{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פרידמן
    המוסף לשבת • 31.10.2019
    עולם הפוך
    הנושא החשוב בפרשת "תיק 2000" הוא הכשל של המדינה להתמודד עם החינמון "ישראל היום" ולהבטיח סביבה עסקית של תחרות הוגנת
    דניאל פרידמן

    לאחרונה פורסמו בתקשורת קטעים משיחות נתניהו־מוזס, שהניבו החלטה על כתבי אישום (בכפוף לשימוע) נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו באשמה הקלה יחסית של מרמה והפרת אמונים, ונגד נוני מוזס באשמה החמורה יותר של הצעת שוחד. לא אתייחס לשאלה המשפטית אם סיקור עיתונאי יכול לשמש בסיס לאשמת שוחד ואם נוסח השיחות כפי שפורסם יכול לשמש בסיס לאשמה כלשהי. נתניהו, שהוא בעיניי האחראי העיקרי לפרשה, זוכה ליחס הזועק לקולה בהשוואה למי שאחריותו היא לכל היותר משנית.

     

    הנימוק לאפליה המוזרה הזאת הוא כדלקמן: העסקה שהתביעה מייחסת לצדדים היא מצד נתניהו - הבטחה להעברת חוק ישראל היום (שמוזס מעוניין בו), ומצד מוזס - סיקור מאוזן יותר של נתניהו. אם כך, כיצד זה הצעת שוחד מצד מוזס אך לא בקשת שוחד מצד נתניהו? התשובה המדהימה היא ש"נתניהו ניהל שיחות סרק", ובלשון בוטה יותר - נתניהו רימה את מוזס, הוא לא התכוון להעביר את חוק ישראל היום, הוא התכוון להכשיל את החוק, כפי שאכן שעשה.

     

    התירוץ הזה, שלפיו מצבו של מי שביצע מעשה מרמה טוב יותר מזה של מי שלא רימה, אומץ בהתלהבות על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. יתר על כן, גם אם נתניהו לא התכוון לתת (את חוק ישראל היום) ברור שהוא התכוון לקבל (כלומר שיפור באופי סיקורו), שהרי לשם כך יזם - על פי כתב החשדות - את פגישותיו עם מוזס. לא ברור אפוא מדוע הצעה לסיקור מאוזן מהווה בעיני התביעה הצעת שוחד מצד מוזס, בעוד נתניהו לא הואשם בבקשת שוחד.

     

    אישור החוק והבחירות

     

    אולם הנושא המרכזי בפרשה זו הוא החינמון "ישראל היום" והכשל של כל מערכות השלטון והבקרה להתמודד עם הנושא. החינמון החל להתפרסם ב־2007 ותואר בתקשורת כעיתון הפועל לטובת בנימין נתניהו, ולא הימין.

     

    קיימת אצלנו חקיקה ענפה בעניין מימון מפלגות ומימון בחירות, שהניבה בעבר לא מעט חקירות פליליות, המגבילה בצורה חמורה את הוצאות המפלגות ואת יכולתן לגייס תרומות. אחת הדרכים לעקוף אותה היא פעילות באמצעות גוף או עמותה נפרדים שכביכול אינם קשורים במועמד.

     

    זכותו של כל עיתון וכל עיתונאי לתמוך במועמד שייראה לו. אולם התמונה משתנה אם העיתון מסובסד על ידי בעל הון והוא משמש אותו לתמיכה במועמד מסוים או במפלגה מסוימת. לפי פרסומים בתקשורת הסתכמו ההפסדים של "ישראל היום" עד שנת 2014 בלמעלה מ־700 מיליון שקלים. ארנון מילצ'ן אף סיפר בעדותו ששמע מבני הזוג אדלסון שמדובר בסכומים גבוהים יותר - 150־180 מיליון שקל שהושקעו בעיתון בכל שנה. זהו חיזוק עצום לנתניהו ולמפלגתו.

     

    לפחות לכאורה נראה שהמימון האדיר ל"ישראל היום" מסכל את העיקרון הבסיסי של דיני מימון מפלגות בישראל, שהוא מצד אחד - לא להעניק יתרון בלתי הוגן למפלגה הנתמכת על ידי בעלי הון, ומן הצד האחר - למנוע מבעלי הון לרכוש השפעה פוליטית מופרזת באמצעות תמיכה במפלגה זו או אחרת. השאלה היא אם ניתן להתמודד עם תופעת "ישראל היום" במסגרת החוק הקיים, ואם לא - אם היה מקום מצד מבקר המדינה ומערכת אכיפת החוק להציע תיקון מתאים לחוק. אך דומה שבמשך כל התקופה, איש במערכות אלה לא ראה לנכון לטפל בעניין, הנמשך כאילו אין בעיה.

     

    ההיבט השני של הפרשה הוא תמחור טורפני - אחת הצורות של תחרות לא הוגנת. אכן, גם בסביבה של תחרות הוגנת יכול כל אחד מהמשתתפים לאבד את רכושו ואת מעמדו, אם מתחרה הצליח ליצור מוצר מוצלח יותר או להוזיל את מחירו של המוצר. כך תורמת התחרות לקִדמה. הטובים יותר פורצים קדימה והטובים פחות נדחקים החוצה. אבל תמחור טורפני מהווה היפוכה של תחרות הוגנת. הוא מתרחש כאשר אחד המתחרים מוכר את מוצריו במחירי הפסד. המוצר העדיף (או לפחות שווה למוצר הטורפני) נדחק החוצה, והיצרנים והעובדים במוצר האחר נקלעים למשבר או אף לחורבן כלכלי.

