוד, את ההתחממות הגלובלית הוא מס פחמן גלובלי: 75 דולר, לפחות, על כל טון פחמן דו־חמצני הנפלט לאוויר.

מס הוא אמצעי אפור ומעצבן, טכני וביורוקרטי, נטול רוח המהפכה הנושבת מאמצעים אחרים. כבר עכשיו הוא מעורר הפגנות ומחאות נגד. לאסור צבירת מיילים במועדון הנוסע המתמיד, לוותר על קניית בגדים חדשים, אלה פעולות רדיקליות המושכות כותרות ומצמצמות את הזיהום הגלובלי, אך לא את ההתחממות הגלובלית. אין להן תרומה מהותית למאבק במשבר האקלים. הן מפיצות ניחוח משכר של מהפך. הניחוח הזה משקר.

מוסכם על כולם שהעולם צורך יותר מדי אנרגיה – במיוחד כזו המופקת משריפת מאובנים כפחם, נפט וגז טבעי, וגם משריפת עצים, כימיקלים וזבל. במאות האחרונות, כתב השבוע הסופר סיימון קופר בעיתון הבריטי "פייננשל טיימס", הקדמה האנושית הייתה כרוכה בצריכה מוגדלת של אנרגיה וחשמל. עכשיו נוצר אתגר – איך להמשיך לצמוח, להמשיך ולאפשר תעסוקה מלאה ועלייה ברמת החיים למיליארדי בני אדם, בלי להגדיל את פליטת הפחמן לאטמוספירה. ליתר דיוק, והדיוק בנושאים אלו חשוב מאוד, כיצד לצמוח יחד עם צמצום בשימוש באנרגיה בכלל, ואנרגיה ממקורות מסוכנים לאקלים בפרט.

אחרי חיפושים, בדיקות ושימוש במודלים נמצא כאמור הכלי היעיל, המהיר והנכון למשימה – אותו מס פחמן. לא הסתפקות במועט וגם לא מעבר לכלים רב־פעמיים. אצטט מהמחקר של קרן המטבע, שהוגש לפני 10 ימים לכ־400 נגידים ושרי אוצר בכנס השנתי בוושינגטון: "קרן המטבע הבינלאומית סבורה שמתוך כל האסטרטגיות המכוונות לצמצום פליטה של פחמן, מסי פחמן המוטלים על דלקים ממאובנים, בהתאם לכמות הפחמן המשתחררת בהפקת האנרגיה, הם הכלי הכי עוצמתי ויעיל להשגת המטרה". "מס פחמן", ציינה הקרן, "מאפשר למשקי הבית ולחברות למצוא את הדרכים הכי זולות להקטנת השימוש באנרגיה בכלל, ולהסיטו אל חלופות נקיות יותר. השגת אותה מטרה על ידי רגולציה וחקיקה נושאת עימה תג מחיר כמעט כפול".

בוועידת האקלים בפריז באביב 2015, הצהירו המדינות שהשתתפו בה על יעדים "בלתי־מחייבים" להקטנת הפליטה של פחמן עד 2030. המעקב אחר מימוש ההצהרות (בינתיים בוטלה ועידת המשך שתוכננה להיערך בצ'ילה בדצמבר הקרוב), הניב מסקנות עגומות: גם אילו עמדו המדינות בהתחייבויותיהן, כמות הפחמן הנפלטת לאוויר הייתה ממשיכה לגדול, וכדור הארץ היה ממשיך להתחמם עד 2030, בעוד כמעלה אחת. אלא שלצער האנושות, גם יעד צנוע זה כבר לא נראה בר־השגה, כי המדינות והממשלות מפרות, בפרהסיה ו/או בהסוואה, את מה שהבטיחו לעשות.

הנה הנתונים האכזריים: מדיניות האקלים הנוכחית של 20 הכלכלות המובילות בעולם מובילה בפועל לגידול של כ־10% בפליטה השנתית הגלובלית של פחמן והתחממות כדור הארץ בעוד 2 מעלות צלסיוס – עליית טמפרטורה כפולה בעוצמתה מהרצוי והנסבל (בקושי). כדי לעמוד ביעד השאפתני של ועידת פריז, נדרשת הקטנה של פליטת הפחמן ב־50% עד 2030.

אנחנו, האנושות, ממש לא נמצאים בדרך לשם, ובלי מסי פחמן כבדים, גם לא נגיע.

פרדיגמה חדשה

לעיתים מועלת טענה כי בעשורים הקודמים לא נעשה כלום בכיוון הנכון. היא לא מבוססת על עובדות – ההתייעלות האנרגטית (היחס בין גידול בתוצר לגידול בצריכת האנרגיה) הייתה מרשימה ובלמה מימוש של תרחישי אסון. צמיחת הכלכלה הגלובלית הפכה משנה לשנה לפחות ופחות עתירת אנרגיה. לולא כך, הייתה עכשיו פליטת גזי החממה גבוהה ב־12% לעומת תחילת המאה, והחום היה בלתי נסבל. עתירוּת האנרגיה בענפי השירותים הצטמצמה ב־17%, בחרושת ב־22%, בהובלת מטענים ב־30%, בנסיעות במכוניות ב־4%.

