עקיפה מסוכנת
יכול להיות, בהחלט יכול להיות, ששר המשפטים, אמיר אוחנה, משרת את אדוניו, ראש הממשלה. ויכול להיות, צריך להודות, שעיתוי האמירות שלו, על "פרקליטות בתוך פרקליטות", נועד להשפיע על דעת הקהל בנוגע לכתבי האישום נגד נתניהו. ועדיין, קשה להתעלם מהתוכן. משום שלא זכור שביקורת כלשהי על הפרקליטות או האקטיביזם השיפוטי התקבלה באופן ענייני. תמיד, אבל תמיד, זו "מתקפה על שלטון החוק", ותמיד זו "סכנה לדמוקרטיה". וגם כאשר הביקורת הגיעה מאנשי משפט מהשורה הראשונה - התגובה אחידה. אף פעם לא לגופו של עניין.
והעניין הוא שיותר מדי שנים מתחוללת כאן עקיפה של הדמוקרטיה באמצעות מנגנוני המשפט. היו לזה כל מיני שמות. שלטון הערכים, נורמות ראויות, אקטיביזם שיפוטי, מינהל תקין, סבירות ומידתיות. מילים יפות. בית המשפט העליון פסל שוב ושוב החלטות שלטוניות, בתואנה של "נורמות" או "ערכי יסוד". זו הונאה. משום שלחברי הכנסת יש קשת של דעות. כל אחד, לפי האידיאולוגיה, הערכים והנורמות שהוא רוצה לקדם ולעגן בחקיקה. החוקים, בסופו של דבר, הם פשרה בין הנורמות הסותרות. וכאשר שופטים מעדיפים ערכים ונורמות של "הציבור הנאור", על פני שלטון החוקים - הם רומסים את הדמוקרטיה. יש כמובן חוקים שראויים לביקורת. לפעמים הם מזיקים (כמו חוק ההסדרה וחוק הלאום). לפעמים יש בהם פגיעה מסוימת בזכויות יסוד (כמו ההוראות השונות בעניין מסתננים). אבל פסילה צריכה להישמר למקרים מאוד קיצוניים.
הפרקליטות, מצידה, ניהלה חקירות נגד אנשי ציבור שלא מצאו חן בעיניה, או הגישה כתבי אישום מופרכים. חיים רמון, והוא רק משל, לא הפך לביקורתי כלפי המערכת בגלל שהוגש נגדו כתב אישום. להפך. נוהלה נגדו חקירה חובקת עולם, והוגש נגדו כתב אישום, המופרך שבמופרכים - כפי שסבר גם פרופ' ג'ורג' פלטשר מאוניברסיטת קולומביה - בגלל ביקורתו על המערכת. רובי ריבלין היה אמור להתמנות לשר המשפטים. או אז הופיעה הפרקליטות, בעיתוי מדהים, שלפה תיק מאיזה מרתף, ופתחה בחקירת סרק. המזימה צלחה. המינוי נמנע. ריבלין זעם וכינה אותם "כנופיית שלטון החוק". כאשר נכנס מני מזוז לתפקיד היועץ, הוא דיבר על "סימון ראשים" בפרקליטות. שמעון שבס, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, העיד שמיד לאחר שיעקב נאמן ז"ל נכנס לתפקיד שר המשפטים, הוא שמע את היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן־יאיר, אומר: "אני הולך לתקוע את הפשיסט". בן־יאיר מכחיש. אבל מה שברור הוא, שהייתה שם מוטיבציה. נאמן זוכה. בן־יאיר הפך לאיש שמאל קיצוני, תומך באינתיפאדה ובסרבנות. בשנים האחרונות הוא משתתף פעיל בקמפיינים נגד נתניהו. באמת, איך זה שמנדלבליט לא עושה לנתניהו מה שבימיו עשו לנאמן? מישהו צריך לספר לבן־יאיר שאם הוא רוצה לעזור למאבק נגד השחיתות, כדאי שייכנס למנזר השתקנים.
