מאיפה צצו הילדים - אנדרס בארבה

מאיפה צצו הילדים אנדרס בארבה

יש תרגומים שמפספסים לעיתים מוטיב מרכזי העומד בליבו של סיפור, מתוך כוונה של הנגשת יתר. "הרפובליקה הזוהרת", או בתרגום העברי שניתן לנובלה האחרונה של הסופר הספרדי הצעיר, אנדרס בארבה "מאיפה צצו הילדים" (מספרדית: ליה נירגד/ הוצאת כתר, 189 עמ') – הוא מקרה שכזה. יש משהו בזוהר. בהשתקפות העומדת בלב השם המקורי, ככזו שמאירה את ליבו של הסיפור הנפלא הזה, הרבה מעבר לדרמת העלילה.

בארבה מצליח לדון יפה בסוגיות מוסריות נרחבות על החברה והצורך שלה לזֶהוּת אחידה, דרך תפיסות מקובעות של מי הם ומה הם בעצם ילדים, ומה מקומם בחברה מתורבתת. הוא לא נדרש לאקזוטיות של רודיארד קיפלינג או לסמליות של ויליאם גולדינג. לדידו של בארבה, 32 הילדים שצצים יום אחד במפתיע ברחובות העיירה סן־כריסטובל ומאיימים על שלוותה – הם הם הביקורת על הקפיטליזם הדורסני ועל נורמות הקולקטיב שהציוויליזציה קיבעה בתוכה. הם הנורמה, אבל גם הרעה החולה שבה.

במרכז העלילה משפטן צעיר המגיע עם משפחתו בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת לעיירה הכפרית השוכנת בצפון־מזרח ארגנטינה. 20 שנה אחרי הוא מגולל איך מונה לפקיד האחראי על שילוב ילידים בקהילה בלשכת הרווחה המקומית, ובן רגע נאלץ להתמודד עם סוגיה לא פשוטה במיוחד: 32 ילדים, בני 13-9, שאינם שייכים לאיש מתושבי המקום, מטילים אימה על העיירה. וזו לא בדיוק אימה כפי שנהוג לחשוב על אימה; שערם של הילדים אמנם פרוע ופניהם צרובות שמש. הם מטונפים ומדברים שפה שאינה מוכרת לאיש. אבל בסופו של דבר הם ילדים. וגם אם הם מכונים "ילדי הג'ונגל", היו אלה נסיבות החיים שקיבצו אותם ביחד.

ואלו גם נסיבות החיים שהביאו את תושבי העיירה לפעול נגדם ולהביא למותם של 32 הילדים בנהר. בארבה חושף את הקרביים של הצביעות השמרנית, ובעיקר את היכולת שלה לסחוף אחריה המונים בשם "הפחד". או כפי שהוא כותב: "אין זה מטריד במיוחד שנציגה שמרנית מציעה טיוטת חוק שמשמעותה רמיסת זכויותיהם הבסיסיות ביותר של קטינים; המטריד הוא שהצעתה זכתה לתמיכה של 70 אחוז מהנוכחים, בלי המצמוץ הקל ביותר".

הפחד להתעורר בוקר אחד ולגלות שבשם נורמת הכלל מותר הכל, ואם בעתיד נצטער אז נצטער. בשביל מה יש חרטה? וזה עצוב וזה מתסכל, ובארבה כותב את זה בעדינות ממכרת, מדויקת להפליא. "מאיפה צצו הילדים" הוא לא סיפור על משבר זהויות ומקומם של ילדי זרים בחברה מסוימת. הילדים הם סמל למשהו נרחב במוסר האנושי. הצורך העז לחרטה. כזה הוא הסיפור: הפער שבין זיכרון לאשמה.