אלא שכל זה כבר לא מספיק, וגם לא יימשך בקצב הרצוי בלי מסי הפחמן. בעוד הביקוש לאנרגיה במדינות המפותחות נבלם, במדינות אחרות הוא גדל בקצב מהיר, והוכפל מאז שנת 2000. סין, הודו, רוסיה, אינדונזיה, סעודיה – בכולן העלייה ברמת החיים מלווה בעלייה דומה או מואצת בצריכת חשמל, דלק, מלט. גם אצלנו: משרד האנרגיה לא שואף לעצור כליל את הגידול בצריכת חשמל עד 2030, רק להגבילו ל־38%, לעומת ה־65% החזויים בתרחיש של עסקים כרגיל. זה קורה כי ייצור אנרגיה ממאובנים, כאן ושם ובכל מקום, זול מהנדרש, בהתחשב בנזקיו לעתיד האנושות.

מסי פחמן גלויים נהוגים במעט מאוד מדינות, וההיקף שלהם מצומצם. הממשלות במדינות המפותחות מסתפקות בדרך כלל במסים גבוהים על תחבורה יבשתית, כלומר על בנזין ודיזל, שניתן לראות בהם מס פחמן עקיף. במדינות מתפתחות גם מיסוי כזה לא קיים. בסיכום עולמי, מסי הפחמן הישירים והעקיפים מגיעים בממוצע ל־4 דולרים לטון. "חברות ויחידים", כותבת קרן המטבע, "לא נושאים במלוא העלות של נזקי גזי החממה שהם פולטים". הסבסוד הסמוי הזה נאמד ב־5 טריליון (5,000 מיליארד) דולר לשנה. כדי לבטלו דרוש, כאמור, מס פחמן עולמי מינימלי של 75 דולר עד סוף העשור.

ישראל, לפי חישוב של OECD, מטילה את המס האפקטיבי הכי גבוה על תחבורה בדרכים, במיוחד על בנזין, המתורגם למס פחמן של 360 דולר לטון (!). המס הזה מוגזם – פליטת פחמן ממכוניות פרטיות משפיעה מעט יחסית על אקלים והתחממות. על פליטות פחמן אחרות, למשל בייצור חשמל ממאובנים, המיסוי אצלנו נע בין אפס ל־6 דולרים לטון (בעתיד הרחוק יתווספו אליו מסי ששינסקי על חברות המפיקות גז טבעי).

מה יעשה מס פחמן למחירים לצרכן של מוצרים ושירותים, המשתמשים באנרגיה המופקת ממאובנים? לפי חישובים של קרן המטבע, הבנק העולמי וה־OECD, סביר כי מס פחמן של 75 דולר ייקר את הפחם המשמש לייצור החשמל בארץ ב־200%, את הגז הטבעי ב־70%, החשמל ב־96%, הבנזין ב־15%. התייקרויות אלו בתשומות יובילו לסבב התייקרויות בשורה ארוכה של מוצרים ושירותים, ממים וחימום ועד מזון מעובד, טיסות ודירות.

רק רגע, ישאלו הקוראים, ומה עם אנרגיה מתחדשת, המופקת משמש, רוח, מים – ואטום? לא הרבה. חלקם של המשאבים המתחדשים בסך צריכת האנרגיה העולמית נאמד ב־18% בלבד, וכמעט ולא התרחב בשנים האחרונות. יותר חשמל מופק ממפלי מים, טורבינות רוח, אור השמש וחום הנפלט מהאדמה, ופחות – הרבה פחות – מתחנות כוח גרעיניות. בוועידת פריז התחייבה ישראל להגדיל עד 2030 את נתח האנרגיה ממקורות מתחדשים ל־17%; עכשיו הגענו ל־4%. למרות ההשקעות במחקר ובפיתוח, למרות החדשנות, המספרים עדיין מאכזבים. אפילו החזאים הכי אופטימיים רואים באנרגיה מתחדשת רק תוספת משלימה למאמץ הגדול, הענק, הכרוך בריסון והפחתת השימוש באנרגיה ממאובנים.