מישהו ירד מהפסים
לפני שנתיים חל שינוי. לחלקים בשמאל היה נדמה שהאדם שעומד בראש התביעה הכללית איטי מדי. הם רצו הליך מזורז נגד נתניהו, ואביחי מנדלבליט לא סיפק את הסחורה. זה השלב שבו המחאה המוצדקת נגד השחיתות עברה שינוי. מ"שלום עכשיו" עבר המחנה ל"הרשעה עכשיו". גם אם אוחנה יתאמץ, הוא לא יגיע לרמת הנאצות והגידופים שהשמיע המחנה שהתחיל במחאה מול ביתו של מנדלבליט. ובכל מקרה, הפרקליטות הרוויחה ביושר כל מילה נגדה. הרי מותר לתהות על טיוח החשדות נגד רות דוד. ומותר לתהות על טרפוד השופטת בדימוס, הילה גרסטל, על ידי בכירי הפרקליטות. ומותר לתהות על המינוי החפוז של ליאת בן־ארי לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה. ומותר לתהות לנוכח החשיפה של העיתונאי אלי ציפורי, על כך שבן־ארי הגישה תצהיר כוזב. וכדאי לקרוא את העדות המצמררת של עו"ד כנרת בראשי על הניסיון שלה עם הפרקליטות בכלל ועם שי ניצן בפרט. בראשי היא לא ליכוד. פתק "אמת" מתנוסס בגאווה בעמוד הפייסבוק שלה. אבל אסור לבקר. אצל לואי ה־14 זה היה "המדינה זה אני". אצל אחדים מבכירי הפרקליטות זה "השלטון זה אני". יש עוד הרבה תהיות, על ההדלפות, שהחלו הרבה לפני שחומרי החקירה היו בידי פרקליטי נתניהו, ובלי בושה יש מי שטוען שמה פתאום, זה לא מגיע מהפרקליטות. ועל החקירה נגד מקורבי נתניהו, בטענה שהפגנה קטנה, עם מכונית ברסלבית, היא "הטרדת עד", שמחייבת חקירה של יחידת עילית, והחרמת טלפונים סלולריים. מישהו ירד מהפסים.
הסדר עכשיו
הדברים כאן אינם כתב הגנה על נתניהו. הוא רע לישראל. הוא מסית ומפלג. הוא לקה בהתנהלות מושחתת, גם אם לא ברור שהיא פלילית. הוא צריך ללכת. אבל התנהלות מושחתת אחת לא מעניקה לפרקליטות פטור מביקורת. ובכל מקרה, יש מכנה משותף בין שונאי נתניהו לחסידיו. הם חורצים דין בפסקנות טוטאלית. הם מגדפים ומנאצים. הם רוצים לנהל את המשפט ברחוב ובדעת הקהל ולא בהליך ראוי. והמאבק הזה הולך ומקצין. לא חשוב מה יהיו החלטות היועץ בנוגע לכתבי האישום, ברור שאף אחד לא יזוז מדעתו. הליכוד רק התחזק בעקבות פרסום ההמלצות על הגשת כתבי אישום. הליכוד לא ייפגע גם אם ההמלצות יהפכו לכתבי אישום. הירידה של הליכוד נבעה מההקצנה ימינה של נתניהו, מההצהרות על סיפוח, מהזחילה למדינה דו־לאומית ומהכניעה לחסידי מדינת הלכה. לא מהחשדות.
חקיקה לקידום החסינות, אם באמצעות פסקת התגברות, ואם בכל דרך אחרת - היא חקיקה פסולה, גם משום שהיא פרסונלית. יש מקום לפסקת הגבלה, אבל לא בגלל שזה מתאים לנתניהו. ובהתאם, הרעיון החדש, לשינוי חפוז של החוק, כך שראש ממשלה יודח מתפקידו ברגע שיוגש כתב אישום - לא יכול לחול על ראש ממשלה שכבר מכהן. מי שמתנגד לחקיקה פרסונלית אחת, לא יכול לתמוך בה כשהיא מתאימה לו. קצת הגינות לא תזיק. נכון לעכשיו - החוק מאוד מפורש. ראש ממשלה יכול לכהן גם לאחר הגשת כתב אישום. זה בהחלט לא נעים שראש ממשלה מכהן כאשר משפטו מתנהל. אבל החוק נועד בדיוק למצבים הללו, כדי למנוע מאנשי משפט את הכוח להוריד שלטון. אני רוצה שנתניהו יירד מהבמה. אבל צר לי, אני לא מוכן שלליאת בן־ארי יהיה כוח להדיח ראש ממשלה, למרות שיש סיכוי שהיא ואני הצבענו לאותה מפלגה. עקרונית, יש צורך בשינוי מקיף, שיכלול גם גרסה מסוימת של החוק הצרפתי, גם הגבלת כהונה לשתי קדנציות, וגם חובה להתפטר, בנסיבות מאוד מסוימות. אבל זה עניין לדיון נפרד.
בפרקליטות יש אנשים נהדרים וישרים שעושים עבודת קודש. הם הרוב. אבל יש שם גם מי שמתעקש להצדיק את הטענה ההיא של ריבלין על "כנופיית שלטון החוק". במצב שנוצר - עדיף להגיע להסדר כלשהו עם נתניהו, שיכלול סגירת כל התיקים ופרישה מכובדת. הן שונאי נתניהו והן חסידיו מתנגדים. קראתי את הטענות המנומקות נגד הסדר כזה. הן מצוינות. אבל כל האופציות האחרות - שיעמיקו את חוסר האמון במנגנוני המשפט והחוק - הרבה יותר גרועות. וצריך להגיע להסדר לא כדי לפגוע בשלטון החוק. להפך. כדי לשמור עליו.
לפנייה לכתב/ת 