     

    לכן, אילו היה ל"ישראל היום" מודל כלכלי שלפיו הוא מכסה את הוצאותיו, למשל באמצעות מודעות - לא היה בכך דופי, גם אם היה הדבר פוגע במתחרים אחרים. אולם אם הנתונים בדבר היקף הסובסידיה שמעניקה משפחת אדלסון לעיתון, משקפים את המציאות, ברור שנגרם לעיתונים האחרים, ובראשם ל"ידיעות אחרונות" עוול חמור ונזק שאין לו הצדקה. על המדינה היה להבטיח סביבה עסקית שבה ניתן לפעול בתנאי תחרות הוגנים והיא לא מילאה את תפקידה.

     

    הניסיון האחד שנעשה להתמודד עם הבעיה היה באמצעות חוק "ישראל היום" - שהציע לחייב את העיתון לגבות עבורו מחיר הנופל בהרבה מזה של "ידיעות אחרונות". בנובמבר 2014 עבר החוק בקריאה טרומית ברוב של 43 נגד 23, ותשעה נמנעים. ראש הממשלה נתניהו הגיב על כך בפיזור הכנסת ובהליכה לבחירות, מה שגרר כמובן הוצאת כספי ציבור בהיקף של מאות מיליונים, למען הצלת "ישראל היום".

     

    כיצד הושג הרוב הזה בכנסת? התשובה הפשטנית היא שהיה זה פרי כוחו של נוני מוזס וכי תומכי החוק ציפו לכתבות אוהדות בעיתונו. אלא שהסבר פשטני זה רחוק מלשכנע. בעיניי, ההסבר האמיתי לכך שחברי כנסת ממגוון מפלגות - החל מהמפלגות הערביות ועד מפלגתו של ליברמן - תמכו בחוק הוא שונה.

     

    ראשית, מותר להניח שחברי הכנסת פעלו מנימוקים ענייניים וכי אכן סברו שמדובר בתחרות לא הוגנת המסכנת את העיתונות הכתובה. שנית, אם כבר מחפשים אינטרסים, יש לחברי הכנסת, שאינם חברים במפלגה הנתמכת על ידי "ישראל היום", סיבה טובה להתנגד לעיתון אישי, מסובסד, התומך במועמד, תוך פגיעה קשה במדיניות שעליה הושתת חוק מימון מפלגות, חוק הכובל ומגביל אותם, אך בצידו נפתח אפיק הפועל בצורה לא הוגנת לטובת מפלגה אחת או צד אחד.

     

    קנה הקש

     

    על רקע דברים אלה נחזור לפגישות המהוות את הבסיס לתיק 2000. הפגישות זומנו כולן, על פי כתב החשדות, ביוזמת ראש הממשלה עתיר הסמכויות, הנתמך על ידי חינמון הפוגע קשות ב"ידיעות אחרונות". מה בדיוק הייתה מטרתו של נתניהו שפתח ביוזמה לפגישות אלה שאותן תיאר בתגובותיו כ"שיחות סרק עם מוזס"? מדוע יוזם ראש הממשלה, העסוק מעל הראש, "שיחות סרק" עם אדם שבוודאי איננו חש כלפיו חיבה יתירה? ובכן ניתן לשער שהכוונה הייתה להשתמש בקלפים שבידיו כדי ללחוץ על מוזס ולהשיג ממנו שיפור בסיקור בעיתונו. זה בוודאי לא "סרק". ה"סרק" הוא רק בכך שנתניהו העריך שהקלפים שבידיו מספיקים כדי לקבל משהו, שאותו הוא מחשיב, ואילו מצידו יוכל שלא לתת דבר, כלומר לתת "סרק".

     

    בשיחות אלה טען נתניהו שהוא מאוים, קשה לדעת אם הוא אכן חש בכך. אולם ברור מאוד שבשיחות אלה היה נתניהו הצד החזק ומי שהיה מאוים היה נוני מוזס, המגיע לשיחות לאחר שהאיום, שהוא איום מתמשך, כבר מתממש. עיתונו חשוף לתחרות בתנאי תמחור טורפני המתנהלת בתנאים לא הוגנים ומסכנת את מפעל חייו ואת מפעל משפחתו. הוא מוזמן לפגישה שבה, בתנאים הלא־קלים שבהם הוא נמצא, הוא אולי מובל להאמין שמוגש לו קרש הצלה, שמתברר עד מהרה שאיננו אלא קנה קש.

     

    אינני מבקש להצדיק את מה שנאמר בשיחות אלה (אף שכאמור אינני מתייחס לשאלה אם יש בהן היבט פלילי), אבל ניתן לומר ש"ידיעות אחרונות" היה זכאי לכך שהמדינה ומוסדותיה יבטיחו לו סביבה של תחרות הוגנת. אלא שהאינטרס האישי של נתניהו היה לפעול בכיוון הפוך, ולהבטיח דווקא את פריחתה של התחרות הלא־הוגנת.

     

    מוזס נהנה אמנם מעוצמה לא מבוטלת, אך בשיחות בין השניים, פרי יוזמתו של נתניהו, ברור מיהו הצד החזק, וזה לא היה מוזס. כאשר בעקבות שיחות אלה, בוחר היועץ המשפטי להאשים את מוזס בעבירה של הצעת שוחד ולפטור את הצד החזק, נתניהו, מאשמה זו, אפשר לקרוא לזה בלשון המעטה אכיפה בררנית. בשפת יום־יום זה פשוט עולם הפוך.

     


    פרסום ראשון: 31.10.19 , 16:55