זה מאמץ שבמרכזו מס פחמן עולמי של 75 דולר לטון, לפחות. מס זה חזוי להכניס לממשלות העולם כ־2.5% מההכנסה הגלובלית; השיעור משתנה בכל מדינה, לפי רמת מסי הפחם המוטלים כבר כעת, וההשפעה הצפויה על הביקוש לאנרגיה. אם כל הסכום הזה יוחזר לאזרחי תבל בדרך מועילה וצודקת – וחייב להיות מוחזר, אחרת העולם יידרדר למיתון עמוק – הצמיחה לא תיפגע, הקדמה לא תקפא, האבטלה לא תגדל, כוח הקנייה של השכירים לא יישחק, והאנושות לא תתבשל. הייקור היחסי של מוצרים ושירותים עתירי־פחמן יעשה את שלו. ישיג את מה שלא ישיגו הגבלות מינהליות, איסורים ותקנות. זו האמת שה"מבוגרים", כפי שאומרת גרטה תונברג, מסרבים להפנים. גרוע מכך: גם הצעירים מתקשים מאוד להפנים אותה.

"מס פחמן", כתב בשבוע שעבר העיתון הליברלי "וושינגטון פוסט" במאמר מערכת מעורר השראה, "הוא הצעד הנכון והדרוש מול משבר האקלים. הזמן דוחק, אז למה אף פוליטיקאי בארה"ב לא מאמץ אותו?". זו שאלה רטורית, שהתשובה לה ידועה – הפוליטיקאים מפחדים. שם, כאן ובכל מקום.

אגרת גודש כבר קיימת

בימי בטלה אלה, בין מערכות בחירות, דנים באוצר בפתרונות למצוקת התחבורה. כלומר, לכאורה דנים בכך; למעשה, הנושא שבו מתמקדים הדיונים הוא איך לגבות יותר מסים מאזרחים הנוהגים במכוניותיהם. הפתרון המסתמן: "אגרת גודש" בכניסות צפופות לערים.

רעיון גרוע, מכמה טעמים:

1. הנהגים ברכבם הפרטי נושאים כבר היום, בפועל, בנטל כספי כבד ביותר. כשהם עומדים שעות בפקקים הם שורפים דלק יקר וזמן יקר עוד יותר, ששוויים הכספי גבוה מאוד. 35 דקות של זחילה נוספת בפקק, לעבודה וממנה, עולות לנהג לפחות 40 שקל ליום. גם העלות הכואבת הזאת לא מפזרת את הצפיפות בדרכים, כי לנוהגים פשוט אין ברירה אחרת.

2. אגרת גודש בארץ תהיה מס שהאזרחים יידרשו לשלם לממשלה, האשמה בכך שהם תקועים בפקקים. אבל למה להסתפק באגרת גודש בדרכים? לפי אותו היגיון, ניתן להעניש כספית אזרחים על מחדלי ממשלתם בהמון סיטואציות. למשל: ישלם־נא כל חולה השוכב במסדרון בבית חולים, "אגרת גודש בריאותית" לממשלה שלא בנתה מספיק בתי חולים. וישלם כל הורה לילד בכיתה צפופה "אגרת גודש חינוכית" לממשלה שלא בנתה די כיתות. וכך הלאה והלאה.

3. אגרת גודש נהוגה במעט מאוד מרכזי ערים, שבהן קיימת מערכת משוקללת של תחבורה ציבורית, כולל רכבות תחתיות וחשמליות. אין אף מדינה שבה קודם מטילים אגרת גודש – ואחר כך מתחילים לדאוג לאספקה של תחבורה ציבורית נאותה. השקעה מסיבית בתחבורה ציבורית צריכה להתבצע לפני אגרת גודש ולא אחריה, כי רק אז היא תעמוד במבחן ראשוני של צדק חברתי.

4. אגרות גודש מוטלות במרכזי הערים (כמו בלונדון) בידי רשויות מקומיות, והכנסותיהן מועברות לקופות הרשויות המקומיות. בכך האגרה משחררת את השלטון המקומי מהתלות במימון ממשלתי ריכוזי. אגרת גודש במטרופולין תל־אביב צריכה להיות, לכן, מוגבלת לשטחים קטנים במרכזים עירוניים, ולהכניס כסף לקופת העירייה. כך גם בירושלים. אצלנו האוצר מציע, איך לא, שההכנסות מאגרת גודש יועברו לקופתו.

5. לפי חישובי ה־OECD וקרן המטבע, על נסיעות פרטיות במכוניות בארץ מוטל כבר כעת מס אקלים אפקטיבי ("מס פחמן") הכי כבד בעולם – כ־360 דולר לטון גז חממה פחמן דו־חמצני הנפלט לאוויר. הכלכלנים במוסדות אלה ממליצים לכן להפחית את נטל המיסוי על רכב פרטי בדרכים, ולהכביד במקומו את המיסוי על יצור החשמל מפחם ומגז טבעי. ההפך מאגרת גודש.

הנה שני תחליפים לאגרת גודש, יותר מועילים ויותר צודקים: ביטול התשלום על נסיעה באוטובוסים בתוך הערים, וביטול דמי החזקת רכב לעובדי המדינה, שיוחלפו באמצעות תוספת שכר לכל דבר ועניין. אלו יקטינו מאוד את העומסים. אבל לפי האידאולוגיה באוצר, אלה אמצעים פסולים מראש, כי הם יעלו כסף.